אכלו ושתו, כי מחר מחקר – המדריך לתזונה נכונה

פעם החיים היו קלים ונורמליים. בשיעורי כלכלה לימדו אותנו שארוחת הבוקר היא הארוחה הכי חשובה ביום, שרצוי לאכול ביצה או שתיים, ושחלב הוא מקור מצויין לסידן ומחזק את מערכות הגוף. לחם היה מאכל מומלץ, ולא נפקד גם מקומם של הירקות, סגולה לוויטמיניזציה של הגוף. כמו בחד גדיא, היו שלושה אבות שיש לכבדם: שומנים, פחמימות וחלבונים. כמו כן המליצו על חשיפה לשמש כמזור לתחלואים קיימים או פוטנציאליים.

לפתע פתאום, בנקודה לא ברורה, התהפך העולם על פיו: השמש היא מהשטן, בביצה גילו כולסטרול, נטען שחלב גורם לקצרת וכולו שרידי אנטיביוטיקה, שלחם משמין כי יש בו המון פחמימות ואנחנו לא רצי מרתון, ששומנים זה רע ושחלבונים זה לא מי יודע מה, במיוחד אם זה מן החי.

במילים אחרות: ביצים, בשר וחלב זה רעל, גבינה צהובה זה מוות בטוח, סוכר יותר מסוכן מהרואין (אבל שימוש-יתר בממתיקים עשוי לגרום לסרטן המוח, למרות שאין לכך הוכחות חותכות או בכלל) ובאופן כללי רצוי להימנע מכל מה שאינו ירקות, קבוצת המזון היחידה ששמרה על מעמדה האריסטוקרטי.

עד שבא פלוני אלמוני שטען שגם הירקות מלאים ברעל מהריסוס, והדבר היחיד שכדאי ומומלץ ובטוח לאכול הם ירקות אורגניים. הצמחונות האורגנית, הוא הבטיח, היא סגולה לאריכות ימים וחיים ללא מחלות.

אבל, מסתבר שצמחונות זה לא באמת דבר בריא, ויש לי הוכחה לכך: ראיתי צמחוניים! הם רזים, שדופים אפילו, צבע עורם חיוור באופן לא בריא, וחזותם משדרת איזו רגיעה לא נעימה שלא מתיישרת עם הקמטים הרבים שפוקדים את פניהם וידיהם בגיל מוקדם. יוצא הדופן היחיד היה אלוף העולם באיגרוף במשקל כבד לשנים 1986-1988, ג'ון לסטר. זוכרים אותו? בוודאי שלא, כי לא היה כזה איש, כי לא ייתכן שמישהו יהיה צמחוני ויעסוק בספורט, אלא אם כן מדובר בסוס מירוץ.

אומרים שכל מה שיש בבשר ניתן למצוא בשקדים ובסויה ובטופו, אבל עובדתית זה לא נכון, כי יש גורם משמעותי שלא ניתן למצוא בהם: טעם.*

אז אחרי שפסלנו את אפשרות הצמחונות כמתכון לחיים בריאים, יש לבדוק אילו עוד אפשרויות עומדות בפנינו. האמת היא שאין, כי אף אחד לא יודע באמת מה טוב ומה לא ואיזה אוכל בריא או לא. הנה – עברה תקופה, ואחרי שהצביעו על הביצים כאשמות במחצית ממקרי המוות בעולם כולו, כולל אלה שמתרחשים בקרבות אוויר, פתאום מצאו שיש בהן גם כולסטרול "טוב" לצד הכולסטרול ה"רע". מה שפעם היה ביצה קטנה ותמימה ומזינה, הפך לשדה קרב של אור וחושך, בו נאבקים ללא הפוגה כולסטרול אנטי-אנושות וכולסטרול פרו-אנושות. ואז מישהו הכריז שכולסטרול הוא בכלל לא משהו שיש להימנע ממנו, כי הגוף ממילא מייצר את הדבר הזה, ואם אין בגוף כולסטרול זמין, הגוף מתעייף מתהליך הייצור שלו, מה שאולי מסביר את סוגיית הצמחוניים והספורט.

ואם זה לא מספיק, חדשות לבקרים קם איזה מדען גאון שמגלה משהו חדש. שנים הטיפו שאלכוהול מזיק לבריאות, עד שמישהו גילה שכוס בירה ביום עשויה לחזק את הלב. אבל מי שותה רק כוס בירה אחת? ושתיים, זה כבר מזיק? המדען לא טרח ליידע אותנו בעניין וודקה וויסקי, כי הרי חלק מהמזימה, שמטרתה עוד לא ברורה לי, הוא לא לספק לנו את כל המידע הדרוש, אם בכלל.

וקצת אחרי זה הודיעו שיין אדום מנטרל את כל השומן המסוכן שאנחנו אוכלים בארוחות מלאות, ושגם שמן זית טוב, אם כי משמין, ובצל טרי מונע סרטן קיבה, ושום מונע לחץ דם ומחלות לב אבל רק כשהוא טרי, ובשר עוף נטול כל סיכונים אם כי מאביסים את העופות בהפרשות של עצמם אבל זה לא נורא, ושהאנטיביוטיקה שמזריקים לבקר מתפוגגת בתהליך הבישול ולא מגיעה לגוף שלנו, ושאספירין מונע התקפי לב, וג'ינסנג עוזר לכוח הגברא, וקפה מזיק לכליות וללב, אבל רק אם שותים מעל שבע כוסות ביום, והמלח (שפעם כיכב באגדות) מפוצץ לנו את העורקים הלכה למעשה וכן הלאה והלאה והלאה והלאה שטויות שהיפוכונדרים ברחבי העולם בולעים בשקיקה, שהשיא שלהן הוא: עישון עשוי למנוע סרטן השד.

כן, בדיוק כך גילה לאחרונה רופא כזה או אחר, אבל הוא מיהר לסייג ואמר, "אבל לא הייתי רוצה שנשים יתחילו לעשן". אבל ברור שכל אישה נורמלית שקראה את המאמר וחרדה בצדק לבריאותה, תתחיל לעשן סיגריה או שתיים ביום, רק ליתר ביטחון.

לאור כל אלה, רקחתי מתכון למעוניינים בחיי נצח:

רכיבים:

1 סיגריה

1 כוס בירה

½ בקבוק יין אדום

1 סטייק שמן עם הרבה שום טרי ובצל קצוץ

1 חביתה קטנה עם כולסטרול טוב

7 כוסות קפה

1 אספירין

צרור ירק אורגני

כף רוטב סויה

קורט סוכר

זילוף שמן זית

הוראות הכנה:

מכניסים למעבד מזון, מערבבים היטב עד קבלת רסק אחיד.

מקשטים בספירולינה, שותים עם קשית ומחכים לאמבולנס.

א"א, שלהי המאה הקודמת

  • נאצות בדיעבר ניתן לשלוח רטרואקטיבית לכתובת בה המערכת כבר לא קיימת ודעותיי השתנו כבר חמש-עשרה פעמים, 1998

אודות ההתחסדות

אנשים נוטים לגייס לעצמם מערכת כלשהי של אמונות. זה טבעם. זאת עשויה להיות אמונה באל כזה או אחר, בצבא, במפלגה, בדרך כלכלית, בדיאטה, בקבוצת כדורגל. הנה, אפילו לדקסטר יש אתיקה משלו.

זה בסדר גמור, כמובן, עקרונית, אלא שברוב המקרים, ברגע שאדם רוכש חבילת אמונות שכזאת, הוא מיד מתחיל להילחם על מנת לשכנע את שאר העולם בצדקת הקיט הערכי שלו. המלחמה הזאת בעייתית מעצם זה שהיא מלחמה – וככזאת מלווה לעיתים קרובות באלימות, מילולית או פיזית – וגם מפני שכבר בבסיס מערכת האמונות הזאת יש עיוות מסוים: מישהו ניסח אותה עבורך. הווה אומר, ברגע שקנית את מערכת האמונות הספציפית, בעצם הפסקת להפעיל חשיבה עצמאית. הדבר בולט במיוחד בדת, אבל לא רק.

כך, התופעה הזאת של אמונה בדבר-מה יוצרת שני מצבים שליליים: תחושה שכל העולם נגדך ויש להמירו (קונפליקט), והימנעות מוחלטת מחשיבה ביקורתית (אטרופיה שכלית). שלא לדבר על זה שאתה נעשה עיוור לאופציה שאולי, רק אולי, אין אמת אחת מוחלטת שנכונה לגבי כל בני האדם מכל הסוגים ובכל היבשות.

קחו לדוגמה את עניין הצמחונות/טבעונות.

ההחלטה להיות צמחוני/טבעוני היא מוסרית, לפעמים בריאותית, אבל היא לא הופכת אותך אוטומטית לבנאדם מוסרי, או מוסרי יותר מהאחרים. אתה בהחלט עשוי להיות מאוד נחמד לחיות, ועדיין להיות חרא של טיפוס בכל תחום אחר בחיים. הדוגמאות מוכרות.

אלא שכאמור, ברגע שמישהו מאמץ אידיאולוגיה מסוימת, הוא מיד בטוח ללא כל ספק שכל האחרים טועים, שיש לתקן את דרכם, ושהוא, מן הסתם, הרי אין ספק, עלה על הנתיב האחד הנכון, ושהגביע הקדוש של האמת בידיו.

כך נולדות שלוש מחלות ממאירות: צדקנות, צביעות והתנשאות. ראשי תיבות: צצ"ה, אונומטופיה של צקצוק הלשון, וגם אזכור של הזבוב הקטלני.

דוגמה מעולה אפשר למצוא בסטיקר המופיע כאן, שפשה ברשת.

734498_430661260342501_2114927118_n

הביטו בו.

מי שמאחורי הסטיקר טוענת שגידלו אותה על ערכים חיוביים רבים, ושבגלל זה היא הפכה עכשיו להיות צמחונית. סליחה, טבעונית – צמחונים הם הרי הניאנדרטלים האלה ש"אונסים" פרות וגוזלים את חלבן.

ביופסיה של הסטיקר הזה מגלה סממנים של שלושת המחלות:

צדקנות: כללי המוסר שלי נעלים על שלכם, ואני נעלה עליכם.

צביעות: אני מתחשבת, אחראית, מוסרית, אדיבה, כלומר נעלה עליכם. (לשון נקבה ננקטה לצורך הנוחות)

התנשאות: אותי חינכו טוב, בגלל זה אני מה שאני. כלומר, נעלה עליכם.

זה באמת המצב?

קשה לי להאמין.

אני מוכן להמר על המעט שיש לי, שרוב הטבעונים/צמחונים, אם לא כולם (כולם, זה ברור סטטיסטית) לא ניחנים בכל התכונות המופלאות המפורטות בסטיקר.

לא רק זה, אני מוכן להמר שרוב הצמחונים/טבעונים שכן חונכו כך, חונכו על ידי הורים שהיו אוכלי בשר. עוד סוג של צביעות, וגם סוג של התנשאות על ההורים ועל הסבים שלהם וכמובן על אבות אבותיהם.

עכשיו, בדרכו של ג'ורג' קרלין זצ"ל, בואו נצמצם את עשרת התכונות העילאיות המפורטות כאן:

להיות אדיבה, לכבד, להתחשב, לא להיות אנוכית, להיות אחראית, זה סעיף אחד: התחשבות.

לא להתאכזר, לא להתעלל בחלשים, זה סעיף נוסף: הימנעות מאלימות מיותרת.

לא לשקר, להבדיל בין טוב ורע, להיות מוסרית, הוא הסעיף השלישי, האפור. אפור כי אמת, טוב ורע ומוסר הם מושגים כל כך יחסיים וערטילאיים שאתה לא מסוגל לשים עליהם את האצבע, ומשום כך כולם חוטאים לאמת למוסר ולטוב ולרע מעצם קיומם.

חוץ מג'ון קייג' זצ"ל, אין לי שום ספק שהרוב המוחלט של הצמחונים/טבעונים לא דבק בשלושת הסעיפים האלה. טבעונים עדיין נוהגים בפראות בכבישים (במיוחד טבעוניות עם ג'יפים), משקרים, גונבים, רוצחים לפעמים, מעלימים מס, בוגדים בבני זוגם, מזניחים את החברים, חושבים רק על עצמם, נעשים אלימים שלא לצורך, מעשנים סמים קלים בשמירה, משתמטים, נדחפים בתור, מתעמרים בכפופים להם, נוהמים וחושפים שיני זאב, בדיוק כמו אוכלי הבשר.

אלא שהם חוזרים אחרי כל זה הביתה, אוכלים אלפלפה, ואולי מרגישים קצת יותר טוב עם עצמם.

ואז מחרבנים רעל על הקיר של אריאנה מלמד.

א"א

הגמילה שלי מבשר

הגמילה שלי

***

אני בהחלט מאמין שאני בדרך הנכונה.

הגיע הזמן להפסיק עם אלכוהול. אחרי הכול, אני כבר בן ארבעים ושבע, ומתי התחלתי לשתות באופן סדיר? בצבא, נראה לי. זאת הייתה השיטה שלי להירדם, כי בתפקיד שלי לא היו לילות ולא היו ימים ולא היה סדר יום. מה שקרה קרה מתי שקרה, ואם אפשר היה לתפוס שינה מתישהו, צריך היה לנצל את זה, ולא חשוב באיזו שעה ובאילו תנאים. כך נקשר האלכוהול בשינה שלי.

ואחרי הצבא שתיתי בעיקר כדי לשכוח את הצבא. ואת הדברים שבאו אחרי הצבא. וכדי להפיג את טעם הלוואי של היומיום. וכדי לעשות סקס. וכדי לשמוח. וכי אלכוהול זה טעים. אז אפשר להניח שכבר 25 שנים לפחות אני שותה רציף.

אבל לא, רגע, גם לפני זה שתיתי. אולי כמויות פחותות, אולי לא כל יום, אבל כבר בגיל 16 או 17 התחלתי לפקוד באופן סדיר למדי מוסדות שמכרו בירה בכוסות של ליטר. הכוסות היו כבדות וזה הבליט את השרירים ובטח הרשים את הבנות. איזה ימים! אז מה, כבר שלושים שנה שאני שותה?

מה פתאום. מה פתאום? אני חושב שכבר בגיל 12 חזרתי הביתה מחתונה והלכתי לישון באמבטיה אחרי שני וויסקי. לא, זה לא הגיוני… כבר לפני… סבא שלי נפטר הרי כשהייתי בן 12, וכשהיה בחיים הגשתי משקאות לחברים שלו כשבאו לשחק קלפים. וכשהוא היה שואל אותי, כדי להשוויץ בפני החברים, מה אני עצמי אשתה, הייתי עונה, "וויסקי-טריפל סק," להנאתם המרובה. כך שבערך מגיל 10 אני על דיאטת ראסטי נייל ואישור חברתי לאלכוהוליזם.

לילדוּת שלי היה ריח של ג'וני ווקר.

אחרי שסבא נפטר מצאתי בארון הכביסה שלו שלל בקבוקים של אלכוהול מכל הסוגים. בקבוקונים של ליקרים מארצות ניכר, רום אימיטציה, ברנדי מדיצינל, שנאפס, סליבוביץ', צויקה, יין ניתזים, הוק – הרבה הוק – שרי, פורט, מיני נוזלים צהובים ללא שם, נוזלים דלוחים ללא טעם, בקבוקים שעל התווית שלהם הודגשו המילים Само за външна употреба, מה שזה לא אומר. כך או אחרת, רוקנתי את ארון הכביסה הזה לתוכי בהתמדה, מדי אחר צהריים, באומץ ובגבורה. אפשר להגיד שהטבעתי את יגוני. או שלפחות ניסיתי. עם הזמן יגוני התפתח אבולוציונית, פיתח זימים וסנפירים, וכדי לשמר את חיית המחמד הזאת בחיים נאלצתי להמשיך להשקות אותה.

אבל בזה זה נגמר!

***

הגיע הערב הראשון ללא אלכוהול. זה היה קל ליישום – פשוט לא קניתי כלום, אז נשארתי בלי. אולי "בלי" היא מילה קיצונית מדי, כי היו לי שאריות. לא כמויות נחשבות, פתיתים. כך או אחרת, עם המחירים של האלכוהול בימינו חבל לשפוך, אז אמרתי לעצמי שאחסל את המעט שנשאר. זה ממילא לא מצטבר לכמות משמעותית. התחלתי עם המרטיני, שקניתי לאורחים. נשאר משהו כמו שליש בקבוק, שזה בערך ארוחת ילדים מבחינת אלכוהול. אפריטיף. שתיתי את זה עם קרח, הרבה, וזה היה לי מתוק מדי ודל מדי. מהפריזר שלפתי את הוודקה; היה שם חצי שוט, בערך. נעלם כמו כלום. אחרי זה ניגשתי אל הערק. גם פה היה ממש מעט, אולי שליש בקבוק, קצת פחות. צחוק מהעבודה. וזהו. חסל סדר אלכוהול בבית. לא… רגע… בארון יש גם ברנדי מפעם. הרגשתי סיפוק אחרי שמזגתי את שאריות הברנדי לכוס, וזרקתי את הבקבוק לפח, עם שאר הבקבוקים של עברי. עכשיו נעשיתי מעט רעב, אז הוצאתי מהמקרר את הסטייק הקטן שנשאר מהצהריים, ואכלתי אותו קר. טעים. איכשהו נשארתי רעב, אז אכלתי גם את שלושת הקובה שנשארו מהקניות בוואדי. עכשיו לישון. רק שפתאום הבנתי שבזווית העין ראיתי במקרר בקבוק יין אדום מהיומולדת שלי, לפני חודשיים. אני לא אוהב יין במיוחד, אבל ניקיון זה ניקיון, אז מזגתי לי את מה שנשאר שם, פחות מחצי בקבוק.

ישנתי זוועה.

***

בבוקר שאחרי קמתי עייף במיוחד, אבל ממוקד. זאת הרגשה נפלאה להיות ממוקד ולא תחת השפעת האלכוהול של ליל אמש. איזה שוטה הייתי כל השנים האלה. עכשיו כל החיים שלי ייראו אחרת. עכשיו תהיה לי תקווה, תהיה לי ישועה. אני גם אחזור לעשות ספורט. ואקפיד על תזונה בריאה. אולי כדאי באמת לשלב, ללכת עד הסוף – בלי אלכוהול, עם ספורט, מיץ סלק, נבט חיטה, אוכל אורגני, ולנפות את הבשר מהתפריט. זה יהיה גדול. אני על סף חיים חדשים.

בסביבות אחת בצהריים כבר הייתי מותש, אז נמנמתי קצת.

התעוררתי בשבע.

הדבר שהכי שנוא עליי בעולם זה לאבד שעות וימים בשינה. זה מכניס אותי לדיכאון עמוק מאין כמותו. אבל בסדר, אלה רק שלבי הסתגלות, ואחרי הלילה שהיה לי אתמול, מי יכול להאשים אותי. הגוף צריך את שלו.

הלכתי ועשיתי לי כוס אספרסו. זה היה טוב. בשמונה שתיתי עוד אספרסו, ועד תשע חיסלתי עוד שלוש כאלה. קפה זה דבר מעולה. רק שעכשיו הרגשתי יותר מדי ערני, כאילו היום רק מתחיל, וחצות התחילה לאיים עליי משעון הקיר. מה יהיה אם שוב אשן רע?!

בסדר, יש תוכנית. אני יודע. זה מה שנעשה. אני אקנה וודקה, בקבוק קטן של שליש או חצי ליטר, רק כדי לישון היום טוב, ומחר נתחיל את המסלול מחדש. אתמול הרי לא שתיתי, אז התחלה של יום כן/יום לא זה בסדר גמור. זה מפחית חמישים אחוז מצריכת האלכוהול שלי.

אלא שבפיצוצייה לא היו בקבוקי חצי ליטר או שליש, ואלה של ה-75 היו מסוגים יקרים מדי, אז קניתי בקבוק ליטר של וודקה זולה. יחד עם זאת, החלטתי לשתות במתינות, ורק קצת לפני השינה.

***

קמתי בשבע בבוקר בלב דוהר. יצאתי בקושי מהמיטה, שטפתי את הפנים והלכתי למטבח, לשתות מים. צמא נוראי אחז בי. על השיש עמד בקבוק הוודקה, כמעט ריק. בסלון מצאתי קליפות של מאתיים גרם גרעינים, שקית ריקה של שקדים, שאריות של פופקורן וצלחת עם שלושה שרימפס. לגמרי לא בטוח שהם היו מטוגנים.

כנראה שהגזמתי אתמול בלילה. טוב, ככה זה אחרי הימנעות – הגזמה. אבל בסדר, להיום בלילה כבר לא נשאר אלכוהול ולא אוכל, יחסית ישנתי מעולה, אז אין מה לדאוג – תקופת היובש נכנסת הערב לתוקף.

בשמונה בערב אבי צלצל והזמין אותי אליו. דיברנו קצת, שמענו מוזיקה, והוא הציע לי לשתות. לא היה נעים לסרב, אבל הסברתי לו שאני בהפסקה מאלכוהול, ושגם ככה אני לא מתחיל לשתות לפני עשר וחצי, כי זה משפיע עליי לא טוב.

אבל, אם זה באמת סינגל מאלט מיושן מהאי אילה שחבר הביא לו מחו"ל והוא רוצה לשמוע עליו חוות דעת, ברור שאני אטעם טיפה.

לאבי יש כוסות גדולות.

בכוס השנייה עוד לא הצלחתי לגבש חוות דעת על הוויסקי; בגלל השעה המוקדמת. וכי החריפות של ששת הצ'וריסוס שהוא הגיש לי קצת ערפלה את חוש הטעם. באמצע הכוס הרביעית החלטתי סופית שזה פשוט וויסקי מעולה, ושהכבּול מרומז באופן שגובל באמנות טהורה.

יצאתי מאבי בסביבות אחת-עשרה, ונדמה לי שהצלחתי לא לפגוע ברוב המכוניות בדרך הביתה. יכול להיות שדרסתי שוטר? לא, לא סביר. אבל אני זוכר איזה ז'קט צהוב זוהר.

כשהגעתי הביתה גמרתי את רבע הליטר שנשאר בבקבוק הוודקה והלכתי לישון.

***

כשהתעוררתי בבוקר עם הפנים בתוך הכיור של המטבח, המחשבה הראשונה שעלתה על דעתי הייתה שאני לא בנוי למיטות. במקומות שאינם מיטה אני ישן הרבה יותר טוב מאשר במיטות!

ניתקתי את שרוך הריר שנמתח מהפה שלי לתחתית הכיור, שתיתי מים והתחלתי את יום הפעילות. רק שלא מצאתי את המפתחות. בסוף איתרתי אותם, משונה, על הכרית בחדר השינה. הושטתי אליהם יד, נמתחתי, וקמתי בשלוש אחר הצהריים עם כאב ראש נוראי. אמרתי לכם שמיטות עושות לי רע.

החדשות הטובות היו ששאר היום עבר בסדר גמור. בסביבות שמונה וחצי בערב עבר לי כאב הראש, ואז פניתי לקריאה והייתי כולי מחויך ומעונג מהידיעה שאין לי ולו טיפת אלכוהול בבית, ושהנה אני עולה על דרך המלך. חיים חדשים. אכלתי תפוח, הכנתי פרוסת לחם שיפון מאה אחוז ללא סוכר עם ממרח טופו ובזיקת פשתן, הרמתי קצת משקולות, ובעשר שתיתי תה יסמין.

בעשר וחצי, שהיא השעה שבה אני מתחיל לשתות באופן מסורתי, כשאני לא בגמילה, נתפסתי חרדה שלא אצליח לישון בגלל התה. ניסיתי להדחיק את זה כמה זמן, אבל בסוף החלטתי שליתר ביטחון, מאחר ששינה היא אחד הדברים הכי חשובים, כדאי שלא אשחק עם זה ואצא לקנות וודקה, או עראק, או מה שלא יהיה, ליתר ביטחון, למקרה שתגיע השעה שתיים בלילה ועדיין לא ארגיש מנומנם.

אז יצאתי לפיצוצייה הקרובה. אוויר הלילה היה רענן, רוח קלילה נישבה, מכוניות ספורות חלפו בכביש, היה נעים כמו ביום כיפור. בחוץ. בפנים, בנפש, החרדות שלי רק התעצמו. אני לא עייף! אני לא קרוב להיות עייף! התה הזה הרס אותי! אני לא יכול לא לישון לעולמי עד!

כשהגעתי לפיצוצייה אני מניח שכבר הזעתי כמו חמור. גם מההליכה וגם מהתקף החרדה.

"עראק!" חצרצתי.

"מצטער, אחי, כבר שלוש דקות אחרי אחת-עשרה; אסור למכור אלכוהול בשעה הזאת."

"ש-לו-ש דקות?!!? אתה מטורף?"

"חוק זה חוק", הוא אמר.

"אפילו אם זה חוק מטומטם?"

"במיוחד אם זה חוק מטומטם."

רציתי לייסר את הגוף שלו בשבבי פרינגלס. במקום זה הלכתי לפאב הקרוב.

כמובן, לא  באמת רציתי לשתות, רק למזער קצת את הנזקים של התה. אז הזמנתי חצי ליטר בירה.

וזה היה מרענן. רק שכבר היה קרוב לחצות, והרעננות הזאת לא מצאה חן בעיניי. אז הזמנתי וויסקי, להעביר את הטעם השתלטני של הבירה.

בקצה השני של הבר ישבה איזו זקנה ששתתה כמו גרמנייה; אין דבר שאני מתעב יותר משתיינים. על כל משקה שאני הזמנתי היא הורידה שניים. דוחה.

לקראת סוף הערב נוצרה בינינו תקשורת.

אישה מרנינה. אם אפשר לכנות מישהי בגילה "אישה".

היא הצחיקה אותי נורא לקראת סוף הערב עם השיניים התותבות שלה. זקנות יכולות להיות מדליקות!

***

בבוקר אחרי התעוררתי מסוחרר, ועל הכרית לשמאלי מצאתי פתק עם המילה "תודה", ומתחתיו מאתיים שקל.

מה זה אומר?

כשבחנתי את עצמי בראי באמבטיה, שמתי לב שיש לי כמה שערות לבנות בזקן. לא הוצפתי הקלה כשגיליתי שהן לא שלי. הדבר שהבהיל אותי אפילו יותר מזה, אם זה בכלל אפשרי, היה שעל המראה עצמה נכתב בליפסטיק של זִקנה, "תתייצב מחר בשעת אפס!"

***

ההבנה הכתה בי כמו לשון של זיקית: שכבתי עם מרכזת השכבה שלי בחטיבת-ביניים, דליה תדהר. זה יכול היה להיות דבר חיובי, אבל מסתבר שהדבר היחיד שמפריד בין מימוש פנטזיית נעורים לבין סיוט שמוביל אותך להתקלח בכלור זה שלושים שנה. שלושה עשורים שמוכיחים לך סופית שגם אם יש לך פטיש למבוגרות, תמיד יש גבול כמה מבוגרות הן יכולות להיות.

ואז, כשעמדתי עירום במקלחון, מדיף ניחוחות של מיטב מוצרי הניקוי של סנט מוריץ, ידעתי סופית שבזה זה נגמר: אם זה מה שאלכוהול גורם לי לעשות, אני עם הסיפור הזה סיימתי. מהיום והלאה רק מיץ אלוורה.

שפכתי בפעם המי-יודע-כמה שאריות של בקבוקים לכיור, זרקתי את הבקבוקים עצמם לזבל, העפתי את הבשר מהמקרר לכלב בחצר של השכנים, ניקיתי את המקרר באופן יסודי, הכנתי לי סלט ענק מחסה ועלי תרד טריים ונבטים סיניים וסויה ושמן זית וחומץ בלסמי ופשתן, לקחתי שני כדורי מולטי-ויטמין, כדור אבץ וכדור מגנזיום, ואחרי שגמרתי את כל זה ישבתי בדממה רגועה. יכולתי לשים מאחוריי את העניין עם דליה תדהר, כי ידעתי שמי שעשה את זה היה אני הישן, מישהו שהוא כבר לא אני.

איזו שלווה. התיישבתי וקראתי ספר, שמתי ברקע מוזיקה לפסנתר של סאטי, ונישאתי על גל של ודאות שהעתיד שלי רק מתחיל, שכולו בוהק ומזהיר ומבטיח ולפניי.

בצהריים יצאתי מהבית ורצתי שלושה קילומטר. לא משהו להתפאר בו, אבל בהתחשב בעובדה שלא רצתי כבר למעלה משנתיים, זה לא רע. חודש-חודשיים של בלי אלכוהול, בלי בשר, אוכל בריאותי וריצות, ואני משיל מעליי עשרה קילו ועשר שנים. עשיתי עוד מקלחת, ועכשיו כבר כמעט הפסקתי להריח כמו סבונומיקה. זהו – אני גם אעשה מנוי לבריכה!  אשחה צלול במים צלולים.

האושר במרחק נגיעה.

***

בשמונה בערב התחיל קצת לשעמם לי ממוזיקה וספרים; יש גבול. ניסיתי לראות טלוויזיה, וכרגיל לא היה שום דבר ראוי למאכל אדם.

אז בתשע וחצי נכנעתי והלכתי למקלחת להתגלח: הורדת הזקן תהווה עדות נוספת להתחדשות שלי. את חלק הארי הורדתי עם המכונה, את השאר עם סכין גילוח, ואז נכנסתי להתקלח כדי להוריד ממני את הזיפים והשערות.

מי שניבט אליי מהמראה היה… חדש. צעיר יותר ומבטיח.

השעה הייתה כבר עשר, והרגשתי רענן וצח.

וערני. מלא מרץ. מרץ שלא היה לי לאן להוליך אותו. כבר רצתי, קראתי, שמעתי מוזיקה… מה עוד אפשר לעשות? פפפ…

פרסתי לי כמה ריבועי טופו, בזקתי עליהם פשתן וסויה, מעל זה גירדתי קולרבי וסחטתי לימון.

טעם של שלולית.

טוב, אין ברירה. אני אצא לטייל. קצת אוויר צח יעשה לי רק טוב ויפסיק את העוויתות הלא רצוניות האלה של השרירים.

האוויר אכן היה טוב, בחוץ היה קריר יותר מאשר בבית הדחוס, וחלה הטבה כללית במצבי הנפשי. במידה כזאת שהרגשתי ערני עוד יותר מקודם. וכבר אחרי אחת עשרה ואם אני לא אצליח להירדם…

ניסיתי לקנות בירה בפיצוצייה, רק כדי להרגיע את המערכת, אבל הם שוב סירבו. הדבקות הזאת בחוקים המטופשים תהרוס את המפעל הציוני.

אז נכנסתי לפאב, אמרתי לעצמי שאשב רגע על הבר, אשתה שוט קטן של וודקה ואחזור הביתה. "מה קרה, סבתא זרקה אותך מהמיטה?" שאל הברמן. התאפקתי.

אחרי הוודקה הבנתי פתאום שמאז הסלט לא אכלתי כלום, והבטן התחילה לעבור לתוכנית סחיטה. שאלתי את הברמן מה יש להם צמחוני. "בצל ומלפפון עם המבורגר", הוא אמר לי. תמיד מתחכם. "אני לא אוכל בשר," אמרתי. "הדבר הצמחוני היחיד שיש לי פה זה מיץ עגבניות," הוא אמר. "מעולה! כוס גדולה של מיץ עגבניות, אם ככה… ואתה יודע מה, תכניס בזה קצת מלח, פלפל, מקל סלרי, טבסקו ומנה וחצי של וודקה."

***

שלושה בלאדי מרי אחרי זה נכנסת דליה לפאב. מתיישבת על השרפרף לידי. "מצאת את הכסף?" היא שואלת. הברמן תוקע בי מבט של הערכה. דליה תוקעת בי מרפק. בא לי לתקוע לעצמי כדור בראש. "מה את רוצה?" אני אומר לה. "כלום. רק שתדע שתמיד ידעתי שיש לך פוטנציאל ושאם תרצה תוכל לממש אותו."

הדיכאון נפל עליי כמו פסנתר מקומה חמישית. "וודקה נקי!" זעקתי. "ותכין לי המבורגר כפול. בלי הלחמניה – אני משגיח."

היא הניחה יד על הירך שלי. "אתה מריח מכלור," היא אמרה. "את מריחה מנפטלין," אמרתי. לא ברור איך זה קרה, אבל צחקנו.

***

קצת לפני שסגרו את הפאב, שילמתי את החשבון, או לפחות שמתי כל מיני שטרות ומטבעות על הדלפק, והתחלתי לדדות החוצה מהמוסד כשהזקנה נתמכת בי או אני בה, השד יודע.

"אין לך תקנה, פשוט אין לך תקנה, אתה יודע את זה?!!?" צעק אחריי הברמן. המלצרית הצעירה נעצה בי מבט מרחם.

"מה אתם רוצים ממני?!!" צעקתי, "מה אתם רוצים?!! כשהייתי בן שמונה ימים השקו אותי יין, ודתי מבוגר מצץ לי! אז מה כבר חשבתם שיצא ממני? וחוץ מזה, מניאקים, קצת התחשבות במצב שלי – אני בגמילה!"

וצמודה אלי מאחורה בחיבוק של מוות נערה אליהם מרכזת השכבה: "דליה שוב תדהר הלילה! הלילה דליה תדהר!"

א"א

קובץ פי-די-אף

 

%d בלוגרים אהבו את זה: