לא עסק לזקנים

!This ain't rock'n'roll, this is senilicide

 

מלבלב בי חשד מבוסס למדי שאנחנו עדים לפריחתה של תופעה שניתן לכנותה מִיזוֹגֶּרוֹנְטוֹלוֹגְיָה – שנאת זקנים.

ליתר דיוק מדובר במעין שנאת נישה, שכן היא אינה מופנית כלפי זקנים באשר הם, אלא רק כלפי אמנים ותיקים, עשירי ניסיון ותהילה, שמאחוריהם קריירה מרהיבה. למעשה, הם אפילו לא חייבים להיות זקנים במובן הקלאסי של המילה, אלא רק "זקנים" בעיני המתבונן.

כשמונטי פייתון עשו מופע קאמבק (מזהיר והיסטרי) לפני שנתיים-שלוש, נפוצו בדיונים לפני ואחרי – ואפילו בביקורות – הערות כגון "כמה הם הזדקנו", "לג'ון קליז יש כרס", "זה סתם אותן הבדיחות מפעם", וכול זה כנראה מתוך ההנחות שאנשים נורמליים לא מזדקנים במהלך ארבעים שנה; שאתה אמור להישאר דקיק ושרירי כדוגמן גם בגיל 75 ושבכלל חשוב איך אתה נראה למתבונן בזמן שאתה מבצע את האמנות שלך; ושבדיחות ומערכונים שהחזיקו מעמד ארבעים שנה, שינו את עולם ההומור (עם לא מעט עזרה מספייק מיליגן) ועדיין מענגים מיליונים ברחבי העולם, לא אמורים להישמע פעם נוספת. לפחות לא מחוץ למסך הטלוויזיה.

תופעה זהה, אולי חריפה אף יותר, מתקיימת כשמדובר בלהקות ובזמרי רוק. הטוקבקיסט הממוצע – ולפעמים מבקר המוזיקה המאוד ממוצע – יצביע על כך ש"הם הבינו שרק בישראל אפשר למכור את הסחורה המשומשת הזאת", מבלי להתייחס לעובדה שהזמר או הלהקה הספציפית חורשים את העולם כולו בהצלחה; יודיע ש"ימי הזוהר שלו מאחוריו", תוך התעלמות בוטה מכך שטיבה של הגלוריה מונדי להתפוגג במהירות; ויעלה את הטיעון ש"אין להם מה לחפש על הבמה בגיל כזה".

מה שמשתמע בסופו של דבר מכול הטיעונים והטענות האלה, זה שהאנשים המדוברים אמורים היו לסגור את הבסטה מזמן. מבחינת המיזוגרונטולוג המצוי, אמנים לא אמורים להמשיך להתפרנס מאמנותם אחרי גיל… נגיד 54. ובגיל שבעים, כמובן, הגיע הזמן שיעלו על הנַרַיאמָה. השירים לא אמורים להישמע פעם נוספת. לפחות לא מחוץ לקופסה עם רמקול.

מובן מאליו שזה טיעון מטומטם של אנשים מטומטמים, אבל להגנתם ייאמר שאולי לאו דווקא קהות השכל היא שמפעילה אותם, אלא הפחד. אולי בכלל מדובר בגרונטופובּיה – לראות אמן רוק אהוב ונערץ מזדקן, זה בדיוק כמו להביט במראה בעיניים פקוחות, כמו להתגנב להציץ בדיוקן המתקמט שלך בעליית הגג. זאת בניגוד לצפייה במונטי פייתון בטלוויזיה, שם הם נשארים קפואים לנצח בגילאי עשרים ושלושים הנחשקים.

 

המיזוגרונטופוביה זכתה לטוויסט מעניין עם הגעת המופע של קווין ואדם למברט לתל אביב.

מצד אחד, שוב עלו הטענות האוויליות ש"הם באו לעשות עלינו קופה" (כי מה, קווין זה משהו מפעם, ואנחנו לא פראיירים), ומצד שני השילוב הזה של שני חברי קווין עם אדם למברט גרם לגרונטופובים בלבול מוחלט, קיצר את חיווטי תודעתם וגרם לשני צדי המוח שלהם לדבר אחד עם השני בארבעה קולות צעקה: הרי מדובר פה בזקנים, אבל יש פה גם בחור צעיר, ופרדי אין! כל זה בוודאי נראה להם כמו איזה טקס נקרופילי פגאני לא מובן, דבר מה בלתי מפוענח כמו מחזה של צ'כוב.

אז הועלתה הטענה ש"זה לא קווין". ונכון, זה לא קווין, אבל זה הדבר הכי קרוב, והרי אם רק בריאן מיי היה מגיע עם הרכב שנקרא "בריאן והמייז" ומנגן יצירות חדשות שלו, כולם היו בוכים שהוא לא שילב קטעים מהרפרטואר של קווין.

האנשים שטוענים ש"זה לא קווין" מציעים בעצם שמיי וטיילור יפסיקו להופיע עם האוצר שהיו שותפים לבריאתו, מה גם שהם ממש בגיל הנריאמה.

המטומטמים שבמטומטמים השמיעו את הטענה החצופה, הברברית באופן דאעשי, שזאת "להקת קאברים של קווין". פה כבר לא עומדת לזכותם הגנת דוריאן גריי; אלה סתם דבילים שמקומם ברסיטלים של קני ג'י. הרי אפילו על להקת קאברים של קווין לא היו מתלוננים שהיא להקת קאברים של קווין.

אז שוב, נכון, זה לא קווין – זה קווין ואדם למברט. איזו חרב פיפיות היא ההצעה לשיר עם קווין: מצד אחד חלום בל ישוער, ומצד שני ברור שלא יחדלו להשוות אותך לזמר שאת אלה שניתן להשוות אליו אפשר לספור על אצבעות יד אחת. בחור אמיץ, אדם למברט.

אז נכון, אדם למברט אינו פרדי מרקיורי, אבל פרדי מת בטרם יספיקו המיזוגרונטולוגים להכתירו כ"זקן", וההופעה חייבת להימשך. האם הגיוני והוגן שהמוזיקה הגאונית הזאת לא תנוגן בווליום מלא בפני קהלים נלהבים על ידי האנשים שבאמת יודעים איך לעשות אותה? זאת בכלל דרישה מתקבלת על הדעת?

בנוסף, אנחנו חייבים לסמוך על בריאן מיי ורוג'ר טיילור שהם מספיק מנוסים, שהם מוזיקאים מספיק רגישים ונבונים, וקצת יותר בקיאים מכולנו בכול מה שנוגע לקווין ולהופעות חיות, כדי לבחור בזמר הולם.

והם בחרו באדם למברט.

ואדם למברט אינו פרדי מרקיורי.

אבל אני חייב להזכיר לכם שאחרי כל קונצרט של מוצרט הקהל יצא מצקצק – "כן, זה היה יפה, אין ספק, אבל באך הוא לא".

ואחרי כל קונצרט של בטהובן הקהל פידר את אפו תוך השמעת הטרוניה – "רעיון מעניין, לשלב מקהלה בסימפוניה, אבל מוצרט הוא לא".

 

ואתם, המתלוננים הכרוניים, המיזוגרונטופובים שתקועים על היציע במופע של החבובות וסובלים מהתגרמות האוזן – אוהבי מוזיקה אתם לא.

 

א"א

מודעות פרסומת

לא קל להיות הומו בישראל 2011. אני יודע – ניסיתי

אוקי, אני חייב להבהיר שדרמה גדולה ומעשי גבורה אין פה – אני לא סרפיקו, לא התחפשתי, לא צעדתי בגאווה, לא ביליתי במועדונים. למען האמת, אפילו לא יצאתי מהבית. אז איפה כן הייתי הומו? באינטרנט. וליתר דיוק בפייסבוק. משך יומיים הייתי מיעוט נרדף שזוכה לגידופים.

~*~

לאנושות יש תכונה מוזרה. או שאולי התכונה עצמה לא מוזרה, אבל מה שמוזר בה הוא שבעל החיים החושב והמתבטא היחיד על פני כדור הארץ, וכנראה בכלל, עוד לא התנער מהתכונה הזאת:

הפחד מהשונה.

יכולת המחשבה שלנו גורמת לנו לחשוב שמה שאנחנו חושבים נעלה על מה שחושבים כל השאר. בהמות בית (בהמות באופן כללי) מגלות חשדנות כלפי השונה, אבל בסוף מסתגלות. האנושות – לא. כך, הימין רוצה להרוג את השמאל, הדתיים את החילוניים, המוסלמים את היהודים, הלבנים את השחורים, האמריקאים את… טוב, זה משתנה על פי האתרים בהם הם מושקעים בנפט, ובקיצור, כולם את כולם.

למיטב ידיעתי, היחידים בעולם שלא מעוניינים להשמיד את כל השאר הם נזירים בודהיסטיים והומוסקסואלים. אלא שהנזירים לומדים קונג פו בשאולין, וההומוסקסואלים… טוב, הם עסוקים מדי בהתאמה של סידור הפרחים לווילון. ההתגוננות שלהם פסיבית. הם היחידים, למיטב ידיעתי, שלא עסוקים בניסיון לשפר את העולם על ידי השמדת האחר, אלא על ידי שיפור הקיים. אני כמובן חוטא כאן בהכללה, אבל זה כי אני לא הרבה יותר טוב מכולם.

~*~

אני מרגיש מטומטם גמור על כך שאני כותב דברים כל כך פשוטים בשנת 2011. במאה העשרים ואחת! אלא שלאחרונה נתקלתי ביותר מדי תגובות נבערות של טוקבקיסטים (טוב, אלה ממילא כל כך נבערים שלא ברור איך הם מצליחים להקליד משפט שלם בלי טעויות… לא, רגע, הם לא מצליחים), וגם של אנשים פחות או יותר נורמטיביים, שיצאו באופן נחרץ, מכוער, פרימיטיבי ונבוב-מוח כנגד הקהילה ההומוסקסואלית. וזה גרם לי להרגיש… מדוכא. חייתי תחת הרושם שאנחנו חיים במדינה נאורה יותר. אני לא יכול לטעון שחלק מהחברים הטובים שלי הם מהקהילה, וככל הזכור לי כרגע אף אחד מהחברים הטובים שלי אינו בקהילה, אבל עדיין הרגשתי זעזוע וזעם לקריאת התגובות.

שלא הגיעו בחלל ריק, אגב –

האם בשלב זה עליי להתייחס לדבריו של עופר לוי ("הומואים הם בהמות על שתי רגליים"), שרמתם מביישת אפילו את מילות השירים שלו, אם הדבר בכלל אפשרי? אני בספק. אבל אני מוכן להיטפל אל עלוקה תרבותית של ממש, מנחם בן, אוהב ספרות לכאורה, ולמעשה אוהב-ספרות-שבני-ציפר-לא-אוהב. עכשיו, יש לציין שגם אני לא חסיד של בני ציפר, אבל אני חושד שהסיבות שלי ושל בן (איזה שם טעון!) שונות.

מנחם בן, רובוט מחשבה, הציע להוציא את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק. למה? אני לא יודע. הלהט שלו במלחמה נגד ההומוסקסואלים מעורר חשד; אם יש אישה שבן (מנחם) סיפקהּ, הרימי קול. היינו רוצים לדעת שזה קרה. מנחם בן, כך נראה לי, מצוי בקונפליקט עם עצמו. אבל בין אם זה קונפליקט נפשי או רק הרצון הנצחי לעורר פרובוקציה כאותו ילד שמשתין על הלוח בכיתה, מנחם בן מבחיל אותי במיוחד בגלל שמיד חשבתי בהקשר שלו על אוסקר וויילד, מהגאונים המוחלטים של המילה הכתובה, שהושלך לכלא בגלל ועל ידי אנשים כמו מנחם בן, מה שהמשיך לזרוע בהלה בקהילה ההומוסקסואלית באנגליה עד שנות השישים של המאה הקודמת. האם זה מה שהוא רוצה לייחל לכל הגאונים הספרותיים שחיבבו ויחבבו גברים – כלא והשתקה? הישמר מהלהב של מישימה, בֵּןבּוֹן; גם הוא וגם וויילד היו מכסחים (מזיינים) אותך במכות. מנחם בן… זה לא נשמע כמו מישהו שמאונן לגבר אחר?

אבל די, אני מתדרדר.

~*~

"בלי הומואים ויהודים לא היו עסקי שעשועים", אמר מל ברוקס.

וצדק: הומואים העשירו את חיינו לאין שיעור. הייתם רוצים לחיות בעולם בלי שייקספיר, וויילד, טאקשי קיטאנו, אלטון ג'ון, פרדי מרקיורי, מיכלאנג'לו, בייקון, קייג', פאזוליני, קפוטה, ברנשטיין וכן הלאה והלאה? האם יש חובב תרבות שלא התענג לאורך חייו מפירות ה"קהילה"? האם מנחם בן מתנזר מכתבי וויילד?

אני מעלה את הטיעון התרבותי, כי אולי לפחות זה יוכל לשכנע את הפרימיטיבים לנסות לראות דברים באור אחר. כי כמו שאדגים תכף, הם שולפים תגובות מהמותן, ורק דבר אחד מטריד אותם בשיח על הומוסקסואלים. טוב, בעיקר דבר אחד.

סיפור התחת.

~*~

אז איך נעשיתי הומו ליומיים? חברה העלתה "סטטוס" שבו הביעה את דעתה על מנחם בן.

בתגובה השלישית כתב מישהו בשם אריק: "יש דברים שגם אם יסבירו לכם, אתם נאטמים, כאילו עושים פרינציפ לאלוקים. אין צורך להקצין נטיות מיניות כאלה ואחרות במצעדים, כפי שאינכן עושות סקס בעמידה באמצע הרחוב…."

בגלל האזכור של אלוקים (האיש נראה חילוני, ארוך שיער ומנגן בגיטרה. צעיר) וערבוב המינים, גיששתי לבדוק אם הוא צוחק. הסתבר שלא. התנצחתי איתו קצת, בעדינות, לראות לאן הוא זורם. והנה לאן הוא זרם: "זה שאתה מתרומם, ומנסה לשכנע את כולם שזה נפלא לחטוף או להחטיף בישבן (אני מקווה שאתה הוא זה שחוטף). מוסכם שיש לכם בעיה נפשית קשה, ולא אני המצאתי. שמע 'גאה'….אני כ"כ מרחם עליך ומאחל לך מכל הלב, רפואה שלמה. קהילה אומללה!!!"

מאיפה הוא החליט שאני גיי? אולי מתמונת הפרופיל שלי, שבה אני מחזיק מטאטא נוצות שעשוי להזכיר את דגל הקהילה. אבל מאיפה הוא יודע שאני מנסה לשכנע את כולם לחטוף או להחטיף בישבן, ולמה הוא מקווה שאני זה שחוטף?!

לא הכחשתי. רק הצבעתי על העובדה שמה שממש מטריד את הסטרייטים זה נושא התחת.

אריק מיהר להכחיש: "ארז – אינני מבוהל, בטח לא ממתרומם כמוך. נשים לסביות מבהילות אותי עוד יותר, כי מבעד למבטן, אפשר לראות את הנפש החולה שלהן. ארז….אולי תסביר לעם ישראל, מה הרעיון שמאחורי הפסטיבלים שלכם, למי ובמה זה תורם לחברה, כל ההתנסויות המיניות שלכם? למה נראה לכם לעזאזל שזה מעניין מישהו?!!!"

שוב הוא הכניס לי לפה!

מילים, הכוונה; לא אמרתי שום דבר על הפסטיבלים, אבל בשלב הזה הגעתי למסקנה שההומופוביה של אריק פתולוגית. יש שם בעיה עמוקה.

בנקודה הזאת הצטרף ל"דיון" פלוני בשם רן. רן נראה עוד יותר "נורמטיבי" מאריק, ואינו פתולוגי, אלא סתם חדור דעות קדומות חשוכות. רן התגלה כנורמטיבי של ממש: "אם אתה עושה משהו חריג מהנורמה צפה לתגובות". אז בזה חוטאים ההומואים – חורגים מהנורמה. אריק תרם: "ועוד ברחוב….חחח." גאון.

ואז, כדי להסביר את עצמו טוב, רן עשה עופר לוי: "ואם אני נמשך לכבשה זה נראה לך בסדר שאני אלך איתה ברחוב ואתנשק איתה?"

נותרתי המום. מאיפה באים האנשים האלה? זאת לא הייתה התכתבות אינטנסיבית, אבל היא התפרשה על פני יומיים שבמהלכם הייתי טרוד מאוד מהדבר הזה, וגם הרגשתי מעט נרדף. אני יושב בבית ומתרגם וחושב על שני הטפוסים האלה, שמתעמרים בי מבלי להכיר אותי; הרגשתי את היהודי שבי נחרד. ובעיקר הרגשתי דכדוך.

היו גם גידוּפוֹת (ההומו הצרפתי המוצהר הראשון היה Guy du Fotte ): "אני מבין שלזי..ן בתח..ת זה מעניין..לא?!" כתב אריק, שפתאום גם גילה חוש צנזורי וגם שב אל הנושא הכאוב (סליחה על ההלצה). לקח לי זמן להבין למה מתכוון רן באמירה: "גם לתת ברקס באור ירוק זה מעניין", עליה מיהר אריק, שתפישתו חדה משלי, להגיב: "חחחחח גדול…"

אויש, הבנתי – להיכנס מאחורה! חחח… באמת גדול.

אבל אז רן גילה לי משהו חדש, שלא שמעתי מעולם, ועד לרגע זה אני מרגיש צורך עז לנסות אותו, כי אני לא מבין את המכניקה של העניין. הוא טען שאני "רץ לאחור בשדה תירס".

WTF?!!!?

רן – If you build it, I will come

בסוף, אריק איחל לי "סיכוך נעים יא סירחון". בשלב הזה איבדתי את קור הרוח שלי, ומזל של שנינו שהוא לא היה בקרבה; אני לא אוהב להסביר לשוטרים למה אני עומד מתנשף ליד עיסה מדממת. אני מנסה לשמור על רמה נאותה, אבל הסברתי לו שאם הוא היה אומר לי את זה בפנים קריירת הנגינה שלו הייתה נקטעת. נדרשו שעתיים בערך עד שהדם הפסיק לזמזם לי באוזניים בתאוות רצח. אני לא אוהב שזה קורה לי.

~*~

אז זהו. יומיים הייתי הומו, וזה לא היה נעים, רק בגלל שיש אנשים שמשום מה מסמנים אותך כמטרה ומנסים להרחיק אותך מהרחוב ומהחברה. בקרוב אחזור לסטטוס ההוא ואעמיד להם… סליחה, אותם, על טעותם. אולי אפתח אותם.

לאופקים חדשים.

אני מקווה שהמאצ'ו שבי לא יתפתה להתעמר בהם מילולית, להראות להם מי הגבר ביחסים בינינו.

עוד אני מקווה שאני הייתי ההומו היחיד שנרדף בארץ בשבוע האחרון, ברשת ובכלל. אני מקווה שהם שני חריגים שבמקרה הגיעו לאותו מקום, ושהם מהווים אחוז אפסי מהאוכלוסייה. אני מקווה שהומואים ולסביות וכל שאר ה"שונים" בארץ לא מרגישים רדופים.

אני יודע שזה לא נכון.

ארז

%d בלוגרים אהבו את זה: