שלוש ציפורים

IMG_3166השוטרים הביטו בתמיהה ממני אל חורי הקליעים שהשחיתו את קיר המקלחון שלי, שנים-עשר במספר. הרצפה הייתה זרועה שברי זכוכית וחלקיקי חרסינה שלא רק שעדיין היו רטובים, אלא שעל חלקם עוד ביעבעו בועות סבון.

גם אני התעמקתי בחורי הקליעים שצצו באריחים: תהיתי מה משמעותם לגבי הסעיף בחוזה השכירות שלי שעל פיו אסור לי לקדוח בקירות ללא הסכמה מראש מבעל הבית. בנוסף, תוך התנתקות מסוימת מהסביבה ומהסיטואציה, ניסיתי לאמוד אם יש שני חורי קליעים שנמצאים במרחק מתאים זה מזה ובגובה פחות או יותר זהה, כך שאוכל לנצל את המצב ולתקוע לתוכם דיבלים ולתלות את המתקן הפינתי היקר שלקחתי איתי מהדירה הקודמת, ושעכשיו ניצב שפוף על רצפת המקלחון מתוך חשש מזרועו הארוכה של עורך הדין של בעל הבית. לצערי העמוק, היורה עשה עבודה שטחית מבחינה סימטרית.

"היית בתוך המקלחת ואפילו לא נשרטת?" שאל הבלש הבכיר, או מי שזה לא היה, וסקר אותי כמו מישהו שמצפה שבכול רגע אתחיל לדמם בכול זאת. תמיד היו לי תגובות מאוחרות, אבל כמובן שהוא לא יכול היה לדעת את זה.

"למזלי, בדיוק התכופפתי להרים את הסבון," עניתי.

פניו של הבלש הבכיר עטו הבעה קמוטה של פאג, ארשת חמוצה של מישהו שלחלוטין לא היה ערוך לכך שאחרי שהוא השתתף בקורס מקיף של שלושה חודשים, יגיע טיפוס כמוני שישרוט בציפורניו את לוח נפשו ויפיק צרימה קוגניטיבית שכזאת; זה לא היה משפט שהוא ציפה לשמוע אי פעם בחייו.

"וכול הזכוכיות התרסקו מסביבי," הוספתי.

"אף קליע ואף שבר זכוכית לא פגעו בך," אמר הבלש הבכיר בנימה שנשמעה חצי ספקנית וחצי מאוכזבת מסרבנות הדימום שלי, "אפילו לא שריטה. אבל איכשהו המתנקש הצליח להרוג שלוש ציפורים שמצאנו בחוץ."

"אולי הוא סתם יצא לצוד," התבדחתי. טעות. שוטרים לא מפרשים נכון חיוכים, והיד שלהם נשלחת ישר אל הטייזר, למקרה שיהיה צורך לנטרל את המטורף. "תראו, אולי היה לי קן על אדן החלון, אני לא יודע. בכול מקרה, כל הסיפור הזה חייב להיות טעות איומה. מתנקש? מי ירצה להתנקש בי?"

עוד שוטרים זרמו לזירה, ובשלב מסוים נדחסו למרפסת השירות שלי שנים-עשר מהם, אחד על כל קליע. הרגשתי שלא בנוח. במיוחד כשהבלש הבכיר ביקש ממני להדגים איך בדיוק התכופפתי להרים את הסבון. אני חייב להודות שזמן התגובה שלהם היה מהיר: עדיין הייתי עם מגבת סביב המותניים.

יצאנו לסלון. הצעתי לכולם מים, לא קפה, בגלל מחיר הקפסולות; חצי מהתקציב השבועי שלי היה הולך על האספרסו שלהם. הם בדקו, חזרו ובדקו, הצליבו נתונים, עשו טלפונים, ביררו, ובסוף הגיעו למסקנה שאני לא מוּכר למשטרה. לא ידעתי מה לחשוב על זה, שהרי עכשיו הם אצלי בסלון, מתוודעים אליי, כך שאם בעוד שבוע מישהו ירצח אותי, בעיתונים עוד יהיה כתוב, "הקורבן היה מוכר למשטרה".

אבל התקמצן על הקפה.

"למי יכולה להיות סיבה לנסות להרוג אותך?" שאל הבלש הבכיר. אני חייב להפסיק לכנות אותו כך; יש לו שם, כפי שהעידה התגית שהתנוססה לראווה על חולצתו.

"כמו שכבר אמרתי וחזרתי ואמרתי, לאף אחד," עניתי. "זה אבסורד מוחלט. טעות, או שיכור, או מילואימניק שפלט, או השד יודע מה."

"מילואימניקים לא מסתובבים עם קלצ'ניקוב, מר אשרוב. תנסה לחשוב," הוא דחק. "שוב: אתה חייב למישהו כסף, הלוואות בשוק האפור, שכבת עם אישה נשואה, מחלוקת פוליטית?"

אה, הימים בהם שכבתי עם נשים של אחרים… גל געגועים הציף אותי, אבל אז נזכרתי בצ'רלי שין. "ממש שום דבר. כלום. פוליטיקה? השטויות הרגילות בפייסבוק, אבל מעבר לזה אפס. אני המתרגם של קפטן תחתונים, מי ירצה להרוג אותי, ועד הורים?!"

"פייסבוק?" הוא נדרך מעט בספה, תוך התעלמות בוטה וצורבת מקפטן תחתונים. סופית, הוא לא מקבל עותק לבּן שלו.

"זה כלום, חבל שבכלל הזכרתי את זה. היה לי אתמול איזה עימות מילולי מקוון עם חתיכת ימני, אבל תשכח מזה. לא ראוי לבדיקה. שטות אני אומר לך. כלום."

אבל ההוא נדנד עד שהראיתי לו את התכתובת המתונה בפייסבוק, חזרתי והבהרתי שזה ממש שום דבר, אבל הוא התעקש שיזמן את האיש לחקירה. בתור אחד שזכה שאכנה אותו בלש בכיר, הייתי מצפה ממנו להפגין יותר אינטליגנציה.

אחרי שכול תריסר השוטרים מיצו את כל האפשרויות, לקחו את כל הדגימות, עשו את כל המדידות, שתו את כל המים, הם התפוגגו ספונטנית בבת אחת ובמהירות דרך הדלת.

"אתם מחמירים את חרדת הנטישה שלי!" אמרתי כשהם יצאו, והאחרון, קטן ותוקפני כמו פינצ'ר, עם שיניים של צ'יוואווה, התחיל לנהום לעברי משהו אגרסיבי, אבל החוקר הבכיר סגר את הדלת בהבעת ייאוש לפני שהספקתי לשמוע מה בדיוק היה לפינצ'י להגיד.

שוטרים… קהל קשה.

√√√

הבליסטיקה לא העלתה כלום. ברחוב לא היו תרמילים, כך שההנחה הייתה שמדובר במתנקש מקצועי. הדגנרט האומלל שהתעמת איתי בפייסבוק נחקר במשך חמש שעות, נשלח הביתה תחת אזהרה, המחשב והטלפון שלו נלקחו לבדיקה בזכות צו של שופטת גומי, אבל מובן מאליו שלא יצא מזה שום דבר. אמרתי להם. זאת הייתה טעות ביזארית.

ובכול זאת, היה לי מזל מטורף. יש אנשים שניצלים ממוות בזכות תנ"ך שהם נושאים בכיס הפנימי של הז'קט. במקרה שלי, ייתכן שציפורים ספגו את הקליעים שאמורים היו למצוא אותי. גם אם לא באמת היו אמורים למצוא אותי.

הנטייה הטבעית שלנו היא לחשוב שהכול נגדנו. למה דווקא אני?! אם אתה קם בבוקר ומגלה שמישהו חרט לך על המכונית במפתח, או שבר לך את הפנס או את המראה הצדדית, אתה בטוח שזה משהו אישי, שזה נגדך, שזה השכן, מאהבת מרירה, עמית קנאי, משהו כזה. ברוב המקרים זה לא. החרא שדרכת עליו היה שם בלי כל קשר אליך. זה מקרה. טעות, תאונה, ילד שיכור שעבר ברחוב, מישהו שאפילו לא שם לב למה שהוא עושה. אותו חלק נלוז במוח שגורם לנו לחשוב שאנחנו עשויים לעניין את אלוהים או את החייזרים או את אגודת שורטי-המכוניות-בארבע-בבוקר, אותו חלק אווילי במוח שאינו אלא זכוכית מגדלת דרכה אנחנו מביטים על עצמנו, גורם לנו גם לשטות ולהאמין שכול דבר רע שקורה מכוון נגדנו. אבל לא צריך להיות דתי או תמהוני כדי לנוע בין שיגעון גדלות לפרנויה; זה המצב הטבעי שלנו. כי הניסיון מוכיח שברוב המוחלט של המקרים, לא השכן המטורף שלך העלים את החתולים. למעשה, הוא אפילו לא מטורף. זה הכול בראש שלך.

√√√

כונסה ישיבה דחופה של דיירי הבניין. במקלט.

"אתה חייב לעבור מכאן!"

"מה? יצאתם מדעתכם?! זאת הייתה טעות, אין לאף אחד מושג מה זה בדיוק היה, אין לי אויבים. תהיו הגיוניים, קצת, קדימה, אני הקורבן פה, עכשיו אתם מקרבנים אותי הלאה? מגרשים אותי מהבית?! אני פה קצת יותר משנה, בחיים לא הפרעתי לכם, ועד בית אני משלם בזמן, אבל כל זה בכלל לא רלוונטי. הדרישה הזאת לא לגיטימית. זה כמו לסלק את אנה פרנק מעליית הגג בגלל שנאצים מחפשים אותה, ואותי אפילו לא מחפשים נאצים! טוב, אני מודה, אולי זה היה קצת מוגזם. אבל באמת, החוזה שלי הוא עד אוגוסט הבא, בלי חורים בקירות, כך שיש לי עוד עשרה חודשים ושנים-עשר חורים לסגור, המעבר עלה לי הון, כמעט רושש אותי, בקושי התמקמתי, עדיין יש לי סיוטים על ארגזים מעופפים ועל הוראות הרכבה של איקאה, ועכשיו אתם רוצים לנפנף אותי בגלל שאיזה דפקט ירה לכיווני? זה הרי לא משהו שיחזור על עצמו: סטטיסטית זה קורה לי בממוצע רק פעם בחמישים שנה! כולנו כבר נהיה בקבר כששוב ינסו לרצוח אותי!"

"המקלחון שלך נמצא בדיוק מעל חדר הילדים שלנו. הם שמעו את היריות. הם בטראומה!" אמרה השכנה הפסיכית שהעלימה לי את החתולים. ניסיתי לגייס כלפיה סימפטיה, אבל זה היה אחד מהמצבים האלה שבהם אין בך ולו שריד של חמלה למין האנושי, כאילו כולם פקחי עירייה. שוב לעבור דירה? עוד לא הספקתי לסדר את הספרים כמו שצריך.

"חדר השירות שלי, עם המקלחון, נמצא בגובה הרחוב, וזאת הסיבה היחידה שהקליעים פגעו בו. מי שירה, ירה מסיבה כלשהי או בלי שום סיבה, אבל לא עליי! זה לא בתחומי המציאות! אני לא עובר מפה. אין שום סיכוי או סיבה בעולם שאני חוזר על הטראומה הזאת של אריזת הדירה, וההובלות, הרהיטים, התיאומים… אתם יודעים שבאחד הימים הראשונים שלי פה, כשהעבירו לי את הקו, התחלתי לבכות אחרי שהטכנאי של בזק הלך?! זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז רצח רבין! מה שאתם מציעים זה פשע!"

אבל לא היה עם מי לדבר. כולם היו במצב של היסטריה עמוקה, את הילדים הם שלחו כבר אחר הצהריים להשתכן זמנית אצל הסבים והסבתות, והבנתי שהאופציה להישאר לגור בבניין שבו כולם שונאים אותי אינה קורצת. על כל תלונה שלי הם הציעו פיצוי, כך שבסופו של דבר הם הבטיחו למצוא דייר חלופי, להביא מתווך שימצא לי דירה על פי דרישותיי, לטפל בכול הסידורים מול בעל הבית, להעביר על חשבונם את הדירה כולל טיפ דשן לסבלים, להזמין חברה שתארוז ותפרוק לי את כל התכולה, לשלם לי עשרת-אלפים שקלים על עוגמת הנפש, ובנוסף לממן לי שבוע במלון באילת בזמן שהמעבר והצביעה וכל החרא הזה מתבצעים. העיקר שאסתלק להם מהעיניים. חרדת הנטישה שלי עברה לקוד כתום.

√√√

בסופו של תהליך, פחות משבועיים לאחר מכן, מצאתי את עצמי נכנס לדירה החדשה שלי, שכבר סודרה וטופלה ונוקתה ונצבעה, והייתה מוצלחת בכול  מקודמתה, יש להודות. כל מה שנשאר לי לעשות היה לנעול את הדלת, להתיישב על המרפסת עם כוס וויסקי, ולהרים טלפון (הפעם אפילו לא ראיתי את הטכנאי של בזק) לציון, שיבוא לשתות איתי.

ציון ואני חברים כבר שלושים-ושתיים שנים. שירתנו באותה היחידה, אבל החברות שלנו התגבשה בכלא הצבאי, לשם נשלחנו בגלל שצה"ל לא ראה בעין יפה את השימוש הליברלי שעשינו בחומרי נפץ. אין משהו שציון לא יעשה למעני או משהו שאני לא אעשה למענו, ומאחר ששנינו נשארנו מאוד ליברליים בשימוש בחומרי נפץ, רשימת הדברים שעשינו אחד למען השני לאורך השנים האלה בוודאי היה מזעזעת את רוב האזרחים שומרי החוק. בהנחה שעוד נותרו כאלה.

הטלפון הקודם שלי אליו היה לפני שבועיים: "אני צריך שתרוקן חצי מחסנית לתוך מרפסת השירות שלי. בבוקר, כשילדים רק מתעוררים לקראת בית ספר."

"קרה משהו רציני?" הוא שאל.

"לא, לא קריטי," עניתי. "אני פשוט לא סובל את הדירה החדשה, נגמרו לי המזומנים, ויש איזה דגנרט ימני שבא לי לשבש לו קצת את החיים."

א"א

לא בלי קינדֶלי

Wrongfully_Accused

זה היה האיש בעל הזרוע האחת!

בסוף השבוע האחרון גמרתי לקרוא בפעם השלישית בחיי את "מלכוד 22" של ג'וזף הלר. למרות שמאוד נהניתי בפעמיים הקודמות, החוויה הייתה מענגת יותר ממה שציפיתי, והספר נשאר מצחיק ומחריד וקצבי ומודרני ומרתק. פה ושם היו נגיעות מכבידות של שוביניזם גברי, אבל זה מובן גם לאור העובדה שעברו כמה וכמה עשורים מאז הכתיבה וההתרחשות, וגם אם לוקחים בחשבון שאולי אפילו אז המטרה הייתה להאיר התנהגויות כאלה.

אולי.

היו פרטים שזכרתי ממש טוב, כמו המסע של יוסריאן בגיהינום, האיטלקי הזקן שמסביר למה בני עמו תמיד מנצחים, צמר הגפן מצופה השוקולד וכן הלאה, ולעומת זאת דברים נהדרים אחרים שפרחו מזיכרוני. אני יודע שאם אקים להקת רוק, היא תיקרא "הזונה של נייטלי".

בפרק האחרון יוסריאן עורק, בורח לשוודיה, וחשבתי לעצמי שאם הייתי כותב ספר המשך, הוא היה מקים את איקאה, ומבסס את עקרונות ("פילוסופיית") החברה על ההיגיון המעוות/צלול-כבדולח שלו. אלא שהלר כבר כתב ספר המשך, "זמן סגירה",  שאמנם קראתי, אבל לא זכור לי דבר ממנו. בקרוב אשוב אליו.

כמו את הרוב המוחלט של הספרים שקראתי בשנים האחרונות, גם את זה קראתי בקינדל, שהוא אחד משני החפצים האהובים עליי בעולם, לצד הפטפון.

***

ביום ראשון, בשש וחצי בבוקר, מישהו דפק על דלתי.

ודפק שוב.

ואז צלצל.

קיללתי את איקאה (ואולי גם את הבעלים, יוסריאן) – המובילים שלהם כבר העירו אותי בשש וחצי ביום שישי, כדי להודיע שהם בדרך. חשבתי שעכשיו אלה המרכיבים שלהם, שברוב חוצפה אפילו לא צלצלו לפני!

לא פותח! אמרתי לעצמי בעצבים שאני לא פותח את הדלת, בעיקרון, אבל הדפיקות והצלצולים המשיכו, אז יצאתי מהמיטה.

מי זה?

משטרה.

???

***

עברתי לדירה חדשה, על הדלת אין עדיין שלט, אז זאת בוודאי טעות. פתחתי להם, אחד מהם הראה לי תעודה מזהה ואחרי שהכנסתי אותם הציגו צו חיפוש – על שמי. חתום על ידי שופטת ששמה לא יוזכר כאן מטעמי צנעת הפרט. עם מספר תעודת הזיהוי שלי.

ישנוני ומשועשע הנחתי להם לעשות את זממם בדירה שלי. הם היו מנומסים, קורקטיים, חיטטו קצת פה, קצת שם, שאלו כמה שאלות, בינתיים השתנתי וצחצחתי שיניים והכנתי לעצמי אספרסו (מנומס, הצעתי גם להם, אבל סירבו), והרגעתי במידה חלקית של הצלחה את שלוש הבנות, שהגיחו בהדרגה מהחדרים.

שני הבלשים לקחו איתם בצו בית משפט שני מחשבים, שני דיסקים קשיחים חיצוניים, דיסק און קי, מכשיר הקלטה דיגיטלי שעוד לא למדתי להפעיל, ואזיקים בעלי ערך סנטימנטלי. למעשה, זה החפץ השלישי האהוב עליי אחרי הקינדל והפטפון. בניגוד לשניים הראשונים, באזיקים מעולם לא עשיתי שימוש. הדבר שהכי שימח אותי היה שהם לא גילו עניין בקינדל.

הם שאלו אם יש לי בשבילם שקית, ובתגובה אמרתי להם שידעתי שהיה שווה לשלם שלושה שקלים על שקית של איקאה. בתי הבכורה תהתה מאוחר יותר כיצד ייתכן שהם באים להחרים מיטלטלין ולא מביאים איתם איזה מִזְוָד.

מה בדיוק אתם מחפשים? שאלתי.

הכול יוסבר לך בתחנה.

חישבתי שהשעה כל כך מוקדמת, שהטיול הזה לא יפגום לי בסדר היום. אז מילא, נחכה בסבלנות לשמוע איפה הטעות.

נפרדתי מהבנות הנחרדות בחיוך והתלוויתי אל השניים החוצה. אל המכונית שלי. ערכו בה חיפוש קצר, שאלו קצת שאלות, לא הניחו לי לקחת איתי ספר של דייב בארי שאני קורא בים. "שלא יגידו שתפסנו לך את זה", הסביר אחד מהם. הרצון לקחת ספר היה בחלקו מחווה ל"מרק ברווז" של האחים מרקס: כשנועלים את גראוצ'ו בשירותים הוא נאבק מעט בדלת ואז נכנע לגורלו וקורא: "לפחות תזרקו לי ספר". אומרים שלא היה ספר שגראוצ'ו לא קרא.

[וורד לא מסמן קו אדום מתחת לגראוצ'ו!!!]

נכנסנו לרכב שלהם ונסענו לתחנה. המיזוג עבד, ובאופן הכי חולני שיש, המוח שלי התחיל לזמזם "לטיול יצאנו, כלנית מצאנו…" זה מה שעובר בראש לבנאדם בדרך לחקירה? כן, בעיקר אם ישן שעות ספורות והשפעת האלכוהול עוד לא פגה.

***

חניון המשטרה חם ודחוס ונטול אוויר כבר בשבע בבוקר. יש שם המון כיסאות מיותמים שנראו לי כשירים לחלוטין, ומעט מאוד מקום פנוי לחנות בו. עלינו לקומה שמונה, הונאה חוף. שם כנראה חקרו בזמנו את קליגולה, אחרי שגנב צדפים לנפטון.

הייתי שליו לחלוטין, כי ידעתי שלא עשיתי שום דבר פלילי. ניחושים? טעות מוחלטת, אי הבנה שקשורה לפייסבוק, אשת שוטר שבעלה מנסה להפליל אותי, תאום מרושע, הם ראו את ההופעה שלי, נתקלו בטיוטה של ספרי "הייתה לי יד בדוור – זכרונותיה של דומינטריקס". לך תדע.

הופקדתי בידיו של אחד א', ששוב, מטעמי שמירה על פרטיות לא אסגיר את שמו, שגילה לי סופסוף שמדובר בחשד להטרדה מינית.

באינטרנט.

של קטינים.

אם עד עכשיו הייתי משועשע, בשלב הזה כבר פרצתי בצחוק (באינטרנט?! מצאו מי).

הבחור, שבוודאי צעיר ממני בשני עשורים ועשה קורס של 110 שעות, אמר שכבר ראה אנשים צוחקים לשמע האשמות, ושזה לא נגד החוק להימשך לגברים, ושעד כה הם צדקו בכול. נדמה לי שהוא לא הצליח לקרוא אותי, אולי גם בגלל ששילבתי רגל על רגל, והיה שלב שהוא תקע בי מבט תוהה והישרתי אליו עיניים א-לה לארי דייויד.

הייתה מחשבה טורדנית שלא הרפתה ממני לאורך כל התשאול, שהיה "לא חקירה תחת אזהרה": אולי אשאל אם יש לו סוללה חדשה, ואז אתקן ואכוון את שעון הקיר שלו, שעמד מלכת. במשרד ליד, לעומת זאת, לשעון הקיר כלל לא היו מחוגים ממשיים, רק כאלה שצוירו בטוש ירוק. אולי הסתתרה שם איזו אמירה על הזמן ועל עבודת החוק. במשרד ההוא גם הראו לי את ההצהרה המודפסת שלי, ובשלב הזה כבר הרגשתי ממש לא נוח: אני לא מתנסח ככה; זה ייצוג לא הולם שלי, מעוות. זה כמו לקרוא לי פדופיל – זה פשוט לא אני.

פּדופיל… היש משהו נתעב מזה? אולי טוקבקיסטים בתשלום, כי להם אין תירוץ פסיכולוגי. החשד המופרך דבק בי כמו צואת כלבים לסוליית נעלי בובה, ובמעלית (אחרי כשעתיים המתנה הוחזר לי הטלפון שלי ונסעתי הביתה) הבטתי בעצמי בחשד במראה – באמת יש משהו סוטה בפרצוף הזה.

***

ביום המחרת הוחזר לי המחשב הנייד, כלי העבודה שלי.

מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים, בין השאר בגלל שחברת הוט לא מתלהבת לנתק אותך כשאתה מבקש להתנתק, הם צדקו בנוגע לכתובת האיי-פי, רק טעו בנוגע למיקום הפיזי שלה (לא אצלי בבית), למי שהשתמש בה (לא אני וגם לא מי שגר בבית השני), בזה שבאו אליי הביתה, בזה שלא ערכו בדיקה מקדימה לבדוק אם החשד בכלל מתקרב להיות סביר, בזה שחיסלו לי יום עבודה, והשופטת טעתה בכך שחתמה בקלילות על צו החיפוש והחיטוט בחיי עקב איזו אמתלה קלושה כהגיג של כדורגלן.

שמעתי שעכשיו כבר יש להם קצה חוט. נכון, כדי להגיע אליו הם היו צריכים למשוך לי בחבל, אבל אני מוכן לרשום את זה כתרומתי הצנועה להשלטת החוק בישראל.

א"א

יהיה בסדר - לא צריך הגהה או שכתוב. פוסטר שתלוי בכל קומה במטה המשטרה.

יהיה בסדר – לא צריך הגהה או שכתוב.
פוסטר שתלוי בכל קומה במטה המשטרה.

%d בלוגרים אהבו את זה: