קח אותי לקובה! (או שאני מדליק נובלס)

החזרה מחו"ל קשה.

תמיד ישנו רגע המשבר הקטן הזה לפני ההמראה, שבו אתן אומרות לעצמכן "חבל, לא הספקתי לקנות את הבושם ההוא וההוא בשדרה ההיא וההיא", או שאתם אומרים לעצמכם "לא רוצה לחזור, רוצה להישאר כאן, במקום בו הטמפרטורה נמוכה והנשים גבוהות", ואתם פשוט מתים לרדת מהמטוס, או מצטערים שבכלל עליתם עליו, מה גם שאתם יודעים ששום נסיעה לחו"ל לא שווה את המתח הדום-ליבי שלפני המעבר במסלול הירוק.

ובכן, "אל על" פתרו עבורנו את הבעיה, והחליטו לסדר מסלול טיסות מיוחד, שמאפשר לנוסע להתעכב בחו"ל כמה שיותר, ולדחות את השיבה הביתה עד אין קץ. לשירות החדש קוראים "נטב"ג" – נסיעה טובה בהפסקות גדולות. השירות כל כך מתקדם, עד שאין צורך להירשם עבורו מראש, אפילו לא להודיע שאתה מעוניין בו לפני הטיסה הביתה, או לשלם עבורו תשלום נוסף. כל שעליך לעשות, בדרך חזרה, זה להיכנס לשירותים של המטוס ולעשן סיגריה. עוד לפני שהספקת להגיד "משרד הבריאות קובע", גלאי האש מופעלים, הדיילות רצות בהיסטריה, הקפטן נכנס ללחץ ומוריד אותך מהמטוס. לפעמים אפילו מבלי לנחות.

למרבה הצער, חברת התעופה הלאומית עדיין לא פרסמה כהלכה את השירות החדש, וכך קרה ששני חיפאים מצאו את עצמם תקועים בגרמניה למשך 24 שעות, מבלי שבכלל חפצו בכך (ומי בכלל רוצה להיות בגרמניה?). הסיבה הייתה שעישנו במטוס, וכתוצאה הורדו ממנו ללא גינוני טקס, לעשות הפסקה גדולה בנסיעה הטובה.

עכשיו, אני לא מהמעשנים, אבל אני מאלה שיתחילו לעשן בכוח אם במקומות ציבוריים יתחילו לכפות בהיסטריה חוקים נגד עישון. אני לא מת על מעשנים, בטח לא על אלה שלא יכולים לתפקד בלי סיגריה, אבל מה שאני אוהב פחות מכל הם אנשים שמחוקקים חוקים אנטי-כיפיים.*

זה בעניין המחוקקים. באשר לטייסים – סליחה, הקברניטים – הבעיה איתם נובעת מכך שהם בטוחים שהם יותר מסתם נהגי מוניות אוויריות. הרגשת הגדלות הזו גורמת להם להפעיל "סמכות", לעשות פרצוף חשוב ולהוריד נוסעים מהמטוס. כמובן, הדבר נובע גם מהעובדה שכל החיים שלהם עוברים עם דיוטי פרי ודיילות, רחוק מאבק הקרקע והלחות, אבל לדעתי עיקר האשמה בישראלים, שמוחאים להם כפיים עם כל נחיתה כאילו ביצעו איזה קסם מופלא, כמו נניח לנסר את מג ריאן לארבע חתיכות ולא לחבר בחזרה.

לדעתי הקברניטים צריכים להתרכז במטלה העיקרית שלהם, שהיא לקריין פרטים לא חשובים לנוסעים, כגון "אנו טסים בגובה 30 אלף רגל מעל הים". רק שיש מקום לשיפורים: נכון שעבור מי שמתעסק בפיזיקה ואווירודינמיקה מאוד חשוב לדעת באיזה גובה ומהירות הוא טס, על אחת כמה וכמה אם הוא ממלא חוברת לימודים לקיץ, אבל עבור הנוסע הפשוט, הדיוק הזה מיותר. די אם הקברניט יסתפק בפטפוט כללי, כגון "שלום, אני הקברניט שלכם, אנחנו גבוה באוויר, ואם נתרסק לאיש מכם אין סיכוי לשרוד. תכף יגיעו הדיילות עם אוכל בטעם לוואי, חלק גדול מכם יתקשה בפתיחת המדפים. אין טעם לבקש שמיכה – המעבר חסום בעגלות אוכל. אחרי הפסקה קצרה אחזור על ההודעה הזו במבטא מוזר, בשפה שדומה לאנגלית. נשבע לכם שלא שתיתי. חה חה, דיס איז יור גיהוקקפטן. ונעבור לשירה בציבור".

אבל אני סוטה.

העניין הוא, כאמור, חניית ביניים במקום לא צפוי, ללא תשלום נוסף. כשחושבים על זה, אפשר לעשות ככה טיול מסביב לעולם, בעלות נמוכה. אתה עולה על מטוס לסידני, אוסטרליה, שם אתה שוהה שבוע, שותה בירה ומצטלם עם קנגורו. בדרך חזרה, במטוס, אתה מדליק סיגריה. עונש, מורידים אותך בנמל התעופה הכי קרוב – טנזניה. אתה מבלה יממה בטנזניה ("יממה בטנזניה" הוא שם נפלא לסטנדרט ג'ז), עולה למטוס, מעשן, מונחת בבורמה, ומשם מובילות אותך הסיגריות – בקו אווירי – לאינדונזיה, מצרים, טורקיה, הקוטב, קואלה לומפור, רחת לוקום, ברז'נייב, אוסובוקו, פומפיי וכן הלאה. חפיסה אחת של סיגריות תספיק לטיול של כמעט חודש מסביב לעולם, וכל זה בעלות של כרטיס רגיל. וזה עוד כלום: לכו תדעו איפה ולכמה זמן יורידו אתכם על עישון סיגר!

לדעתי יש ליישם את השיטה הזו הלאה, לטיולים שנתיים של בתי הספר. מסיבות פטריוטיות: אם כל פעם שהיו תופסים אותי שותה בירה בטיול שנתי, היו עושים לי "חניית ביניים" באזור שאינו חלק ממסלול הטיול, הייתי מכיר את הארץ טוב יותר.

והנה רעיון עוד יותר טוב – יישום נטב"ג בחיי הנישואים: כל פעם שאשתך תופסת אותך מעשן היא מורידה אותך לעצירת ביניים אצל החברה הכי טובה שלה, ההיא עם השפתיים, בלי בגדים, ו…

אבל שוב אני סוטה.

ארז אשרוב, המאה הקודמת

* תלונות נזעמות ניתן לשלוח לעורך, ד"ר אמט בראון, היל ואלי, קליפורניה

לרכוב על התנין (מכתב פתוח ל-ג')

alligator-ridingחבר,

חשבתי עמוקות על מסכת הטיעונים שלך אודות יתרונות החיים הקצרים בעידן המודרני, ולאחר עיון מדוקדק הגעתי למסקנה שאם מודדים את תנין התובנה שלך מקצה זנבו ועד נחיריו הקטלניים, יוצא שאורכו בולשיט.

הבה נהפוך את טורף העל הזה על גבו, נפתח את קרביו ונבחן: הלב והכבד שהתקנת בו, שייכים לעמך במלעיל, לפרולטריון, ואתה אינך כזה. כל התלאות הכלכליות והסיבות ה"אקטואריות" (מה זה בכלל?) עליהן דיברת, אינן חלות עליך, מהסיבה הפשוטה שאתה מרופד היטב בממון. לא, שנייה, אני לא טוען שאתה עשיר מופלג, טייקון, מיליונר או אוליגרך, אבל אתה בהחלט מסודר, ומסוגל להרשות לעצמך בקלות את ניתוח המעקפים הביורוקרטי הקטן שיביא אותך ואת יקיריך בכבוד לגיל מופלג.

ובכל זאת אתה מתרץ את ההרס העצמי שלך תוך גיוס טיעונים אקטואריים שלא חלים עליך כלל, ובוא נודה בזה: גם לא על אלה שכן צריכים להיות מודאגים מהם.

הסיבה? הייתי סוטה לתחום הפסיכולוגיה הזולה ומניח שיש משהו בתוכך שמעורר בך חוסר שביעות רצון עמוק, איזו מצוקה נפשית עמוקה שגורמת לך לאכול ולעשן את הכמויות האלה, אבל אתה נראה לי איש שמח ומאושר בחלקו, עד כמה שהדבר ניתן, כך שכנראה מדובר בסימפטום שרובנו חולקים: הפחד משנת הנצח, מאותה ארץ לא ידועה ששום נוסע אינו שב מגבולותיה. חוץ מאלביס, כמובן. דומה שיש כאלה שכל כך חרדים מפני הסוף, שהציפייה לו אינה נסבלת עבורם; תשאל את הנידונים למוות.

ויברא אלוהים את התנינים הגדולים, ואנחנו אלה שרוכבים על גבם, ויודעים היטב שהתמסח עוד יחמוס, שיבוא יום וניחלש והם יתנערו מאתנו וינגסו בנו וייקחו אותנו איתם למצולות.

ורק בגלל זה אני אמור לעמוד מן הצד ולראות אותך מעולל את זה לעצמך, או לשתוק כש-א' או נ' מכלים את ריאותיהם ונימיהם באמצעות כימיקלים מהונדסים מתובלים בשרידי טבק? אני מודה אמנם שהכנתי לכולכם הספדים משובחים, שייקספיריים, אבל אפילו הכתיבה שלי אינה סיבה מספיק טובה למות מוקדם מדי…

אז נכון, אנחנו רוכבים על התנין ולא לכולנו יש אוכף, אבל דבר אחד מבטיחים החיים: הפתעות. לא כולן טובות, אמת, אבל ככל שהחיים מתארכים מזדמנות יותר הפתעות, ורובן חיוביות, אלא אם כן אתה ממש מוכה-גורל.

תן לזה הזדמנות: אולי תופתע לגלות עד כמה תיהנה מנכדיך; אולי תופתע לגלות שאתה לא רוצה להשאיר את בניך יתומים בגיל צעיר; תופתע לגלות כמה משמח אותך ריחו של דשא קצוץ; תופתע לגלות שוב כמה מהנה צליל נפילת מחט על תקליט; כמה טעימים מי ברז ביום לוהט; שמשחק תופסת יותר מהנה מניצחונות נדל"ן; כמה יפות יכולות להיות נשים.

ובחרת בחיים, ולכל הרוחות, תחליף את האפטרשייב!

ארז   

%d בלוגרים אהבו את זה: