תרגום המציאות

הלכתי לבקר את המחשבה, במפעל בו היא מייצרת מציאות.

תראה, היא אמרה, אנחנו בצרות. נכון, המצב מעולם לא היה מזהיר, תמיד עבדתי קשה, וזה לא שיצא לי לחגוג הרבה, כן? בלי נסיעות לחו"ל ומסעדות וכולי, אבל אתה יודע, מסתפקים במועט, אפשר לחיות איכשהו, והשכר היה… ריאלי, נקרא לזה.
אבל כבר עשור שהשכר לא זז, ואתה יודע איך זה בשטח – הכול עלה והתייקר, ואני צריכה לשבת פה מדי יום ולייצר מציאות בשכר של תחילת המאה, ובוא נגיד ככה… גם בהתחלה, עם כל הרצון הטוב, לא השתלם לי כלכלית לייצר מציאות כמו שצריך; תמיד צריך לעגל פינות, לקצר פאנלים, למתוח זוויות… אבל איכשהו, בסוף, זה נראה מספיק טוב למי שלא ממש מקפיד לבדוק איך דברים אמורים להיראות.

אבל היום?! היום אין לי ברירה אלא לייצר כפליים מציאות בחצי מהזמן, וגם חלק ניכר מהזמן הזה אני טרודה בבעיות פרנסה וצריכה לעשות חלטורות בייצור מציאויות אלטרנטיביות למוסדות ממשלתיים, אז המציאות שאני מגישה ללקוח בסופו של דבר, איך נגיד… חובבנית.

העניין הוא, וזה מה שהכי מדאיג, שלאף אחד לא אכפת איזו מציאות הוא מקבל, העיקר שיש לו משהו ממשי ביד, ושהוא יכול להתפאר שהמחשבה ייצרה לו מציאות. כולם מקבלים חרא של מציאות, אבל איכשהו תמיד אנחנו במקומות הראשונים במדד האושר העולמי.

אז לא יודעת… אולי למרות הכול אני כן עושה עבודה טובה, וזה סתם שראיית העולם שלי מעוותת.

א"א

מודעות פרסומת

ממסר דחוי

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

זוחלת בשלוליות הזיעה של מעמד הביניים

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

כבולה עד סוף ימיה לאינדוקטרינציה השוביניסטית שנכנעה לה

ומהנהנת לנצח בהתלהבות בישיבות שיזמו וזממו והמציאו והכניסו ללו"ז גברים מדיפי-שומן חובבי-כדורגל מקדמי-אורגיות ממנפי-ריקנים מגרבצי-ביצים פוקדי-זונות מנציחי-פערים יזמים בני יזמים

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

כורעת בתפילה אל מול מזבח התהילה הבלתי צפויה שלי

מתרפסת בפני צונאמי תזרים המזומנים השוצף שלי

כולה ריר וברכיים שחוקות ותקוות דעוכות וספקות באשר לעתידה הכלכלי והכללי כורעת

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

מאחורי כלוב הזכוכית שלה

מאחורי מסגרת אשראי

חריגה

מוגבלת

ללא כיסוי

דחויה כמו ממסר

עם בעיות בתפקוד יותרת החובה

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

אני לא רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

אמן

א"א

מחאה שקטה

אני לא אוהב את איש הכפר –
הוא תמיד משאיר אחריו גבשושיות שחורות של בוץ וגללי פרות ויחמורים שדבקו לו בחריצים הקטנים של הנעליים הכבדות

אני לא אוהב את העירוני
עם שרידי שקיות הסוכר החום ונוזלי השטיפה המוסדיים שמחלחלים לו לסוליות הזמש

אני לא אוהב את הגלילי
שלנצח יותיר אחריו שאריות ישועיות ופתיתי סמים קלים ורוחניות בדולר מהדונם הפרטי

לא אוהב את הצמחוניים
עם נטף מי הטופו שלהם ונופת הצופים וצוף הפלצנות וכל שאר הנזילות שלהם

לא סובל את הקרניבורים הלהוטים
עם נגירת השומנים וחגיגות על האש הנתעבות והצילומים החרוכים שהם מעלים לפייסבוק וכל העשן והפחם שחודרים לסנדליהם

לא אוהב את אנשי הקריירה
המחויכים המגולחים הקרחים שנעלי הצבא שלהם משאירות אחריהן כתמי דם פרולטריון

לא סובל את אנשי ההייטק
עם מסכי המגע הדביקים והאפליקציות הילדותיות והעמילן ואופני השטח המסריחים מזיעה ופירורי חטיפי האנרגיה שמשתחררים משרוכי נעלי הרכיבה שלהם

לא אצלי בסלון פוליטיקאים
שמוכרים את נשמתנו כדי שייקרא שטר על שמם ושמדשדשים בצואה הפרלמנטרית שאחרי זה ינגבו על מפתנינו

השטיח שלי לא ערוך לקראתכם!

לא.

הכי טובים המיואשים, הקבצנים, הלא חפופים ולא מקווים, דעוכי אור העיניים, השקטים שיודעים בדיוק איך להלך בארץ החיים, יחפים ועל קצות האצבעות.

כי מיילס צדק – יש לדחוף עמעם בגרונות האווזים של כל החצוצרות

והכבאים יודעים שכל אש יש לחנוק בשמיכות

ואני כי יש לי כל כך גדול מתחשב ומרכיב עליו משתיק קול.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: