נעליים, לא חסר?

מה אני עושה?

מחכה שהנעל השנייה תיפול.

הביטוי הפואטי "לחכות שהנעל השנייה תיפול", משמעו לצפות לשלב הבלתי נמנע הבא, לתוצאה הסופית. מן הסתם, הציפייה הזאת מלווה במידה מסויימת של חרדה, ונפילת הנעל השנייה תמיד תניב קפיצה בלתי נשלטת של המצפה לה ב… בדריכות.

ולמה אני מחכה שהנעל השנייה תיפול? כי אני מרגיש כמו בלש (טלוויזיוני) שמגיע לזירת פשע ומוצא יותר מדי רמזים שמובילים אל הפושע, כלומר כאלה שנשתלו על מנת להפליל אדם חף מפשע. הכול מסודר נוח מדי, בולט מדי, והפרטים רבים מדי.

כי תראו, קודם הייתה המצגת הנלעגת של ביבי, עם הקלסרים והדיסקים מהמאה הקודמת, שקצת הזכירה לי מופעי קסמים מגושמים של ילדי חטיבה גמלוניים שקנו ערכת קסמים. אחרי זה הכול התחיל להתגלגל בתזמון חשוד: טראמפ משך את ידיו מההסכם עם איראן, ביבי נפגש עם פוטין, טראמפ דיבר עם פוטין, פוטין הזהיר את איראן, ישראל תקפה עמדה של איראן בסוריה, איראן איימה על ישראל, עמדה במילה, ושיגרה עשרים טילים לכיוון רמת הגולן, שארבעה מהם יורטו על ידי כיפת ברזל או ציצית פלדה או טוטפות ארד או מה שזה לא יהיה.

[כן, אני מנסה לפגוע ברגשותיו של בנט]

שישה-עשר הטילים האחרים הוכרזו נעדרים בפעולה צבאית. בדרך נס, המעצמה האימתנית שעשויה להשמיד את ישראל – כפי שמספרים לנו – פספסה בקליעת שישה-עשר טילים מתוך עשרים מסוריה… לרמת הגולן. שימו אותי בסוריה עם מרגמה ואני משיג סטטיסטיקה יותר מרשימה.

כשאני שיכור.

[בעצם, כשמדובר בנשק תלול-מסלול, אולי זה יתרון]

כאן עולות על הדעת שתי אופציות: או שהאיראנים ממש דרד'לה ואין לנו מה לחשוש מהם אפילו אם הם באמת נותנים לנו סיבות לחשוש מהם, או שמדובר היה במעין הצגה.

כי תראו, באופן פלאי, קצת מאוחר יותר סוריה ואיראן הגיעו להחלטה הדדית שאולי לא כדאי שהפרסים יפגינו יותר מדי נוכחות בסוריה, אז האמגושים התקפלו הלכה למעשה, אחרי הטלפון השבור של ביבי-פוטין-טראמפ-רוחאני.

אני חייב לעצור לרגע ולהצהיר שאני האחרון שמחבב תיאוריות קונספירציה, אבל אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, זה כנראה ברווז שיגמור את חייו באושפלאו.

בינתיים, יש כאלה הטוענים שהאמריקאים מצאו להם שעיר לעזאזל בדמות איראן, אותה הם מאשימים בכישלונותיהם בתימן, עיראק, אפגניסטן, סוריה ולבנון. בנוסף, המפגש הלא לגמרי ברור בין טראמפ לקים, רק העמיק את בידודה של איראן.

אם כל זה לא מספיק, פתאום ביבי מציע לאיראנים סיוע בהתפלת מים, ואתה לא יודע אם זה ביבי, בוב הבנאי, או סוכן מכירות של בריטה. מהסרטון שהוא פרסם משתמע שבאיראן יש מחסור במדענים שיודעים להתפיל מים, אבל אם זה כך, למה חיסלנו (לכאורה. טל"ח) את כל האזרחים המדענים שהתפילו (לכאורה) מים כבדים באיראן? האם עלינו להאמין שיש להם מדעני אטום אבל לא מדענים שמסוגלים לטהר שפכים?! אחרי הכול, איך אמרה גרטרוד שטיין – "צנטריפוגה היא צנטריפוגה היא צנטריפוגה."

עכשיו… אני לא הבלש (הטלוויזיוני) הכי מבריק, זה פחות או יותר התיק הראשון שלי, כך שאני אמנם מריח שמשהו פה לא תקין, אבל לא יכול לחבר את כל הפיסות ולהבין מה בדיוק קורה ולאן זה הולך.

מה שאני כן יכול לתרום לכן, היא תובנה קטנה באשר להיגיון שעומד מאחורי כל התהליכים האלה. מדובר בעיקרון פשוט שהנחה מצביאים רבים וטובים לאורך מאות בשנים: "האויב של האויב שלי הוא החבר שלי". אלא מה, הנוסחה הפשוטה והזכה הזאת מתחילה להסתבך כשהאויב של האויב שלך הוא גם האויב שלך. במצב הזה אתה מגלה שלא רק שהחבר שלך הוא אויב שלך, אלא שמכורח הנסיבות האויב שלך הוא החבר שלך. בשלב הזה אתה חייב לתמרן בזהירות יתירה כשאתה פועל בצוותא עם החבר שלך כנגד האויב שלך, שהוא כאמור גם החבר שלך, נגדו אתה פועל עם האויב שלך, שלסירוגין הוא גם חבר שלך. עוד לא הספקת להגיד רובינזון קרוזו, מנהג אווילי שלך מהמאה הקודמת, והופ – אתה מוקף בחברים ובאויבים לרוב, וכולכם תוקפים זה את זה וזוממים בצוותא נגד כולכם.

ועכשיו שכולנו מבינים את הלוגיקה היצוקה שרוחשת מאחורי מה שמתרחש, אנחנו יכולים לחכות ביחד שהנעל השנייה תיפול.

רק שליתר ביטחון, אני מציע שנצטייד בקסדות.

א"א

מודעות פרסומת

שיעור באש – מערכון נוסטלגי מלוחלח

פנים. כניסה לבית. נשמע צילצול פעמון. אישה שנראה בעליל כי היא במהלך עבודה פיזית, כנראה עוזרת או מטפלת, ניגשת לדלת.

אישה: (מבטא זר) מי שם?

גבר 1 (קולו נשמע): איווט שם? בעל הבית נמצא?

אישה: אין בעל בית. אני פה מטפלת. אני איווט זה אני.

גבר 1: זה מביטחון כללי איווט, הבאנו לך את תוצאות הסיווג הביטחוני שלך. תפתחי.

היא פותחת את הדלת. בפתח ניצבים שני גברים לבושים בחליפות זהות, רציניים להחריד. אחד מהם מחזיק מסמכים.

גבר 1: (לשני) צק, צק, צק; היא פתחה את הדלת. תרשום את זה. (לאיווט) זה רע מאוד איווט שפתחת. רע לסיווג הביטחוני. זה לא ביטחוני לפתוח דלתות, אפילו לא לביטחון הכללי. בגלל המצב הביטחוני: זמנים קשים. (פאוזה) אז מה… את פה לבד. השאירו אותך לעשות מה שאת רוצה… (מדגיש ברמיזה) מה ש-את רו-צה.

איווט: אני מטפלת בילד של האדון. משחקת איתו, מכינה לו אוכל, מרק.

שני הגברים: (נזעקים) מרק!

הם רצים בפאניקה מוגזמת למטבח, היא אחריהם בבהלה. הם מרימים את מכסה הסיר שעל האש ומביטים אחד בשני בהבנה.

גבר 1: שרפת את המרק, איווט. שרפת!

איווט: (חרדה) אני עניתי לדלת שלכם, בגלל זה חם מדי. מרק לא נשרף, מרק לא יכול להישרף.

גבר 2: עובדה; נשרף!

גבר 1: שלא תחשבי, יש לנו פה (מכה על המסמכים בידו של גבר 2) את כל המידע עליך. ידוע לנו… (מדגיש) י-דו-ע ל-נו שזו לא הפעם הראשונה שאת שורפת מרק. ומה התכוונת לעשות עם המרק השרוף הזה? לתת לילד? אה?! שתלך הקיבה, שיעלה החום, שיקיא, שייתקע שקד מרק בגרון, שהגרגל'ה של הילד ייחנק, אוי גרגל'ה, שהאבא ידאג, שהמדינה תתעכב, שעניינים מדיניים יחכו, הפיחות יזחל, תהליך השלום יידחה? הרי המטבח אמור להיות שטח סטרילי. וככה את רוצה לקבל סיווג ביטחוני? אה איווט? מה את חושבת – שאפשר לתת לילדים מרק שרוף? פחמים?  מה אנחנו – ברוסיה?

איווט: אני מהפיליפינים.

גבר 1: אל תסטי מהנושא. ככה התחילה גרמניה הנאצית.

גבר 2: (מודאג) היא אמרה פיליבסטר?

גבר 1: לא, פיליפינים.

גבר 2: דולפינים?

גבר 1: פי-לי-פי-נים!

גבר 2: אה! (מדבר לתוך מיקרופון זעיר בשרוולו) אפס-1 למוקד, האם אתה שומע אותי? כאן אפס-1.

מכשיר קשר: רות עבור.

גבר 2: אבי, תבדוק לי במחשב איפה זה האלפינים. בטח ליד נחלת בנימין.

מכשיר קשר: אפס-1, אין רחוב בשם הזה, עבור. (שניהם מביטים עליה).

גבר 1: מה עכשיו? אין רחוב כזה. מה בדיוק התוכנית שלך, איווט, או שאולי אני צריך לקרוא לך (מבטא גרמני) פון-איווט, או אולי (מבטא ערבי) איווטאללה?!!

איווט: (מתחילה לבכות) אני לא יודעת מה רוצים, אני עושה אוכל לילד, למה צריך משטרה בשביל זה? ילד בריא.

גבר 1: לא משטרה, ביטחון כללי – בגלל זה קוראים לזה "כללי", כי יש בזה הכל. את יודעת שהמעסיק שלך, אבא של ישי…

גבר 2: (מתקן) אלי.

גבר 1: (ל-2) תודה ג'ון ג'יי.

גבר 2: (ל-1) שום דבר, סאליבן.

גבר 1: (לאיווט) אלי, האבא של אלי איש נורא חשוב. את יודעת מה הוא עושה?

איווט: לא יודעת מה הוא עושה. אני חושבת הוא שחקן – בכל מקום תמונות גדולות שלו.

שניהם: (מביטים אחד בשני) מיתממת.

בקצב הולך וגובר

גבר 1: לא יודעת.

גבר 2: מטפלת?

גבר 1: מרגלת!

גבר 2: משתוללת…

גבר 1: מתבלת…

גבר 2: מתבוללת!

גבר 1: מתייוונת!

גבר 2: מגלגלת…

גבר 1: סמים?

גבר 2:  קניידלעך.

גבר 1: מרק, אה!?

גבר 2: מה אומר לך השם קרופניק?

גבר 1: מה אומר לך השם גורנישט?

גבר 2: מה אומר לך הצליל הבא: (מוציא מכשיר מורס קטן מהכיס ומתקתק בעצבנות ליד אוזנה. מדגים בקולו) בי… ביבי… ביבי… בי… בי… בי… ביבי… ביביבי.

גבר 1: מה אומר לך הקול הבא: (צורח בהיסטריה, ישר לתוך האוזן שלה) ווואאאהאהאהההההא!!!

שניהם ביחד: (צועקים לתוך אוזניה משני הצדדים) מפוטרת!

גבר 1: היידה איווט, יאללה תארזי את הפקלעך, תארזי את הקניידלעך ולעוף מפה…

גבר 2: לעוף! (הם דוחפים אותה החוצה, סוגרים את הדלת ושרים אחריה) היידה איווט, היידה הביתה.

גבר 1: (מרוצה מעצמו) טיפלנו במטפלת.

גבר 2: עכשיו הילד בטוח. (קורא) ישי!!!!

גבר 1: (מתקן) אלי.

גבר 2: שיהיה. (קורא) אלי, הפירומנית הלכה. עכשיו אתה בטוח. בוא מותק, רוצה לשחק עם האקדח שלי?

א"א (נכתב במקור בסביבות 1998. איכשהו נשאר אקטואלי)

%d בלוגרים אהבו את זה: