גריטה

אישה בסופרמרקט אומרת לילדות הקטנות שלה לחפש יוֹגוֹרט.

אני קרוב אליהן, בוחר בצלים שגודלם קטן מפומלה, ושאם אפשר הם גם פחות רקובים; לפעמים אפשר להציל את האמצע.
"יוגוּרט," אני מסנן הצדה בשקט.

תביאו יוֹגוֹרט, אומרת האם שוב.
למה צריך יוֹגוֹרט? שואלות הבנות.
שיהיה בבית יוֹגוֹרט, היא עונה.

"יוגוּרט," אני שוב מתעוות.

בואי נחפש יוֹגוֹרט, אומרת הקטנה לאחותה היותר קטנה, ואיכשהו העובדה שהמילה הזאת בוקעת מפה תמים, מטריפה אותי עוד יותר.

"יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט," אני פולט, כמעט בקול רם.

אמא, מצאנו יוֹגוֹרט, קוראת הקטנה.
יופי, בואו ניקח את היוֹגוֹרט, עונה האמא.

נשבע שהן עושות לי את זה בכוונה!

אני מאבד שליטה. "יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט," אני פולט בקול מתעצם, ועם כל "יוגוּרט" מנער בתנועה ספזמודית בלתי נשלטת את שקית הניילון של הבצלים, שעכשיו נראית כמו שק אשכים דלוק של פיל.

שאריות קלושות של ריסון אירופאי מונעות ממני ליפול על הברכיים באמצע מחלקת ירקות ולצרוח, "יוגוּרט! אומרים יווווווווגוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּרט!"

אני חייב הפוגה.
מבצלים רקובים במחיר מופרז
מילדות יוֹגוֹרט
מעצמי.

א"א

מודעות פרסומת

איך אומרים את זה – על הפצצות הגרייניות של האקדמיה ללשון

איש לא יכלול את העברית ברשימת השפות המתות, משום שהיא השפה החיה ביותר בעולם. לראיה, היא מתחדשת כל הזמן, מתעדכנת, ונראה שיש למילים שמרכיבות אותה רצון משלהן – לכל עיתון ובכל הוצאה לאור מאייתים אחרת, לפי חוקים שלא ברורים היטב לאיש, לרוב כנראה על פי גחמות אישיות, כתיב מלא, כתיב חסר, חבר חסר. בעיתון אחד חם מדי, בשני חם מידי (ו"מידי" זה בכלל מכשיר אלקטרוני שמשמש מוזיקאים), בחנות אחת מוכרים וידאו, בשנייה וידיאו, ומישהו בהוצאת הספרייה החדשה (הם מאייתים "ספריה") קרא למישטרה. בכל שפה נורמלית אתה יכול לבוא לבנאדם ולהגיד לו "תמחק את השטות הזו – משטרה כותבים בלי י'", אבל, כמו שאומר יהורם גאון, יש לנו מדינה מיוחדת, ומדינה מיוחדת ראוי שתתגאה בשפה מיוחדת, שאיש לא יודע איך בדיוק להגות או לכתוב אותה. השיטה היחידה לגלות איך באמת הוגים שמו של סופר ישראלי היא לפתוח את הספר ולבדוק כיצד כתוב שמו בלועזית, כי העברית כל כך מיוחדת שבלי ניקוד אי אפשר לקרוא אותה כהלכה.

הבעיה היא שניקוד היא שיטה של ילדים (או משוררים), והילדים שלומדים הכי מהר לקרוא בלי ניקוד, הם אלה שהכי נדפקים, כי בסופו של דבר הם לא יודעים איך באמת אומרים מה. כל החיים הם נתקלו ב"מאן דבעי" בלי ניקוד, וכיום, בגיל 32, אין להם מושג איך באמת אומרים את זה. וכך, כשאתה בא לדבר עם מישהו, הלשון מתבלבלת, כשאתה בא לכתוב משהו, היד רועדת: אולי אתה עומד לעשות טעות שתבהיר לכולם שהמוניטין שיצאו לך בתור דובר עברית רהוט (ורהוטה) לא היו מוצדקים.

אני מתחיל לחשוד שזו מזימה של האליטות. בדיוק כפי שעורכי דין מדברים שפה שאיש לא מבין מלבד עורכי דין אחרים (שהרי אם היו מדברים בשפה נורמלית היה יכול כל אזרח מן השורה להגן על עצמו בבית משפט מבלי לשלם 800 דולר לשעה), גם אנשי האקדמיה העברית ללשון מעוניינים להיות היחידים שיחזיקו את המפתח לסוד השפה העברית. רק הם, שלוחצים ידיים בלחיצה מאזונית סודית עם אבשלום קור, יודעים איך להגיד מה. ולא רק זה: מדי פעם, כשרוח השטות משתלטת עליהם, אולי משיעמום, אולי בעקבות שתייה בחברותא של יי"ש (מילדות קראתי את המילה הזו בספרים, עד היום אין לי מושג איך מבטאים אותה), הם מחליטים להמציא מילה חדשה שתגרום לאזרח הפשוט לעשות מעצמו צחוק. רק כדי להעמיד אותנו במקומנו, במשבצת הקטנה והעלובה שייעדו לנו, משבצת הבורות הנרכשת.

לאחרונה נתקלתי בכמה הצעות מעניינות של האקדמיה, שככל הנראה (אני מנחש, לא מאשים) נבעו מעירוב לא אחראי של יי"ש עם בירה. ביום שאחרי הבילוי הם קמו עם הנגאובר והחליטו שיש להמציא למונח מקבילה עברית. התוצאה: "חמרמורת". עכשיו… כל מי שסבל פעם מהנגאובר יודע שחמרמורת היא מילה חמודה מדי לתאר את זה. חמרמורת זה שם טוב לגורת החמור, או כינוי ספק-גנאי ספק-חיבה למישהי שאתה סונט בה. אבל הנגאובר הרי הוא עניין הרבה יותר חמור. אז אחרי שטיפלו בהצלחה בנושא עדין זה, עברו לעולם הפירסום. את מה שמכונה "פילר" הם הסבו ל"קטע מילואים", שנשמע בדיוק כמו משהו מצחיק שקרה לך במילואים, ואת ה"טיזר" הם הפכו ל"גריין", שעם כל הכבוד, הייתה צריכה להיות המילה העברית לוויברטור. לטיפקס החליטו לקרוא "מחיקון", תוך כדי התעלמות מהעובדה שהטיפקס נעלם מהעולם הממוחשב ושקובי אוז ממילא לא ישנה את שם להקתו.

אבל ההברקה הכי גדולה שלהם, שבאה להביך אותנו בארץ ובעולם, היתה להמיר את הווידיאו קליפ ב"קליט". על מנת שתבינו איך להגות את המילה, הרי לכם: CLIT. מעבר לעובדה הבסיסית שאין קשר בין המוצר לכינוי, ראוי להסביר ש-Clit הוא קיצור אנגלי ל-clitoris, דגדגן. באקדמיה סברו שזה יהיה פשוט מופלא אם גיא פינס, באחד מטיוליו המרואיינים ייכנס לחדר עם מדונה ויגיד "Hi, I’m Penis, let’s talk about your new clit". הזמרת תוכה תדהמה: קליט חדש הוא ניתוח שאפילו בהוליווד לא שמעו עליו. ועוד יותר שיעשע אותם הרעיון שמישהי, שרון חזיז לשם דוגמה, תבוא למשרד פירסום ותגיד "בוקר טוב, אני מעוניינת בגריין לקליט שלי".

א"א, שלהי המאה הקודמת

לא כל מה שמנוקד הוא שיר

*

לֹא כֹּל מָּה שֶׁמֵנוּקָד הוּא שִׁיר

וֵלֹא כֹּל אֶחָד לָחֱרוֹז כָּשִׁיר

וֻמִי הֶאַמִיץֹ שֶׁמַבָּטוֹ יֶיְשִׁיר

אֶל עֶץ הֶחֳיִיִם שְׁעָלַיוְ מֶשִׁיר

*

שִׁיר הֻוּא לֹא כֹּל מָה שִמִנִוִקָד

וּלָחְרוֹזְ לֹא כָּשִׁיר כֹּל אָחַד

וַאְיְזָה אָמִּיץּ מַבַּטוֹ מָמֶוּקָד

בֶּעֶץ הֶחֳיִיִם שֶמֹהַלוֹ קֻפָּד?

© אֶמִילִי דִיקּ-שֶׁנֶרִי

%d בלוגרים אהבו את זה: