בזמנכם החופשי, אש!

אני סבור שיש לחוקק חוק על פיו כל אזרח ואזרחית ישראלי וישראלית שמגיעים לגיל 16 יוכלו להוציא רישיון לכלי נשק חם על פי בחירתם.

על מנת להקל על המערכת, כלי הנשק יחולקו בסניפי הדואר ו/או בחנויות שמשמשות כיום כסניפי-משנה של סניפי הדואר, והעלות שלהם תקוזז מדמי ביטוח לאומי, על מנת שלא ליצור אפליה בין שכבות האוכלוסייה.

אני מאמין בהחלט שהדבר יגביר את ביטחון אזרחי המדינה, ויפחית גם את אירועי הטרור וגם את הפשיעה בארץ בצורה דרסטית.

מהפכת החימוש האזרחי שאני מציע תסתייע בשכלול טכנולוגי של כלי הנשק, בניטור ביורוקרטי, ובשדרוג חזותי כדלהלן:

1.      הנשקים יהיו בעלי רתע מרתיע. רוצה לומר, כל ירייה באקדח תעיף את הידיים למעלה ואחורה באופן אכזרי, ותאיים לשבר את מפרקי האצבעות; כל ירייה ברובה תדחוס את הקת לתוך הכתף בצורה נוקעת. אני לא מדבר על אי נוחות, אלא על כאב מוחשי, הרגשה שעיצבנת מישהו מהמאפיה ועכשיו העצמות שלך הולכות לשלם על זה. משהו באזור שברי הליכה. כל מי שיירה פעם אחת, יחשוב טוב-טוב לפני שילחץ פעם נוספת על ההדק. כלומר, ברגע שמערכת העצבים ההמומה שלו תאפשר לו לחזור לחשוב. מיותר לציין שבתנאים האלה, הסיכוי שהיורה יפגע במטרתו יהיה קלוש למדי.

2.      התנאי היחיד להוצאת רישיון לכלי נשק חם (מעבר למגבלת הגיל) יהיה השתתפות בהכשרה חד-יומית במטווח עירוני; ירי של חמישים קליעים להכרת הנשק.

3.      כלי הנשק יהיו ורודים.

 

א"א

מודעות פרסומת

רישיון גורלי

total-recall-original

לילה. רחוב חשוך בדרום תל אביב. רוצח חמוש משוטט בסמטאות; סוחרי סמים מציעים את מרכולתם לנערים בני 14 המתוסכלים מכך שהפיצוציות לא מוכרות אלכוהול אחרי 11 בלילה, ובטח שלא במחיר הרגיל, שגם הוא מופרז; סרסורים מחכים למשלוח של שפחות מין חטופות שבדואים כבר אנסו; חוליגנים מצוידים בבקבוקי מולוטוב עושים את דרכם להצית פעוטון; קבוצה של נשים לובשות צהוב החמושות במשרוקיות ובתרסיס פלפל שתוקפו פג עומדת ליד "ריקול", בית קפה סגור, ומטכסות עצה.    

ניידת פיקוח עירוני נעה על הכביש הזרוע פחיות ריקות, קונדומים משומשים, שברי זכוכית וחלומות, פסולת אקראית, הומלסים ופליטים מאריתריאה.

מאחורי ההגה יושב יוני ישועה (החברים קוראים לו ג'וני ג'יזס), בוגר סיירת מטקה, שהגירושים הכואבים מאשתו – שנטשה אותו  לטובת מאפרת בתוכניות ריאליטי – ותאונה חריגה שהשאירה אותו צולע ("מצטער", אמר הרופא, "הניתוח מסוכן מדי בגלל הקרבה לעמוד השדרה, אז תצטרך ללמוד לחיות עם הגרביל בפנים"), דרדרו אותו לעבודה בשיטור העירוני.

למרות הכול, חושיו לא התעמעמו: הוא ממהר לזהות את הסכנה הממשמשת.

יוני עוצר בחריקת בלמים לפני בית הקפה, פוסע בבטחה צולעת מעל נער שנדקר דקה לפני כן ונלחם על חייו, וללא כל מורא מתייצב מול קבוצת הנשים הלוחמניות הלובשות צהוב.

–          טוב, בנות, פנו לי דרך.

הנשים מפנות לו דרך בהיסח הדעת; יש להן דברים חשובים יותר לעסוק בהם.

יוני הולם על דלתות בית הקפה הסגור באגרופיו המוניציפליים. "איפתח איל באב, יא כאלב! האדה קפטן יו"ד!"

המלצרית בפנים נחרדת: "מחבל!"

"שו מחבל?!!?" נזעק יוני. "עירייה. סיור. חוק. סדר. תפתחי!" [ניחשתם נכון, יוני שירת בשטחים]

המלצרית פותחת את הדלת, ויוני נכנס.

יוני: תעודת זהות.

מלצרית: למה?

יוני: אל תתחכמי. תעודת זהות! את הולכת לחטוף דו"ח.

מלצרית: על מה?!

יוני: אני שואל את השאלות!

מלצרית: וגם עונה את התשובות?

יוני: זאת הבעיה אתכם השמאלנים והפמיניסטיות. מתחכמים. בכל מקרה, המקום הזה פועל בלי רישיון. ואחרי השעות המותרות. ויש לך שפם!

מלצרית: אם הוא פועל בלי רישיון, מה זה משנה אם הוא פועל אחרי השעות המותרות?

יוני: פמיניסטית! תמיד יש לכן מה להגיד! עכשיו תזדהי!

מלצרית: אתה תזדהה!

יוני: (שולף פנקס) התחלה יפה. (רושם) "העלבת עובד ציבור".

מלצרית: שמע, קוראים לי רינה, ואני רק עובדת פה. הבעלים בחו"ל. אני בסך הכול מנקה עכשיו.

יוני: רינה, מה?! על מי את עובדת?

מלצרית: מה הבעיה שלך? רינה. רינה יחזקאלי, אני בת 27, תאריך לידה שמונה בינואר, במקור מגבע כרמל, תואר ראשון בסוביודיצה השוואתית.

יוני: (צחוק זחוח) אה, באמת? ואני לתומי חשבתי שאת חסיה רניאלי, 72, תאריך לידה יונה בשמנואר, מקרע גרביל, תואר שני משמאל! ואם את באמת רינה, אז למה קוהייגן כל כך מתעניין בך? אה? למה הקנצלר נתן הוראה להביא אותך בחיים?!

מלצרית: על מה אתה מדבר?! קוהייגן זה ההוא שתמיד מזמין מקיאטו ומתלונן שיש יותר מדי קצף בקפה? ההוא שמזמין מטיאס כבוש על חלה?!

יוני: טוב, אם את רוצה לעשות את זה בדרך הקשה, אין בעיה. (לתוך מכשיר הקשר) הפעל קוד אורוול. מיידית!

תוך שניות בודדות עוצרים מחוץ לבית הקפה, בחריקת בלמים, עשרות ניידות משטרה, ג'יפים של מג"ב ומסוקי קרב (בחריקת רוטור?)

בית הקפה החשוך מואר בזרקורים מרצדים ובשלל נקודות אדומות של רובי הצלפים.   

יוני: המשחק נגמר, רינה… סליחה, חסיה. תסתובבי לאט-לאט, בלי תנועות פתאומיות. את באה איתנו לחינוך מחדש. את היחידה שיודעת מה הצופן הסודי שמסיר את החיוך המזויף מפניו של חולדאי, ואנחנו לא יכולים להסתכן שזה ייפול לידי האופוזיציה.

מלצרית: אתה מטורף! אין לי מושג על מה אתה מדבר!

פלאשבק. 1865. תיאטרון פורד, וושינגטון הבירה. הנשיא לינקולן יושב בתא הנשיאותי, צופה במחזה עם רעייתו פולה. הווילון מאחוריו נחצה. רינה יחזקאלי משרבבת פנימה את ראשה ויד חמושה, יורה בנשיא וצועקת "סרק, סרק!"

קדימה בזמן ועדיין פלאשבק. 1933. חוף תל אביב. חיים ארלוזורוב צועד בניחותא (מותג הנעליים הכי פופולרי לפני אדידס רום היה "ניחותא"). רינה יחזקאלי מדביקה אותו מאחור, מצמידה אקדח אל עורפו, צועקת "סרק, סרק!" וסוחטת את ההדק.

קדימה בזמן ועדיין פלאשבק. 1995. כיכר מלכי ישראל…

הווה. צהריים. כוח משטרה מיוחד מגיע לקפה "ריקול" להחרים את מכונת האספרסו, בחשד שמדובר במכונת זמן.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: