הטאו של פייסבוק

וזהו הרי סוד קסמו של פייסבוק, שהוא נהר שוצף של הישנוּת של הישן-נושן בתזמון חדיש ומחודש, חזרה אינסופית של אותן אדוות באדרת אחרת, נהר שאינך יכול להיכנס לתוכו פעמיים, מה שלא ימנע ממך לטבול את רגליך לנצח במי האפסיים המקוונים שלו.

פייסבוק הוא מנטרה; חזרה אינסופית חזרה אינסופית על אותן מילים, אותם נושאים, אותם פרצופים, ומי שמעט חורג נפלט, נמחק, אינו פופולרי, שוקע ומתאחד עם הבוצה, שגם היא תסונן ותטוהר בקרוב על ידי רשות נהר הפייסבוק, שתכנית הפעולה שלה כוללת חפירה, שאיבה, פינוי וטיפול בקרקעית הפייסבוק המזוהמת ופינוי הסדימנט הדיסידנטי הקוקסינלי, בעלות מוערכת של 220 מיליון לייקים ו-27 מיליון לבבות.

כמו פייסבוק, גם המנטרה דו-הברתית: אין שמות מורכבים ונאצלים כמו אשרוב, לדוגמה, הכול כמו שיעור ראשון בחלילית: טּה-טה, טּה-טה, ביבי, בוכריס, חזן, מירי, בוגד, נאצי, גבס, שבר, כנסו, כנסו, גרבוז, קוטלר, גילה, גיוס, דוסים, תקציב, קודש, דאעש, יובש, גשם, שריפה, עוול, חתול, דמעה, שקופה, פרופיל, משפט, לינור, ביבי, דרוקר, שרה, פסל, ספר, ערסים, אונס, חתול, יוקר, גזל, ביבי, מלכה, נסיך, חרא, זונה, קר לי, חם לי, רע לי, חולה, שונ"צ, מע"מ, צה"ל, מוסר, בשר, טופו, סרטן, תרומה, ביבי, ח"כים, כנסת, מופע, הסדר, חרם, ווטרס, שופט, שוחד, טרור, ביבי, פנסיה, גזל, בנקים, ביבי, קשר, שתפו, צילום, ילד, לפיד, גועל, מוסך, דיין, גנדי, ביבי, ביבי, ביבי, ביבי…

שדר מורס שיצא מכלל שליטה.

וכמו בכול מנטרה, אחרי זמן מה המוח נשטף על ידי החזרה האינסופית החזרה האינסופית בפיד האינסופי, הכול מתערפל בנהר ההישנות, נעשה חום, אפרורי, חסר תכונות והגדרה, דלוח, נטול תחכום, מורכבות או דקויות, חדגוני וקהה-שכל, אותו סיים-סיים, אותו סו-סו, צליל עכרורי נישא כהימנון בפה אחד, המתנהל על מי מנוחות המוח בנהר הפלגני שמחליד את כלי העבודה של המוח, מרודד ולא מצריך מאמץ, שבטי.

בדיוק כפי שהאנושות אוהבת.

א"א

מודעות פרסומת

הזמנים הם א'משתינים. סליחה – משתנים

"אינסטגרם שינתה את האופן שבו עובד הפיד שלה, והמשתמשים לא כל כך מרוצים". –הארץ

"בגיל עשרים אתה זועק: נשנה את העולם! בגיל ארבעים אתה מיילל: שינו לנו את העולם!" –הארז

זוכרים את הפעם הקודמת שפייסבוק שינו את הפלטפורמה? זוכרות? גם אני לא ממש זוכר את זה, אבל אני כן זוכר שייללתם. שהשינוי החריד אתכם מסיבה דרמטית כגון המעבר מכחול PB29 ל-PB15.

כך גם נחרדתם במעבר מחלונות 1.1 לחלונות 1.12, שבע, שמונה, עשר, אלומיניום וכן הלאה.
ולמה לקחו לנו את הפורטלים?! למה?!!?
*
כן, אני יודע ששינוי זה דבר מפחיד, אבל כנראה שכול השינויים מהם פחדתם – ללא יוצא מן הכלל – היו טובים. איך אני יודע? כי כשהגיע השינוי הבא, מחיתם על כך שלוקחים מכם את המצב הקיים, שלמעשה היה השינוי עליו מחיתם שנה לפני כן.
*
דברים צריכים להשתנות; אתן לא רוצים לחיות במים עומדים. השגרה היא תבנית נחמדה, אבל תבניות נועדו לביצים ולמאפים, לא לבני אדם.
*
אני רוצה שינוי בכול יום. בכול דבר.
*
במיוחד בפייסבוק – לראות דברים שונים מדי יום, ולא כפות רגליים; היה לנו מספיק מאלה. גם עם השקיעות אפשר להפסיק, ועם הציטוטים המיוחסים למריל סטריפ, ועם ההפניות לכתבות שהחלק השני של הכותרת שלהן הוא "לא תאמינו מה קרה אחרי זה". נאמין גם נאמין ואף נפהקנה.
המצב הרפואי שלכם? תאמינו או לא – לא מעניין אותי כהוא זה. אם תמותו אתעצב, אבל כל עוד אתם חיים, הנקודות בהן קו החיים שלכן מתערער אינן מענייני; הסטטוסקופ שלי מיועד לדברים אחרים, ומעבר לחוסם עורקים אין לי משהו פרקטי לתרום.
פוליטיקה? אתם צוחקות עליי?! זה כמו לגרד ציסטה. אם יש סרטון של פוליטיקאי שנופל במדרגות, אשמח לראות. במיוחד אם הוא נפצע באיזו צורה מחרידה. מעבר לזה, לא מעניין אותי לדשדש במי האפסיים האלה. אני יודע שכולם מנוולים. נקסט!
ואולי הכי גרוע – הסלפי עם האפליקציה שמוחקת לכן את הקמטים. ואת שאר תווי הפנים. והאופי. והאנושיות. לא רק שזה לא עובד על אף אחד, אלא שאתן נראות כמו בובות בחלון ראווה. זה בדיוק כמו לצעוק "יש לי קמטים ואני פוחדת שתגלו שאני כבר לא בת עשרים!", או להצטלם בים כשאת מתחבאת מאחורי החברה היותר רזה שלך (או מאחורי הבת! מנוולת!). די.
גברים? אל תצטלמו בכלל; אין לי שימוש בזה.
ילדים? תרשו לי לרמוז לכם משהו: לא משנה כמה תגובות "בן אפרת החוזרי", "אין דברים כאלה", "איזה נסיך!!!!", "המון אמוטיקונים אינפנטיליים וכוס שמפניה" אתם מקבלים על צילום של הילד, אם אתה מכוער ואשתך מכוערת, רוב הסיכויים שגם הילד מכוער, וזה בסדר: צריך גיוון בעולם. רק אל תשלו את עצמכם שהוא יפה. (אגב, יש אפליקציה שמוחקת תווי פנים… רק מציע).
*
שינוי הוא דבר נהדר. אני מגדולי התומכים בשינוי!
והשינוי שלטעמי יביא לכם הכי הרבה תועלת יגיע כשאני אהיה ראש הממשלה. איתי, וזאת הבטחה, יש עתיד. השינוי שאביא ייצור את העתיד הזה.
וכשאהיה ראש ממשלה אני מבטיח לעשות לייק לכפות רגליים, לילדים מכוערים, לאינפוזיות, לנשים שמתחבאות מאחורי נשים אחרות, לגברים על אופניים.
לא כי אשתנה כבנאדם, אלא כי כשאתה ראש ממשלה, חנפנות וחוסר יושר ויושרה ועמוד שדרה זה חלק מדרישות התפקיד.
*
רק דבר אחד חשוב לציין: חסר לכם – חסר לכן! – שתשתפו את הסרטון שבו אני נופל במדרגות ונוקע את המפשעה!
א"א

שלוש ציפורים

IMG_3166השוטרים הביטו בתמיהה ממני אל חורי הקליעים שהשחיתו את קיר המקלחון שלי, שנים-עשר במספר. הרצפה הייתה זרועה שברי זכוכית וחלקיקי חרסינה שלא רק שעדיין היו רטובים, אלא שעל חלקם עוד ביעבעו בועות סבון.

גם אני התעמקתי בחורי הקליעים שצצו באריחים: תהיתי מה משמעותם לגבי הסעיף בחוזה השכירות שלי שעל פיו אסור לי לקדוח בקירות ללא הסכמה מראש מבעל הבית. בנוסף, תוך התנתקות מסוימת מהסביבה ומהסיטואציה, ניסיתי לאמוד אם יש שני חורי קליעים שנמצאים במרחק מתאים זה מזה ובגובה פחות או יותר זהה, כך שאוכל לנצל את המצב ולתקוע לתוכם דיבלים ולתלות את המתקן הפינתי היקר שלקחתי איתי מהדירה הקודמת, ושעכשיו ניצב שפוף על רצפת המקלחון מתוך חשש מזרועו הארוכה של עורך הדין של בעל הבית. לצערי העמוק, היורה עשה עבודה שטחית מבחינה סימטרית.

"היית בתוך המקלחת ואפילו לא נשרטת?" שאל הבלש הבכיר, או מי שזה לא היה, וסקר אותי כמו מישהו שמצפה שבכול רגע אתחיל לדמם בכול זאת. תמיד היו לי תגובות מאוחרות, אבל כמובן שהוא לא יכול היה לדעת את זה.

"למזלי, בדיוק התכופפתי להרים את הסבון," עניתי.

פניו של הבלש הבכיר עטו הבעה קמוטה של פאג, ארשת חמוצה של מישהו שלחלוטין לא היה ערוך לכך שאחרי שהוא השתתף בקורס מקיף של שלושה חודשים, יגיע טיפוס כמוני שישרוט בציפורניו את לוח נפשו ויפיק צרימה קוגניטיבית שכזאת; זה לא היה משפט שהוא ציפה לשמוע אי פעם בחייו.

"וכול הזכוכיות התרסקו מסביבי," הוספתי.

"אף קליע ואף שבר זכוכית לא פגעו בך," אמר הבלש הבכיר בנימה שנשמעה חצי ספקנית וחצי מאוכזבת מסרבנות הדימום שלי, "אפילו לא שריטה. אבל איכשהו המתנקש הצליח להרוג שלוש ציפורים שמצאנו בחוץ."

"אולי הוא סתם יצא לצוד," התבדחתי. טעות. שוטרים לא מפרשים נכון חיוכים, והיד שלהם נשלחת ישר אל הטייזר, למקרה שיהיה צורך לנטרל את המטורף. "תראו, אולי היה לי קן על אדן החלון, אני לא יודע. בכול מקרה, כל הסיפור הזה חייב להיות טעות איומה. מתנקש? מי ירצה להתנקש בי?"

עוד שוטרים זרמו לזירה, ובשלב מסוים נדחסו למרפסת השירות שלי שנים-עשר מהם, אחד על כל קליע. הרגשתי שלא בנוח. במיוחד כשהבלש הבכיר ביקש ממני להדגים איך בדיוק התכופפתי להרים את הסבון. אני חייב להודות שזמן התגובה שלהם היה מהיר: עדיין הייתי עם מגבת סביב המותניים.

יצאנו לסלון. הצעתי לכולם מים, לא קפה, בגלל מחיר הקפסולות; חצי מהתקציב השבועי שלי היה הולך על האספרסו שלהם. הם בדקו, חזרו ובדקו, הצליבו נתונים, עשו טלפונים, ביררו, ובסוף הגיעו למסקנה שאני לא מוּכר למשטרה. לא ידעתי מה לחשוב על זה, שהרי עכשיו הם אצלי בסלון, מתוודעים אליי, כך שאם בעוד שבוע מישהו ירצח אותי, בעיתונים עוד יהיה כתוב, "הקורבן היה מוכר למשטרה".

אבל התקמצן על הקפה.

"למי יכולה להיות סיבה לנסות להרוג אותך?" שאל הבלש הבכיר. אני חייב להפסיק לכנות אותו כך; יש לו שם, כפי שהעידה התגית שהתנוססה לראווה על חולצתו.

"כמו שכבר אמרתי וחזרתי ואמרתי, לאף אחד," עניתי. "זה אבסורד מוחלט. טעות, או שיכור, או מילואימניק שפלט, או השד יודע מה."

"מילואימניקים לא מסתובבים עם קלצ'ניקוב, מר אשרוב. תנסה לחשוב," הוא דחק. "שוב: אתה חייב למישהו כסף, הלוואות בשוק האפור, שכבת עם אישה נשואה, מחלוקת פוליטית?"

אה, הימים בהם שכבתי עם נשים של אחרים… גל געגועים הציף אותי, אבל אז נזכרתי בצ'רלי שין. "ממש שום דבר. כלום. פוליטיקה? השטויות הרגילות בפייסבוק, אבל מעבר לזה אפס. אני המתרגם של קפטן תחתונים, מי ירצה להרוג אותי, ועד הורים?!"

"פייסבוק?" הוא נדרך מעט בספה, תוך התעלמות בוטה וצורבת מקפטן תחתונים. סופית, הוא לא מקבל עותק לבּן שלו.

"זה כלום, חבל שבכלל הזכרתי את זה. היה לי אתמול איזה עימות מילולי מקוון עם חתיכת ימני, אבל תשכח מזה. לא ראוי לבדיקה. שטות אני אומר לך. כלום."

אבל ההוא נדנד עד שהראיתי לו את התכתובת המתונה בפייסבוק, חזרתי והבהרתי שזה ממש שום דבר, אבל הוא התעקש שיזמן את האיש לחקירה. בתור אחד שזכה שאכנה אותו בלש בכיר, הייתי מצפה ממנו להפגין יותר אינטליגנציה.

אחרי שכול תריסר השוטרים מיצו את כל האפשרויות, לקחו את כל הדגימות, עשו את כל המדידות, שתו את כל המים, הם התפוגגו ספונטנית בבת אחת ובמהירות דרך הדלת.

"אתם מחמירים את חרדת הנטישה שלי!" אמרתי כשהם יצאו, והאחרון, קטן ותוקפני כמו פינצ'ר, עם שיניים של צ'יוואווה, התחיל לנהום לעברי משהו אגרסיבי, אבל החוקר הבכיר סגר את הדלת בהבעת ייאוש לפני שהספקתי לשמוע מה בדיוק היה לפינצ'י להגיד.

שוטרים… קהל קשה.

√√√

הבליסטיקה לא העלתה כלום. ברחוב לא היו תרמילים, כך שההנחה הייתה שמדובר במתנקש מקצועי. הדגנרט האומלל שהתעמת איתי בפייסבוק נחקר במשך חמש שעות, נשלח הביתה תחת אזהרה, המחשב והטלפון שלו נלקחו לבדיקה בזכות צו של שופטת גומי, אבל מובן מאליו שלא יצא מזה שום דבר. אמרתי להם. זאת הייתה טעות ביזארית.

ובכול זאת, היה לי מזל מטורף. יש אנשים שניצלים ממוות בזכות תנ"ך שהם נושאים בכיס הפנימי של הז'קט. במקרה שלי, ייתכן שציפורים ספגו את הקליעים שאמורים היו למצוא אותי. גם אם לא באמת היו אמורים למצוא אותי.

הנטייה הטבעית שלנו היא לחשוב שהכול נגדנו. למה דווקא אני?! אם אתה קם בבוקר ומגלה שמישהו חרט לך על המכונית במפתח, או שבר לך את הפנס או את המראה הצדדית, אתה בטוח שזה משהו אישי, שזה נגדך, שזה השכן, מאהבת מרירה, עמית קנאי, משהו כזה. ברוב המקרים זה לא. החרא שדרכת עליו היה שם בלי כל קשר אליך. זה מקרה. טעות, תאונה, ילד שיכור שעבר ברחוב, מישהו שאפילו לא שם לב למה שהוא עושה. אותו חלק נלוז במוח שגורם לנו לחשוב שאנחנו עשויים לעניין את אלוהים או את החייזרים או את אגודת שורטי-המכוניות-בארבע-בבוקר, אותו חלק אווילי במוח שאינו אלא זכוכית מגדלת דרכה אנחנו מביטים על עצמנו, גורם לנו גם לשטות ולהאמין שכול דבר רע שקורה מכוון נגדנו. אבל לא צריך להיות דתי או תמהוני כדי לנוע בין שיגעון גדלות לפרנויה; זה המצב הטבעי שלנו. כי הניסיון מוכיח שברוב המוחלט של המקרים, לא השכן המטורף שלך העלים את החתולים. למעשה, הוא אפילו לא מטורף. זה הכול בראש שלך.

√√√

כונסה ישיבה דחופה של דיירי הבניין. במקלט.

"אתה חייב לעבור מכאן!"

"מה? יצאתם מדעתכם?! זאת הייתה טעות, אין לאף אחד מושג מה זה בדיוק היה, אין לי אויבים. תהיו הגיוניים, קצת, קדימה, אני הקורבן פה, עכשיו אתם מקרבנים אותי הלאה? מגרשים אותי מהבית?! אני פה קצת יותר משנה, בחיים לא הפרעתי לכם, ועד בית אני משלם בזמן, אבל כל זה בכלל לא רלוונטי. הדרישה הזאת לא לגיטימית. זה כמו לסלק את אנה פרנק מעליית הגג בגלל שנאצים מחפשים אותה, ואותי אפילו לא מחפשים נאצים! טוב, אני מודה, אולי זה היה קצת מוגזם. אבל באמת, החוזה שלי הוא עד אוגוסט הבא, בלי חורים בקירות, כך שיש לי עוד עשרה חודשים ושנים-עשר חורים לסגור, המעבר עלה לי הון, כמעט רושש אותי, בקושי התמקמתי, עדיין יש לי סיוטים על ארגזים מעופפים ועל הוראות הרכבה של איקאה, ועכשיו אתם רוצים לנפנף אותי בגלל שאיזה דפקט ירה לכיווני? זה הרי לא משהו שיחזור על עצמו: סטטיסטית זה קורה לי בממוצע רק פעם בחמישים שנה! כולנו כבר נהיה בקבר כששוב ינסו לרצוח אותי!"

"המקלחון שלך נמצא בדיוק מעל חדר הילדים שלנו. הם שמעו את היריות. הם בטראומה!" אמרה השכנה הפסיכית שהעלימה לי את החתולים. ניסיתי לגייס כלפיה סימפטיה, אבל זה היה אחד מהמצבים האלה שבהם אין בך ולו שריד של חמלה למין האנושי, כאילו כולם פקחי עירייה. שוב לעבור דירה? עוד לא הספקתי לסדר את הספרים כמו שצריך.

"חדר השירות שלי, עם המקלחון, נמצא בגובה הרחוב, וזאת הסיבה היחידה שהקליעים פגעו בו. מי שירה, ירה מסיבה כלשהי או בלי שום סיבה, אבל לא עליי! זה לא בתחומי המציאות! אני לא עובר מפה. אין שום סיכוי או סיבה בעולם שאני חוזר על הטראומה הזאת של אריזת הדירה, וההובלות, הרהיטים, התיאומים… אתם יודעים שבאחד הימים הראשונים שלי פה, כשהעבירו לי את הקו, התחלתי לבכות אחרי שהטכנאי של בזק הלך?! זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז רצח רבין! מה שאתם מציעים זה פשע!"

אבל לא היה עם מי לדבר. כולם היו במצב של היסטריה עמוקה, את הילדים הם שלחו כבר אחר הצהריים להשתכן זמנית אצל הסבים והסבתות, והבנתי שהאופציה להישאר לגור בבניין שבו כולם שונאים אותי אינה קורצת. על כל תלונה שלי הם הציעו פיצוי, כך שבסופו של דבר הם הבטיחו למצוא דייר חלופי, להביא מתווך שימצא לי דירה על פי דרישותיי, לטפל בכול הסידורים מול בעל הבית, להעביר על חשבונם את הדירה כולל טיפ דשן לסבלים, להזמין חברה שתארוז ותפרוק לי את כל התכולה, לשלם לי עשרת-אלפים שקלים על עוגמת הנפש, ובנוסף לממן לי שבוע במלון באילת בזמן שהמעבר והצביעה וכל החרא הזה מתבצעים. העיקר שאסתלק להם מהעיניים. חרדת הנטישה שלי עברה לקוד כתום.

√√√

בסופו של תהליך, פחות משבועיים לאחר מכן, מצאתי את עצמי נכנס לדירה החדשה שלי, שכבר סודרה וטופלה ונוקתה ונצבעה, והייתה מוצלחת בכול  מקודמתה, יש להודות. כל מה שנשאר לי לעשות היה לנעול את הדלת, להתיישב על המרפסת עם כוס וויסקי, ולהרים טלפון (הפעם אפילו לא ראיתי את הטכנאי של בזק) לציון, שיבוא לשתות איתי.

ציון ואני חברים כבר שלושים-ושתיים שנים. שירתנו באותה היחידה, אבל החברות שלנו התגבשה בכלא הצבאי, לשם נשלחנו בגלל שצה"ל לא ראה בעין יפה את השימוש הליברלי שעשינו בחומרי נפץ. אין משהו שציון לא יעשה למעני או משהו שאני לא אעשה למענו, ומאחר ששנינו נשארנו מאוד ליברליים בשימוש בחומרי נפץ, רשימת הדברים שעשינו אחד למען השני לאורך השנים האלה בוודאי היה מזעזעת את רוב האזרחים שומרי החוק. בהנחה שעוד נותרו כאלה.

הטלפון הקודם שלי אליו היה לפני שבועיים: "אני צריך שתרוקן חצי מחסנית לתוך מרפסת השירות שלי. בבוקר, כשילדים רק מתעוררים לקראת בית ספר."

"קרה משהו רציני?" הוא שאל.

"לא, לא קריטי," עניתי. "אני פשוט לא סובל את הדירה החדשה, נגמרו לי המזומנים, ויש איזה דגנרט ימני שבא לי לשבש לו קצת את החיים."

א"א

אוטו(ביוגרפיה)סוגסטיה

הספר הראשון שתרגמתי היה האוטוביוגרפיה של דייויד בקהאם. קצת יותר מאוחר ערכתי את האוטוביוגרפיה של חיים רביבו, שהייתה הרבה יותר מעניינת מכל בחינה אפשרית. ככל הידוע לי, שני הספרים זכו לכישלון בשוק המקומי. בנעוריי אהבתי את הסרטים של צ'רלי צ'פלין, עד שקראתי את האוטוביוגרפיה שלו, שאותה השלכתי מעליי באמצע, ואחרי זה לקח לי בערך עשרים שנה לחזור לראות סרטים שלו בעין סלחנית. הוא גילה לב, וכתוצאה כתב על עצמו דברים מגעילים מבלי דעת. האוטוביוגרפיה של לורנס אוליביה אמנם לא גרמה לי להימנע מסרטים שלו, אבל האיש צייר את עצמו כמגעיל וקטנוני, גם הוא מבלי שיתכוון לכך כמובן.

היום חיטטתי קצת בחייו המרשימים של דייויד ווליאמס ("הממלכה הקטנה"), שספר ילדים שלו תרגמתי לאחרונה, וכך גיליתי שגם הוא הוציא אוטוביוגרפיה. ווליאמס צעיר ממני בכמה שנים. ואמנם אני לא זאטוט, אבל מעטים האנשים בגילי שגם נותרו בחיים בגילי וגם הצדיקו ביו או אוטו-גרפיה. ווליאמס הצעיר הזכיר לי לא רק את בקהאם, אלא גם את קנת בראנה, שהאוטוביוגרפיה שלו יצאה, אם אני זוכר נכון, כשהוא היה בן שבע-עשרה. אולי אני מגזים והוא היה בן שלושים, אבל עקרונית אני רוצה לצייר את האוטוביוגרפיה כלשון מפוצלת של נחש ארסי, או אולי כחרב פיפיות: מצד אחד, אם יש מאחוריך קריירה מפוארת וחיים מרהיבים, אתה עשוי להרוס הכול במחי יד על ידי כתיבת אוטוביוגרפיה שמוציאה אותך קטן מהחיים; מצד שני, אם אתה צעיר מדי, מה הטעם בכלל לכתוב על תולדותיך כשהבצק אמנם עבר לישה, אבל לא נאפה עד הסוף? [במקרה של בראנה, אגב, נראה שהוא כבר לא ייאפה עד הסוף].

אז כמו בקומדיה, אפשר לטעון שבאוטוביוגרפיה הדבר הכי חשוב הוא התזמון.

אבל הנה עוד פרמטר: איכות הכתיבה.

בקצה התחתון של הפרמטר מצוי הסיפור האוטוביוגרפי שכולנו למדנו לגולל בכיתה א': "אין לי מה לכתוב היום". בקצה השני, המנוגד לחלוטין, יש את הווידויים של ז'אן ז'ק רוסו, שמבחינתי הוא אחד הספרים הכי טובים שנכתבו אי פעם.

מיותר לציין שאם "אין לי מה לכתוב" הוא 0 בסקאלה ורוסו הוא 100, רוב האוטוביוגרפיות המוצלחות מגיעות מקסימום ל-75.

"אויה!" חשבתי לעצמי כשיצאה האוטוביוגרפיה של קנת בראנה (הייתי מאוד מליצי פעם): דמיינו לכם שכל פרעוש בן 30, מצליח או לא, יכתוב אוטוביוגרפיה! איזה אבסורד! זה כמו לקבל פרס מפעל חיים בגיל שש-עשרה! (לא רק מליצי, אלא גם הפרזתי בשימוש בסימני קריאה!)

בראנה פרסם את הספר שלו ב-1990. מאז המחשבה שחלפה בי אז ועד היום עברו 23 שנה, ופתאום הכתה בי ההכרה עד אובדן הכרה: זה בדיוק מה שקורה היום! כולם כותבים אוטוביוגרפיות, כמעט בכל גיל. למו"ל חסר האבחנה שלהם קוראים "פייסבוק", כל יום בפייסבוק הוא יום האהבה העצמית, ואצל כל האוטוביוגרפים האלה ניכרת בעיה חמורה עם הפרמטר השני – איכות הכתיבה, או לכל הפחות בחירת החומרים.

שהרי כל פרופיל בפייסבוק הוא מעין אוטוביוגרפיה משמימה ומרושלת: תראו מה עשיתי, תראו מה ראיתי, תראו מה קניתי, שתיתי, תראו עם מי שכבתי, תראו ממי נפרדתי, סיפור חיי והישגיי, אמן. עצוב לי שמח לי משעמם לי קנו לי שתו לי אכלו לי סימנו לי חניית נכה סביב הרכב, התעללו בי, חצי גורל אכזר, הצילוני הושיעוני בוקר טוב חברים אהובים אני בדרך לניתוח חזרתי מאשכבה אני מחפש אהבה הגרב שלי גרובה חברה שלי גנובה אמן. נגמר לי החלב. הייתי בבאזל, קניתי פאזל, התאוששתי מנזלת. במילים אחרות: אין לי מה לכתוב היום, אבל בהרחבה. וכל זה מלווה בהמון המון צילומים אוטוביוגרפיים, אולי כי אנחנו יודעים עם איזה קהל יש לנו עסק – אלה שלא קוראים ספר בלי תמונות.

לנרקיס הייתה שלולית ולנו יש את פייסבוק והאייפון להשתקף בהם. וגם אם יש בינינו מספיק ותיקים ומספיק מוצלחים ומספיק מעניינים כדי להצדיק אוטוביוגרפיה, גם מעטים אלה מגמדים את עצמם תוך כתיבת ספר הפנים עם עיסוקים שוליים ומבזים כגון פוליטיקה, התנצחויות, צילומי אוכל, הערות שוליים, או סתם הפצת רכילויות מרושעות ולא מבוססות על קוטן הפרמשתק של השר Xדעון Xער.

ואני מאזכר את קוטן הפרמשתק לכאורה של Xדעון Xער גם כי בפייסבוק יש לנו מעין חסינות שלרוב רק ח"כים נהנים ממנה, כך שאנחנו יכולים להגיד מה שרק עולה על דעתנו מבלי להיחשף לתביעות, וגם בגלל שאני בטוח למדי שגם אם Xדעון Xער יתבע אותי, הטיעונים שלו לא יעמדו בבית המשפט.

ומה שהכי טוב – אם אני אפסיד או אנצח במשפט, זה יהיה פרק נפלא באוטוביוגרפיה שלי!

["פרק נפלא" הווה אומר סטטוס עמוס לייקים; כי כן, כן, החיים נעשו נורא קטנים. בדיוק כמו הפרמשתק של… טוב, לא משנה].

 א"א

לא להתנתקות!

דרוש גבר מְנוּצֶּה

יש לי נער שעשועים חדש, עם תותבת,

היא אומרת

יש לי נער שעשועים חדש עם פרוטזה נפשית וכאבי פנטום

וכשאני מתעוררת

הכריות מלאות בנוצות שיערו

ואני מנערת

אותן ואותו, שיָקום

והוא נועץ בי עיני עייפוּת ריקות של אפרוח.

 

נדרשת פה עבודת שיקום

היא אומרת.

 

יש לי נער שעשועים חדש, היא כותבת

בפייסבוק, שם כולם מנהלים את אינוונטר השגרה.

אולי אוציא אותו לבית קפה

במיקום אופנתי

להתהדר בו; שיראו אותו ויראו אותו איתי.

בין רווחי השיניים שלו אתקע שלוש סיגריות לדרך

הוא יחזיק לי את היד, ילטף לי את הברך,

גבר רך בימים, קוזאק גוֹזָל,

עם קוביות בבטן אבל בלי מעוף.

 

ובשבת

הוא יקנה לי פרחים שנסדר בטקס אִיקֵבָּנָה באיבר המלאכותי

שבו הוא גם מבריח סמים מחו"ל.

אומרים שפרחים מחזיקים יותר זמן אם מוסיפים אקסטזי למים…

או שלפחות הצבעים שלהם מתחזקים.

 

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: