עכשיו מאונן – תקרית צרכנית

סופרמרקט, מחלקה בשרית. גבר ניגש לדוכן, מעיין בסחורה, פונה אל המוכר:

גבר: כמה זה הפסטרמה בדבש?

מוכר: ארבעים וחמש.

גבר: טוב, אז תן לי 250 גרם.

מוכר לוקח את נתח הבשר, מפנה גב ומתחיל לפרוס על נייר שאותו הוא מחזיק ביד עטויה בכפפת ניילון. הגבר משנה דעתו:

גבר: טוב, שיהיה 300. תעשה את זה 300 גרם.

המוכר ממשיך לפרוס, מוריד את הכפפה ושוקל את הפרוסות.

מוכר: 340 זה בסדר?

גבר: לא, לא, עשיתי את זה 300 מ-250, אז שיהיה בדיוק 300.

המוכר מוריד כמה פרוסות מהערימה שעל המשקל בידו החשופה.

מוכר: אופס, 290… (מחזיר פרוסה או שתיים לערימה. שוקל מחדש) עכשיו בדיוק 300.

הגבר מביט בפעולתיו בריכוז.

גבר: סלח לי, יש לי שאלה קצת אישית, אבל זה קשור לעבודה. אפשר?

מוכר: תשאל.

גבר: אתה מאונן?

מוכר: סליחה!?

גבר: שאלתי אם אתה מאונן.

מוכר: מה… ל… ל… מ… מה…. אתה בסדר? איזו מין שאלה זו?

גבר: רציתי לדעת, כי נגעת בנקניק שלי עם היד שלך, ואם אתה מאונן זה ממש לא היגייני מצדך. גם אם אתה מחטט באף זה פויה, אבל אם אתה מאונן זה פשוט מגעיל. פשוט מגעיל. מי יודע מה קורה אצלכם בחדרי הקירור, אה?! עומדים פה מאחורי הדוכן כל היום, מביטים בנשים יפות שעוברות, טועמות קבנוס, היצר מתעורר, ואז אתה נעלם לך לחדר הקירור לכמה דקות, עושה את שלך, חוזר ונוגע בנקניק שלי עם היד שלך. ובטח לא שטפת. אני יודע איך זה עם מוכרנים – רואים בנו, הלקוחות, אויבים. נודניקים. מציקים לכם בהפסקת הצהריים הגדולה והארוכה שלכם. ברוב חוצפתנו רוצים נקניק, מבקשים לטעום, וזה מוציא אתכם מהכלים, אז אומרים יאללה, נשתין לו על הכבד עגל, ניגע בנקניק שלו עם היד המאוננת. למה לא? וסלח לי, עם כל הכבוד, אולי אתה בנאדם נהדר, אבל אני בהחלט לא מעוניין במטענים הגנטיים שלך על הנקניק שלי.

מוכר: (המום) אתה לא נורמלי.

גבר: יופי של תירוץ. מזה אני מסיק שאתה בטח נורמלי. אתה גם נראה כזה – בחור מיושב, אחד העם. אבל אנשים נורמלים הרי מאוננים – זה נורמלי. (מסתובב וצועק) לקוחות נכבדים! גבר זה נורמלי ומאונן באופן נורמלי. הוא אונן ונגע לי בנקניק!

מגיע מנהל הסניף

מנהל: סליחה, אדוני, יש איזו בעיה?

גבר: אל תיתמם. הוא מאונן לך בעסק ואתה יודע מזה. ואחרי זה הוא גם נוגע לי בנקניק. ארבעים וחמישה לקילו, והוא עוד נוגע לי עם היד המאוננת. הייתי מצפה מכם לקצת יותר היגיינה. מקום גדול כזה.

מנהל: אדוני, אני ארשום את התלונה שלך, ועכשיו אני מבקש שתצא מהמקום. תודה ולהתראות (דוחף אותו קלות בכתפו).

גבר: אהה, עוד מאונן! מה זה כאן, אחוות מאוננים? האחד עושה ביד והשני מחפה? או שאולי אתם מאוננים ביחד בחדרי הקירור, מפנטזים על הקופאית באקספרס. אתה יודע מה – אני רוצה גם לדעת, מקום מכובד וגדול כזה, אם אתם מחטאים את הידיות של העגלות אחרי כל לקוח. מה אני יודע איזה מאונן השתמש בעגלה שלי לפני רבע שעה? הבנאדם יכול להדביק אותי במשהו. תמיד הידיות דביקות, כמו רצפה של פיפ-שואו. מאוננים פה כולם! אתה והעובדים שלך והלקוחות שלך. ובסוף, אני זה שצריך לסבול מתנאים סניטריים ירודים.

מנהל: אדוני, צא או שאני קורא לאבטחה! (לתוך המיקרופון, לחוץ) אבטחה, אבטחה לבשרית, מיידית! (לא רוצה להלחיץ לקוחות, משנה לטון מתוק) ללקוחותינו הנכבדים… מי שיקנה שני מוצרים במחלקה ה… חלבית, יקבל… (מאלתר) 48 אטבים צבעוניים חינם. תודה שאתם…

גבר: (חוטף ממנו את המיקרופון, צועק) מאוננים! כולכם מאוננים!

הוא רץ החוצה. משתררת דממה פתאומית שנמשכת כמה שניות טובות. המנהל מביט במוכר כשעל פניו הבעה של מישהו שמחזיק בפה לימון.

מנהל (למוכר): קדימה, הרץ, תארוז את עצמך ותעוף לי מהעיניים. גועל נפש.

א"א אי אז

מנגנון מתסכל – הסופרמרקט כסיר לחץ פסיכולוגי

הגיע הזמן לגלות: הסופרמרקטים והמרכולים למיניהם הם למעשה מעבדות ענק לחקר פסיכולוגיה התנהגותית. למרות ההקף המסיבי של הפרויקט וגודלן המופרז של המעבדות, המטרה הסופית היא לענות רק על שאלה קטנה אחת: "בכמה תסכול יכול בן אנוש לעמוד מבלי להתמוטט?"

ובכן, מסתבר שאנחנו עשויים מחומר עמיד.

המבוך מצית החרדה מתחיל בכניסה, שם עומד איש ביטחון. איש אינו זוכר מתי ואם בכלל אירע אי פעם אירוע חבלני בסופרמרקט, אבל ליתר ביטחון הם תמיד שם, אבירי הגלאי בעלי מבע היגון. דרישות התפקיד שלהם: "לחטט בתיקים של נשים, או סתם למשש אותם בחמדה סטייתית". עם זאת, התפקיד האמיתי שלהם הוא לספק מענה לשאלת המשנה של הפסיכולוגים ההתנהגותיים, שהיא, "למה, לכל הרוחות והשדים, זקוקות נשים לתיקים?!"

אבל נחזור למבוך. אחרי טרדה קטנה זו בכניסה, מתחיל מסלול ההשפלה האמתי. אנחנו מנתקים עגלת קניות זמינה מהמתקן, ובתור התחלה עושים מצוות "העבר את זה הלאה": לוקחים את כל השקיות והניירות שבתחתית העגלה, ומעבירים אותם לעגלה הבאה בתור.

לעגלה אותה נשלוף יש שלושה מאפיינים קונסיסטנטיים: היא חלודה, אחד מגלגליה נתקע ללא הרף, והידית שלה מרוחה בשומן. טבעית, אנחנו נוטים לחשוב שמקור השמנוניות בידי הקונים שהיו לפנינו ואכלו נקניקים ובורקסים ושהינם מגעילים ושמנוניים ממילא, אבל האמת היא שבכל מרכול יש איש מעבדה שתפקידו למרוח את הידיות בשומן; זה הג'וב שמקבלים אנשי הביטחון כשהם מקודמים.

תוך כדי ניגוב הידיים במכנסיים (אהה! לזה נשים זקוקות לתיקים: בשביל הטישו לניגוב השומן), אנחנו מגיעים למה שנקרא בשפה מקצועית "פינת ההטעמה". פה תמצאו מיני ממתקים ופיצוחים חשופים לאוויר הפתוח ולנבגים, שקוראים לכם לאכול חינם. בעלי הרשת מעוניינים בכך, מתוך ההנחה שבסוף תקנו כמה מאות גרם מהממתק היקר והמיותר, בגלל ייסורי מצפון: לכאורה, מטרת הפריטים בפינת ההטעמה היא להניח לכם לטעום בחופשיות, אבל תמיד תרגישו גנבים, תמיד תושיטו יד אקראית אל הג'לטין בצורת בננה, כאילו כלום – זה בכלל דחף את עצמו ליד שלכם – ותוך כדי לעיסה תחפשו את המצלמה העוקבת אחריכם, ותרגישו את ידו המטאפיזית של בלש החנות מונחת על כתפכם, ובכלל לא משנה שבלש חנות זה משהו שראיתם בסרטים משנות החמישים.

פרדוקס: בגלל שהמוצרים בפינת ההטעמה מוגשים לכם חינם אין כסף, המחירים שלהם בשמיים. ככה בעלי הרשתות מפצים את עצמם על זה שהם מרשים לכם לאכול בלי לשלם.

כל זה מתסכל ומטריד, אבל לא מספיק, מה שמביא אותנו לשלב הבא. בבואכם לקנות מוצרים במשקל, הזבנים המנוסים (שנה שלישית פסיכולוגיה) יבחנו את סף הטולרנטיות שלכם. השיטה פשוטה: אתם מבקשים 150 גרם נקניק, הם פורסים, מניחים על נייר, שוקלים, ואז שואלים, "אכפת לך אם זה 180?" ברור שתגידו "לא", והנה קניתם חמישית יותר ממה שהתכוונתם. בביקור הבא השאלה תהפוך ל"אופס, יצא כמעט 200, זה בסדר?", ואם תענו על זה בחיוב, בפעם שאחרי השאלה תהפוך לברירת מחדל: "נשארה רק חתיכה אחרונה של שמונה-קילו-מאתיים. זה בסדר!(?)"

בכל מה שנוגע לסלטים, יש להם מנהג מאוד משונה: פה הם לא רק בודקים רק את סף השבירה של הלקוח, אלא גם את זה של קופסאות הפלסטיק. אחרי שהקופסה מלאה וגדושה, הם מערימים עוד כף דשנה, כופים על המכסה להיסגר ומגישים לכם חבית איקרה שתתפקע עם הנגיעה הכי קלה.

השלב הבא בנתיב הייסורים מביא אותך למדפי "1+1 חינם". זיעה מתחילה לבצבץ. ראשית אוכלת אותך התחושה שאותו מוצר שעכשיו עולה 7.50 ליחידה, עלה רק לפני שבוע חמישה שקלים, והנה הם מאלצים אותך לרכוש עוד יחידה "חינם" (כלומר, בחצי המחיר המקורי), כי כבר לא משתלם לך לקנות אחת במחיר מנופח. ואתה הרי בטוח, או די בטוח, או כמעט בטוח, שזה עלה זול יותר בביקור הקודם שלך. איך לא רשמת כמה זה עלה? ואז נובטת בתודעתך המחשבה היותר מעיקה: נניח שזה באמת מבצע. משמעות הדבר שעכשיו הם מוכרים לי שניים במחיר של אחד, ואפילו כך, גם היצרן וגם המשווק וגם הרשת מרוויחים, וכולם חיים באושר ובעושר, חוץ ממני. אז כמה באמת שווה המוצר הזה? כמה הוא אמור לעלות לי בעולם מתוקן?

ובעוד אתה מהרהר בסוגייה משמעותית זו, דואגים הלבורנטים למנוע ממך להגיע למסקנה החלטית, על ידי הסחתך בעזרת מבצע השבוע: הגבינה העבשה ממחוז "בונומי" בצרפת, שרק לפני שבוע קנית ממנה במשורה כי מחירה הגיע ל-125 ש"ח לקילו, נמכרת עכשיו במבצע: "100 גרם ב-4.8 ש"ח!" למעשה היא לא בדיוק נמכרת, אלא נמכרה (אם בכלל היה מבצע כזה) – המדף ריק, ונותר רק הקרטון-מכריז-ההנחה שבא להמחיש לך ששוב היית במקום הנכון בזמן הלא נכון. האמת הפשוטה היא שמעולם לא היה מבצע כזה – היה רק קרטון.*

והעינוי עוד לא נגמר.

אחרי שהקונה עובר את ששת מדורי המרכול הראשונים, שהם איש הביטחון (טרדה), העגלה השמנונית (עלבון), פינת ההטעמה (אָשָם), קניית מוצרים במשקל (תסכול), מבצע 1+1 (פקפוק) ומבצע השבוע (אפסות), מגיע תור המדור השביעי – הקופה.

קופת הסופרמרקט הייתה האיום מס' 1 על שפיות דעתו של האדם במאה ה-20, ונראה שהמצב לא ישתנה במאה הבאה. לכאורה, אחרי תלאות הקנייה והצרכנות הנבונה, הקופה אמורה לשחרר אותך במהירות וביעילות הביתה כשאתה מרוצה, טוב לב ומרושש. למעשה, הבקו"ם מספק חוויה הרבה יותר מרעננת מקופת המרכול.

ראשית, למרות שתמיד תבחר בקופה הכי פחות עמוסה, תמיד תיתקע מאחורי האיש שמחפש את ארנקו במשך רבע שעה, הולך לרגע להביא עוד פריט קטן ממחלקת החלב ונעלם לעוד רבע שעה, או מתעקש לקבל הנחה בזכות היותו חבר גדוד התותחנים של מוסטפא כמאל אטאטורק. יש לו גם את התעודה שתוכיח את זה, רק שדלייתה מקפלי מעילו העות'מאני דפרסיבי מצריכה עוד רבע שעה.

עכשיו מגיע תורך.

תיאורטית.

כי הנה, בדילוגים קלים של חוסר נימוס ישראלי, מגיע האיש שלא שמע על קופת האקספרס, והוא שואל אם תואיל בטובך לתת לו להידחף לפניך: יש לו רק שני מוצרים. הוא לא בדיוק מבקש – הוא מסביר לך שזה מה שהולך לקרות. זה לא צרכן אמיתי, אלא סטז'ר של המעבדה, שבא להעמיס עוד קש על גבך הגמלוני. אתה מהנהן בהסכמה, מתוך הנחה ששום דבר לא יכול להשתבש בעת רכישת שקית במבה וחמאה מלוחה, אבל, כמובן, ברור שהכול עתיד להשתבש, מה גם שהסטודנט טוען שהמחיר הנקוב אינו זה שצוין על המדף; ולא רק זה, אלא שהוא בכלל לא רצה במבה אלא שוש; ואיך בכלל הם הזיזו את חטיף הבוטנים האהוב עליו ממקומו; ואיפה המנהל אני רוצה לדבר עם המנהל; ודווקא, בפרינציפ, למרות שמדובר בהפרש של שלוש אגורות, הוא לא מוכן לקנות את המוצרים ועכשיו צריך לקרוא לאחראית לבטל את הקנייה. הלכה עוד רבע שעה.

הגיע תורך. הידד!

הסיוט רק מתחיל.

הקופאית הודפת את המוצרים שלך הצידה בעדינות שמזכירה את יחסו של קינג קונג למטוסים. אתה מנסה לעמוד בקצב שלה, לשלוף שקיות מהמתקן המיוחד, למלאן במוצרים ולהכניסן לארגז המשלוחים בקצב הולם, אבל אין לך סיכוי – המתקן לא מיועד לעזור לך, אלא ללעוג לך (קוראים לזה "מושיט שקיות", אבל המתקן בוודאי שאינו מושיט, אלא יותר מושך. הדגש, בכול מקרה, על ה"שיט"). ניסיון בטניס אולי יעזור לך לתפוס את מוצריך במעופם, בעודך מביט במספרים שרצים על הצג של הקופה, בניסיון לוודא שבאמת תזוכה על מבצע 1+1 הנכלולי.

עכשיו מגיע תור הטיפול בהלם: הסכום שמופיע על הצג דומה פחות למה שחישבת, ויותר לגירעון הלאומי.

אתה שולף את ה"כרטיס חבר" שלך, שבין השאר נועד "לעזור בזיהוי מהיר של צ'קים ושל כתובת המשלוח". במונח "מהיר" הכוונה, "מהיר יחסית לסטיבן הוקינג במירוץ 100 מטר משוחות". למרות שאתה קונה באותו סופרמרקט מגיל 11, ולמרות שמאז שילשת את גילך, ולמרות ה"כרטיס חבר", עדיין יש לקרוא לאחראית שתוודא שאתה אכן אתה. היא נועצת בך עין חשדנית כאילו לא נעצה בך את אותה עין 7,983 פעמים בעבר, עושה עצמה מהססת לרגע, ואז חותמת על הצ'ק.

אסיר תודה, אתה חושב שהטקס נגמר. טעות.

הטכנולוגיה שבאה לסייע לאנושות ולייעל תהליכי עבודה, מאלצת את הקופאית להכניס את גב הצ'ק כשפניו אליה, ואז את קדמתו מול אחוריה, ואז המכשיר מצפצף כי היא תיקתקה את מספר הזהות שלך לא נכון, מה שמצריך קריאה נוספת לאחראית (פרידה. זאת תמיד פרידה), על מנת שזו תסביר לקופאית בפעם ה-7,983 שיש להקיש גם את ספרת הביקורת.

פתאום הכל עובד כהלכה, למרבה הפלא, ואז הקופאית מביטה בך, לראשונה, ובקול מאיים אומרת, "עכשיו אני אתן לך בולים", כמו אחות בי"ס שאומרת, "עכשיו אני אתן לך זריקה". הטוסיק שלך מתכווץ ביראה (וממילא ביצעו בו מעשים מגונים לאורך כל השהייה במרכול), וכשאתה חושב שכל זה כבר מאחוריך (סליחה על משחק המלים הזול), היא מגישה לך פתק ופולטת, "מגיע לך חינם", ושולחת אותך לקופה הראשית. שם אתה מחכה רבע שעה לפרידה שתגיע משיטוטיה האינסופיים עם הכרטיס המגנטי האומניפטנטי שלה, ואז אתה זוכה לקבל במתנה מצוף מכוער.

חורף, אבל מה זה משנה – גם אם היה קיץ לא היית משתמש במצוף הזה. אבל לפחות יצאת עם משהו. דפקת את המערכת.

כשתגיע הביתה, תמצא את שללך מונח בפתח, ותגלה שהשליחים שמו את האבטיח על חבילת הקרמבו.

ועל האיקרה!

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

  • נ.ב. "היה רק קרטון" יהיה שם מעולה לאוטוביוגרפיה שלי

%d בלוגרים אהבו את זה: