תלונות מחיי נישואין – דיווח מחזית מלחמת המינים

http://www.undermain.org/about-us/go-beneath-the-surface/seasons-200506-seasons-200910/endgame/

Laura Jorgensen as Nell, Fred Curchack as Nagg

לעיתים קרובות מזדמן לראות זוגות נשואים מתקוטטים, רבים בקולי קולות, צועקים אחד על השני במעין שגרה ארוכת שנים. מדובר באנשים שנשואים מזה עשורים, ובכל זאת נראה כי לא למדו לחיות ביחד, כך שאפילו דבר הכי פשוט כמו ירידה מאוטובוס מצית קונפליקט: "לא ככה… מתחת לכתף… תחזיק בידית… תיזהר, הוא נוסע!… לא עם רגל ימין…".

לא תמיד זה היה ככה. עד לפני זמן קצר, לא הייתם רואים מחזות שכאלה ברחוב, ולא שומעים קולות כאלה מבתי השכנים. אלא שאז הגיעה הרעה החולה שהצליחה להטיל צל של איבה על החיים המשותפים של הזוגות למרחקים ארוכים ולהרוס את חיי הנשואים.

אתם יודעים היטב על מה אני מדבר, אל תיתממו: אני מדבר על… (מוזיקה מבשרת רעות) … הסטטיסטיקה!

ישב לו סטטיסטיקן משועמם במשרדו בקרייה למדידת אורכים בלתי משתנים, והחליט לבדוק מה הגיל הממוצע אליו מגיע הישראלי הממוצע. מצא והעלה שגברים חיים בממוצע עד גיל 75, בעוד שנשים מגיעות, בממוצע, לגיל 78.4. הנתון פורסם למחרת באחד מהיומונים, ומאותו רגע החל תהליך פסיכולוגי בלתי הפיך: גם אם לא באופן מודע, הנשים שקראו את הידיעה החלו לעשות תוכניות מדוייקות כיצד לנצל את 3.4 השנים שיישארו להן לחגוג לבדן, בעוד הגברים הגיעו למסקנה שאם הם כבר משאירים את הנשים לחגוג ללא עין משגיחה במשך 3.4 שנים, אז מוטב שיעשו להן את המוות בכל הזמן שנותר עד אז.

בד בבד, הנשים החלו להיעשות חמדניות, שהרי כזה הוא הטבע האנושי: ומה אם ימות שנה לפני הממוצע? ממילא הוא לא נראה כל כך טוב. אולי אוסיף עוד טיפה מלח למרק, מה יכול להיות. עם קצת מאמץ אני אשאר לי לבד חמש שנים תמימות. מה יש – זה רק הגיוני: יחד 50 שנה, לבד חמש שנים. זה לא מוגזם לבקש כזה דבר אחרי כל מה שעברתי אתו. מגיע לי קצת לנוח.

הגברים, מצידם, החליטו להילחם בגורל: תיפח רוחי אם אני הולך למות בגיל 75. מהיום אני הולך ברגל עם יענקל כל לילה, ומפסיק לשתות את המרק המלוח שלה. אני אפילו אקצץ במנת הברנדי, וככה אני יכול להגיע עד גיל 80. אבל מה ייצא לי מזה – היא צעירה ממני בשלוש שנים. אני אצטרך לחיות עד 85 לפחות, ואז יישארו לי ארבע-חמש שנים של רווקות והוללות, ושיעזור לי ריבון עולם אם אני לא יוצא כל יום לאכול אצל הרומני, שותה חצי גלון ברנדי, וקונה לי הארלי דייוידסון.

החלה מלחמה קרה של ציפייה למות האחר ודרבון סמוי של קידום הקץ.

הנשים הגבירו את ההצקות היומיות בעניינים שוליים, כי ניסיון מצטבר לימד אותן שגברים מתעצבנים מכל שטות, ורק אם מזכירים להם במשך עשור או שניים ברציפות לא לעשות פירורים על השיש, נוצרת לה קרחת. אז רק דמיינו מה התמדה כזו עשויה לעולל ללב!

הגברים המשיכו לעשות פירורים על השיש, במטרה לעצבן את הנשים עד כדי טירוף וטרומבוזה.

הנשים החלו להזמין חברות לקלפים; הגברים החלו להתלונן על מיחושים.

הנשים פיתחו נימים כחולים ברגליים; הגברים הצמיחו שערות באוזניים.

הנשים צבעו את שיער ראשיהן בסגול; הגברים את הקרקפת בשחור.

הנשים פיצחו סוכריות מנטה בקול רם בקטעי פיאניסימו בקונצרטים; הגברים נחרו.

וכל זה אינו כורח טבע. מדובר פשוט במלחמת הישרדות מגדרית שמקדשת את כל האמצעים, ושלא הייתה פורצת לעולם אילולא אותו סטטיסטיקן משועמם.

פעם זה לא היה ככה. פעם אהבו.

אני יכול להוכיח את זה.

סטטיסטית.

א"א, לפני פרוץ המאה

שֶׁבִי, לֵוִי!

העתיד התעסוקתי שלנו מובטח, אם נשים מבטחנו בתעשיית הרכב

הארות גדולות מגיעות כשאתה מביט בפעם האלף במובן מאליו, ומצליח לראות אותו באור חדש לחלוטין. כך קרה עם כמה מהדמויות ההיסטוריות שאני מעריץ, כדוגמת צ'רלס דרווין – שלמרבה המזל יש לנו פרטים אודות חייו ופורטרטים שלו – או כדוגמת אותו גיבור אלמוני חסר פנים אך ראוי לתהילת שטרות, שישב בפעם האלף במועדון חשפנות, ובמקום לסבור שהכול מושלם רק בגלל שהיו שם שני הדברים שהופכים את עולמו של הגבר למושלם, הווה אומר בירה וצצים (לאו דווקא בסדר הזה), הוא הבין שעדיין חסר המרכיב החשוב מכול:

עמוד!

באמצע הבמה!

שהנשים ירקדו עליו!

שערו בנפשכם איזו מידה של השראה הייתה מעורבת בכך: לא רק שהצליח לפענח את הגורם החסר, אלא גם העניק לו פונקציה שימושית* שלא עולה על הדעת: ריקוד מוט. בנאדם מן הישוב (חיפה) היה נוטה לחשוב שהבמה היא זירה מספיק טובה לריקודים, שהרי כך היה מאז שחר האדם, אבל הקולוסוס ההגותי הפלוני בוודאי הבין שהבמה היא נקבה, בהיותה מייצגת את אמא אדמה, את הערבות המישוריות הקדמוניות, את המקום שלנו תחת השמש, אבל שכל זה עקר ללא עזר כנגדה, פאלוס בצורת עמוד. מי יודע, אולי זה היה האל שיווה בכבודו, שהתערה בעם, ישב לו במועדון חשפנות קדום במסופוטמיה, הזמין בירה מהברמן (המקצוע הכי עתיק בעולם) ולגם ממנה בשלווה, כך שאין ספק שקצף בירה ולא ריר היה החומר הלבנוני שביעבע על שפתיו בזמן שצפה בארטיסטית התורנית, שפיזזה על הבמה החפה מעמוד בעוד שדיה המשיים ניתרו בגמישות אלסטית של נעורים וחמוקיה המבהיקים התנועעו במסתוריות דלת קמטים ועכוזה המוצק, המתגרה, המזמין, התרברב בחלקלקותו הבלתי מושגת, בזמן שבין פלחיו הנשגבים התגלה אור הקדומים הזהוב של….

אבל רגע, אני סוטה… איפה הייתי?

אה, כן: הארות גדולות.

הארה גדולה מהסוג המתואר למעלה (לא בין הפלחים; יותר למעלה. לא! לא בשדיים המשיים – עוד יותר למעלה!) פקדה אותי תוך כדי נסיעה שגרתית באחד מימי שבוע זה, כשלוחית הרישוי של הרכב לפניי הכריזה: "כל 7 שניות נמכרת שברולט בעולם".

מובן מאליו שכבר ראיתי את ההצהרה הזאת לפחות אלף פעמים, ואולי אפילו 86,400 פעמים, כפי שיתבהר, אבל הפעם היא הפיחה חמצן בגחלים הכחושים של סקרנותי הפובליציסטית, וגרמה לי לשאול את עצמי את השאלה שכל עיתונאי חייב לשאול את עצמו: האם זה נכון, ומה אני יכול להרוויח מזה?**

שלפתי את האָבָּקוּס (לא, אין פה רמיזה מגונה) והתחלתי לחשב.

ביממה יש 60 כפול 60 כפול 24 שניות, שזה 86,400 שניות.

אם מחלקים את זה ל-7, התוצאה היא 12,342.85. זה מספר מכוניות השברולט שנמכרות בעולם מדי יום. מה שרק אומר שבכל יום ויומו נולד אומלל חדש שמוציא את מיטב כספו ומקבל בתמורה 0.85 שברולט, אבל זה כבר נושא לתחקיר אחר.

הלאה. נכפיל את התוצאה הזאת בימי השנה, ונגלה שמדי שנה נמכרות 4,505,140.25 מכוניות שברולט!***

מדי עשור, 45 מיליון ועודף; מדי מאה שנה, 450 מיליון שברולט. וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את השברולט שנמכרו חמישים שנה אחורה, את השברולט שנמכרות ביד שנייה ושבעליהם קונים לאחר מכן שברולט חדשה מאחר שנשבעו שזאת המכונית הטובה בעולם, את הגידול האקספוננטי (שפיר, אל דאגה) בביקוש לשברולט בגלל ההתנהגות העדרית של האדם ובגלל הכתבה הפרסומית הזאת (זה מה שאני מרוויח מהסיפור), את היעלמותם מהנוף של יצרני רכב אחרים, ומהר מאוד תגיעו למסקנה הבלתי נמנעת שבעוד מאתיים שנה לכל היותר, כמעט כל אדם בעל רישיון נהיגה על פני כדור הארץ ינהג בשברולט, ורק פשוטי העם יסעו במרצדס. כלומר באוטובוס.

בהערת שוליים דקדקנית, בחישוב אוכלוסיית העולם העתידית ניתן יהיה להחסיר את אותו גולם שנתי ששילם ממיטב כספו וקיבל 0.25 מכונית, שכן הוא בוודאי שם קץ לחייו, וזה רק מובן. וגם זניח.

החדשות הבאמת טובות: הביקוש העצום לשברולט ייצור כמות בלתי נתפסת של מקומות עבודה, ויש להניח שכול אוכלוסיית העולם (חוץ מנהגי האוטובוס) תעבוד במפעלי שברולט או בלוויינים שלה, מבלי להחשיב את קומץ האנשים שממילא אינם נחוצים או תורמים לחברה ואינם כשירים לעבודה, כגון הכדורגלנים, הדוגמניות, מנהלי הבנקים ודוברי צה"ל.

 א"א

* אני ממש לא בטוח שניתן להצמיד את המילים "פונקציה" ו"שימושית"

** אולי אלה שתי שאלות; אני אשאל

*** אם השנה מעוברת, ואחרי טיפולי פוריות, לא ניתן לשער

%d בלוגרים אהבו את זה: