וודו בול

 

*

כל בול הוא

בובת וודו קטנה –

הליקוק ינעם לו;

מהלומת חותמת הדואר תמחץ

את נשמתו.

 

סלחי לי, מלכתי,

אקפיד על צווארון תחרת שינייך

אך התאריך חייב הרי להיות מצוין.

האזרחים כבר התכנסו כאן, בכיכר הדואר,

לצפות בי מניף את הקורנס הבולאי

ואת ראשך הנקוב מסתחרר

לתוך סל הדואר היוצא.

 

רחמים, פרולטר – אל תקמט ידך הגסה את המלוכה!

א"א

 

מכתב פתוח במעטפה סגורה* להוד מלכותה

* עם בול רויאלי, שלוקק ידנית

 

דיר קווין,

שמי ארז אשרוב, ואני מתגורר בחיפה.

אולי לא שמעת עליי, אבל אל תאשימי את מכשיר השמיעה שלך – אני אלמוני למדי.

נכון שבחיפה קצת קשה לי להסתובב ברחוב מבלי שיעצרו אותי כל עשרים מטר להגיד שלום, או לתת לי איזו תשורה קטנה, או לבקש שאברך את הבן הבכור, או לצחצח את נעליי, אבל זה קטע חיפאי לחלוטין, ומעבר לגבולות העיר אני חצי אלמוני וחצי פלוני (מעל המותניים).

אגב, לפני זמן מה תבעו אותי בתביעה ייצוגית (השיר שלה ייצג את ישראל באירוויזיון) בטענה שבכורים שבירכתי נולדו עם ראש קטן מהממוצע, אבל לאחר זמן מה הסתבר שזה בגלל זיהום האוויר בעיר, ולא בגללי. טוב, את יודעת מה אומרים: פעם פינים, תמיד כרמל אולפינים.

השיר הגיע רק למקום השמיני. אנטישמים!

אניוויי ובכול אופן, מלכתי המג'סטית, אני סוטה.

אבל לא על זה רציתי לדבר.

הקשיבי, רוממותך – אני זקוק לתואר אבירות.

רק בשביל תחושת ההישג. אין לי שום כוונה להשתלט על איזו טירה נושנה בתואנות שווא; את הטירות אני משאיר לחברי לד זפלין ודומיהם. האמת, אפילו ויתרתי כבר מזמן על הרעיון לעבור לגור אצלכם – אני נשאר בחיפה, כך שלא ייגרם לכם נזק מיוחד (או אפילו בנאלי) עקב כך שאקבל תואר אבירות.

בל נטעה, אני אוהב עד מאוד את הממלכה המאוחדת, למרות שאני בקופת חולים לאומית, אבל אני סוג של משה רבנו עם פריבילגיה של רטרוספקטיבה, שיודע שאל לו לייחל להגיע לארץ המובטחת. ממילא ברור לי שלא אדרוך את ענביה או אנצור את מלכתה.

את בטח תוהה, גוֹד סֵייב היקרה, מה גורם לי לבקש תואר אבירות אם אין לי שום כוונה להתנחל על אדמתכם.

אז ככה… אם את עדיין לא סנילית, את בוודאי זוכרת שלפני כמה שורות טענתי שזה בשביל תחושת ההישג. אבל לא. זה בשביל הפיצוי. פיצוי על זה שאני פה ואתם שם, ושאם אני הייתי שם, איתכם, אין לי ספק שבשלב הזה בחיי הייתי מקבל תואר כזה או אחר. על הישגי המופלאים. אני מודה שאם הייתי גאון כמו בואי הייתי מסרב לכבוד, אבל אני לא גאון כמו בואי, ואם קבלת התואר משמעה ארוחת חינם, הייתי מסכים. אם גם במקרה הנוכחי מובטחת ארוחת חינם, אבקש לשלוח אותה לכתובתי; אני סולד מדיוטי פרי ומהבידוק הבטחוני הכרוך בסידורי הטיסה.

חוץ מזה, אם להיות כן לחלוטין, את בוודאי יכולה להבין שאני לא מתלהב מהרעיון שאיזו קשישה שלא נקפה אצבע בחייה תניף מעל ראשי חרב כבדה. בהתחשב בהיסטוריה של המלוכנות, זה רק מובן.

בנוסף, החיוך שלך לא מגיע לעיניים, וזה די מפחיד.

היי, נס הממלכה המאוחדת, אני שוב סוטה.

אצלנו בארץ, את צריכה להבין, אין תארי אבירות. למעשה אין כלום. במקרה הכי טוב, אחרי שאתה מת, קוראים על שמך לרחוב, ומאייתים אותו מגוחך באנגלית. וגם ככה, אחרי כמה זמן בכלל לא זוכרים מי אתה, והתכונות שמייחסים לך מגיעות מעולם דיווחי התנועה: "בן גוריון תמיד היה פקוק, אבל רוטשילד זרם…" אומרים שלא מדברים סרה במתים, אבל אצלנו אם אתה מת זה כמו הזדמנות להגיד עליך כל מה שלא העזו להגיד כשהיית בחיים. אנשים פה היו יורקים לך על הקבר, אם הם לא היו עסוקים מדי לירוק לך על עמוד הפרופיל טחאי שאתה מת. סוג של עצלנות אינטלקטואלית, אני מניח. אגב, אין פה שום משחק מילים מזלזל עם "יוֹרְק".

אז… מבלי להקציף מסביב לשיח, הו האחת והיחידה, היהלום שבכתר וחובשת הכתר בהתגלמות אחת, אם כל הקולוניות ושליטת הממלכה שהצמיחה את ספייק מיליגן, אני זקוק לתואר. הדר כבר יש לי. אני צריך כמה אותיות קטנות (GBErez יכול לעבוד, לא?) שילוו אותי בשארית חיי, שיעניקו לי הרגשה מרוממת, אל-ארצית: להיכנס למכולת ושמאיר יגיד לי, "בוקר טוב, סר אשרוב", ואני אגע קלות בכובע הפדורה שלי להחזיר לו ברכה.

ואם זאת לא טרחה גדולה מדי, הו II הכבירה, מלכת פפואה וברבדוס, בין השאר, אשמח לקבל גם כמה חליפות שיעזרו לי לייצג נאמנה אותך ואת הממלכה בארץ ציון. תשלחי אליי מישהו מסוויל רו למדידות, ואם הוא תוהה מה הכיוון, שיעיף מבט ב"הסנדק" וב"ג'יגולו אמריקאי" – זה הכיוון.עד כאן, על ברכי אכרע, נתינך הנאמן,

ארז אשרוב

חיפה, 26.2.2016, ס"ט לנפילת המנד"ט

 

נ.ב. אל תעבירי את השרביט לצ'רלס – אפילו עם כומתה הוא נראה מגוחך, אז אני אפילו לא רוצה לחשוב איך הוא ייראה עם כתר ושרביט…