נעליים, לא חסר?

מה אני עושה?

מחכה שהנעל השנייה תיפול.

הביטוי הפואטי "לחכות שהנעל השנייה תיפול", משמעו לצפות לשלב הבלתי נמנע הבא, לתוצאה הסופית. מן הסתם, הציפייה הזאת מלווה במידה מסויימת של חרדה, ונפילת הנעל השנייה תמיד תניב קפיצה בלתי נשלטת של המצפה לה ב… בדריכות.

ולמה אני מחכה שהנעל השנייה תיפול? כי אני מרגיש כמו בלש (טלוויזיוני) שמגיע לזירת פשע ומוצא יותר מדי רמזים שמובילים אל הפושע, כלומר כאלה שנשתלו על מנת להפליל אדם חף מפשע. הכול מסודר נוח מדי, בולט מדי, והפרטים רבים מדי.

כי תראו, קודם הייתה המצגת הנלעגת של ביבי, עם הקלסרים והדיסקים מהמאה הקודמת, שקצת הזכירה לי מופעי קסמים מגושמים של ילדי חטיבה גמלוניים שקנו ערכת קסמים. אחרי זה הכול התחיל להתגלגל בתזמון חשוד: טראמפ משך את ידיו מההסכם עם איראן, ביבי נפגש עם פוטין, טראמפ דיבר עם פוטין, פוטין הזהיר את איראן, ישראל תקפה עמדה של איראן בסוריה, איראן איימה על ישראל, עמדה במילה, ושיגרה עשרים טילים לכיוון רמת הגולן, שארבעה מהם יורטו על ידי כיפת ברזל או ציצית פלדה או טוטפות ארד או מה שזה לא יהיה.

[כן, אני מנסה לפגוע ברגשותיו של בנט]

שישה-עשר הטילים האחרים הוכרזו נעדרים בפעולה צבאית. בדרך נס, המעצמה האימתנית שעשויה להשמיד את ישראל – כפי שמספרים לנו – פספסה בקליעת שישה-עשר טילים מתוך עשרים מסוריה… לרמת הגולן. שימו אותי בסוריה עם מרגמה ואני משיג סטטיסטיקה יותר מרשימה.

כשאני שיכור.

[בעצם, כשמדובר בנשק תלול-מסלול, אולי זה יתרון]

כאן עולות על הדעת שתי אופציות: או שהאיראנים ממש דרד'לה ואין לנו מה לחשוש מהם אפילו אם הם באמת נותנים לנו סיבות לחשוש מהם, או שמדובר היה במעין הצגה.

כי תראו, באופן פלאי, קצת מאוחר יותר סוריה ואיראן הגיעו להחלטה הדדית שאולי לא כדאי שהפרסים יפגינו יותר מדי נוכחות בסוריה, אז האמגושים התקפלו הלכה למעשה, אחרי הטלפון השבור של ביבי-פוטין-טראמפ-רוחאני.

אני חייב לעצור לרגע ולהצהיר שאני האחרון שמחבב תיאוריות קונספירציה, אבל אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, זה כנראה ברווז שיגמור את חייו באושפלאו.

בינתיים, יש כאלה הטוענים שהאמריקאים מצאו להם שעיר לעזאזל בדמות איראן, אותה הם מאשימים בכישלונותיהם בתימן, עיראק, אפגניסטן, סוריה ולבנון. בנוסף, המפגש הלא לגמרי ברור בין טראמפ לקים, רק העמיק את בידודה של איראן.

אם כל זה לא מספיק, פתאום ביבי מציע לאיראנים סיוע בהתפלת מים, ואתה לא יודע אם זה ביבי, בוב הבנאי, או סוכן מכירות של בריטה. מהסרטון שהוא פרסם משתמע שבאיראן יש מחסור במדענים שיודעים להתפיל מים, אבל אם זה כך, למה חיסלנו (לכאורה. טל"ח) את כל האזרחים המדענים שהתפילו (לכאורה) מים כבדים באיראן? האם עלינו להאמין שיש להם מדעני אטום אבל לא מדענים שמסוגלים לטהר שפכים?! אחרי הכול, איך אמרה גרטרוד שטיין – "צנטריפוגה היא צנטריפוגה היא צנטריפוגה."

עכשיו… אני לא הבלש (הטלוויזיוני) הכי מבריק, זה פחות או יותר התיק הראשון שלי, כך שאני אמנם מריח שמשהו פה לא תקין, אבל לא יכול לחבר את כל הפיסות ולהבין מה בדיוק קורה ולאן זה הולך.

מה שאני כן יכול לתרום לכן, היא תובנה קטנה באשר להיגיון שעומד מאחורי כל התהליכים האלה. מדובר בעיקרון פשוט שהנחה מצביאים רבים וטובים לאורך מאות בשנים: "האויב של האויב שלי הוא החבר שלי". אלא מה, הנוסחה הפשוטה והזכה הזאת מתחילה להסתבך כשהאויב של האויב שלך הוא גם האויב שלך. במצב הזה אתה מגלה שלא רק שהחבר שלך הוא אויב שלך, אלא שמכורח הנסיבות האויב שלך הוא החבר שלך. בשלב הזה אתה חייב לתמרן בזהירות יתירה כשאתה פועל בצוותא עם החבר שלך כנגד האויב שלך, שהוא כאמור גם החבר שלך, נגדו אתה פועל עם האויב שלך, שלסירוגין הוא גם חבר שלך. עוד לא הספקת להגיד רובינזון קרוזו, מנהג אווילי שלך מהמאה הקודמת, והופ – אתה מוקף בחברים ובאויבים לרוב, וכולכם תוקפים זה את זה וזוממים בצוותא נגד כולכם.

ועכשיו שכולנו מבינים את הלוגיקה היצוקה שרוחשת מאחורי מה שמתרחש, אנחנו יכולים לחכות ביחד שהנעל השנייה תיפול.

רק שליתר ביטחון, אני מציע שנצטייד בקסדות.

א"א

מודעות פרסומת

סוּניק יוּת' או: מוֹאָב, סִיר רַחְצִי

מה רבא התקופה!

אזרחי העולם פוערים עיניים רוויות תקווה לנוכח השינויים המעודדים המתרחשים מדי יום ביומו. ריח תקומה נישא באוויר כמו ניחוח שקדייה פורחת. פעמי משיח נשמעים ואנשי הכפר הגלובלי מצטופפים להתחמם באורה הדמוקרטי של מדורת השבט, לנצל ימים אחרונים של צינה טרם בוא הקיץ.

[כמובן, הציניקנים יטענו שפעמי משיח או לא, עדיף להתחבא בעליית הגג עד שנדע את כל העובדות, ושבכלל לא מדובר במדורת שבט אלא באינתיפאדת הצתות, אבל כולנו כבר למדנו שאסור לנו להתייחס ברצינות לכותבי הפוסטים של מחרחרי הקיטוב מירושלים.]

הנה! ראו איזה נס גדול התרחש אצל שכנתנו הסורית המיוסרת, עת זקף העיט האמריקאי את ראשו ושאג – עד כמה שעיטים כשירים לשאוג – והפגיז במלוא כוחו אך במתינות רצועת אספלט ששימשה את כוחות הרשע להזניק מטוסים. האח, איך נרטבו נוצותיו של האריה הסורי, ואיך קיפל הדב הרוסי את זנבו בין רגליו והמה.

עד כמה שאריות מנוצים ודובים מקפלים זנב, הכוונה. והומים.

[כמובן, חובבי הקונספירציות – והלגליזציה – יטענו שזה סתם תכסיס שנועד להסיר מטראמפ את החשד שהוא שוכב עם פוטין ומפוטין את החשד שנמאס לו לתמוך באסאד, ושממילא פוטין ביקש מאסאד מבעוד מועד לפנות את האזור ממטוסים כדי שלא ייגרם חלילה נזק לרכוש, ושמצד שני ההתקפה ששימשה עילה לתקיפה האמריקאית פוברקה כולה על ידי רוסיה כדי להפליל את אסד כדי להפסיק לתמוך בו בתיאום עם ארה"ב ועל מנת לחזק את יחסי שתי המעצמות שצריכות כרגע לבסס את מעמדן מול סין וצפון קוריאה ולמי אכפת בכלל מהחור המזרח-תיכוני הזה שנקרא סוריה גם אם הנופים שלו יותר מרשימים מאלה של ישראל, כפי שיודע היטב כל מי שישב למעלה מחצי שעה במוצב ברמת הגולן? וזה עוד לפני שנציין את העובדה שרמת הגולן שהיא שלנו מעתה ועד עולם והעם איתה הייתה פעם של הסורים ושהיא האזור הכי יפה בארץ, כך שאיך שלא תהפכו את זה סוריה יותר יפה מישראל.

איפה הייתי?

אה, כן, אל תתייחסו ברצינות אל ההזויים האלה מהשמאל הקנבינואידי.]

בכול אופן, אחרי הבעת עמדה כל כך תקיפה של ארה"ב, קשה שלא להרגיש אופטימיות עזה. יש לנו אבא. יש לנו שריף. יש מבוגר אחראי.

להזכירכן, קוראיי, האומה האמריקאית התעוררה לפעולה עקב שימוש שעשו אנשי אסאד בנשק כימי. זוועה, אין מה להגיד – אנשים מתים כאילו ריססתם עליהם סנו קוטל יתושים. מחריד! לא אנושי!

כי הרבה יותר אנושי, נניח, להפיל על אנשים פצצות שיאיידו אותם מעל פני האדמה, או לירות עליהם קליעים שיחצו אותם לשניים, או להטמין עבורם מוקשים שיפזרו אותם לכול הרוחות, או לקבור אותם תחת טונות של בטון מופגז כך שלא ייראו יותר לעולם, או לשלוח חייל לחפש חלקים של חבריו על ציר כזה או אחר.

זה הרבה יותר אנושי.

נכון, את כל צורות הקטל האלה – ועוד רבות מספור – המצאנו אנחנו, כך שכולן לגמרי אנושיות, ויחד עם זאת חלק מהן נראות לנו לא אנושיות. יש פה איזו סתירה, ברור, אבל ככה כנראה עובד המוח הלא לגמרי מעוצב שלנו – באופן סותר. אולי מפני שהוא בנוי משני חלקים שמחוברים באמצעות שלייקעס.

לטעמי, אם זה הביטוי ההולם, נשק כימי הרבה יותר אנושי – אתה נשאר שלם; יש מה לראות. אולי ההבעה על הפנים מעט חריגה, אבל היי – מעטים מתים עם חיוך של ברט ריינולדס על הפנים.

אבל אולי זה מה שמטריד את הרוב בעניין הנשק הכימי: השלמות. זה שמשהו מת נראה די דומה למה שהוא היה כמה רגעים לפני זה. שלא היה תהליך של דרדור או גריעה. רגע אחד חי ובריא לכאורה, רגע אחרי מת ונראה בדיוק אותו הדבר, למעט הקצף בזווית הפה. האימה!

משהו פה לא מסתדר לנו.

וכך קורה שהמסר של העולם המוסרי לעולם הנקלה הוא כזה: יש לכם רישיון להרוג מאות אלפי אנשים בכול שיטה שנראית לנו לגיטימית וכוללת אבק שריפה. אנחנו רק נעמוד מהצד ונצקצק. אבל אם תחסלו שלושה אנשים באמצעות סנו ג'וק 2017, ראו הוזהרתם…

אבל למה להיות שליליים, כשאפשר לבחון את ההישג האדיר השני של חברתנו הגדולה מעבר לאוקיינוס: הטלת הפצצה המכונה "מואב" על עיר נמלים אפגניסטנית.

מואב היא לא סתם פצצה, אומרים לנו – היא האמא של כל הפצצות!

הבה נתחיל מהשם. מואב. באנגלית זה נוטריקון של Massive Ordnance Air Blast. כמוכם, גם לי אין מושג מה זה אומר, אבל זה א. מרשים ו-ב. מדביק שם קליני ואקדמי-למראה לנשק להשמדה המונית. שם הרבה יותר הולם יכול היה להיות "הבומבה שתזיין לכם את האמא", אבל אז הייתה מתגלה הכוונה האמיתית, או יותר נכון היצר שמסתתר מאחורי ההישג המדעי, והרי המוח בשלייקעס לא מעוניין לחשוף את טיבו האמיתי. חוץ מזה, הנוטריקון של "נזיין לכם ת'אמא" יהיה נזל"ת, וזה לא בדיוק החומר ממנו עשויים חלומות הבלהה של הטרוריסטים, למרות שכולנו יודעים שזה יכול להיות מאוד לא נעים. השפשוף של הנחיריים וכולי…

ולמה האמא של כל הפצצות? הרי כרונולוגית וטכנולוגית, אם נקבל את העובדה שהיא הכי גדולה ומפותחת מכולן, היא הבת של כל הפצצות, לא האמא. (אולי זאת הבת של כולנו? לא, בואו נרד מזה) ולא סתם בת, אלא מוטציה גנטית. ואיך קורה שאמא או בת עוטות צורה כל כך פאלית? פאלוס ענק צונח מהשמיים לחדור לתוך מנהרות… יותר פרוידיאני מזה אין. אני די בטוח שאלה על הקרקע לא זעקו, "הצילו! האמא של כל הפצצות נוחתת עלינו", אלא יותר משהו בסגנון, "חרא! הדילדו הענק הזה יקרע אותנו כמו שליצן חצר קורע מסכות מעל הצביעוּת!"

כמובן, אני יוצא מנקודת הנחה שמדובר בפעיל דאעש שקרא קצת שייקספיר.

הלאה. את עניין השם כיסינו. עכשיו, למה פתאום החליטו האמריקאים להשתמש בדבר הזה לראשונה אי פעם דווקא עכשיו ודווקא שם? טוב, מובן מאליו – הייתה לזה מטרה מבצעית! דברים כאלה לא נעשים סתם ככה, אז אל תקשיבו לכול החכמולוגים שינסו למכור לכם שמאז שהפצצה הזאת נוסתה לראשונה ב-2013 עוד לא בדקו אותה בתנאי שטח, ושבכול מקרה תאריך התפוגה שלה היה על סף פקיעה, ושמעבר לכול זה יש להם משהו חדש ומבהיל עוד יותר, ושאת מואב קשה מאוד למכור למדינות באפריקה או במזרח התיכון, בגלל המחיר, אליו נגיע אחר כך.

למרות ש… היי… זאת דרך מאוד מהירה לקדוח נפט!

אז… דיברנו על השם (אטימולוגיה), דיברנו על הסיבה (רציו), אז אולי הגיע הזמן לכמה נתונים טכניים (שיעמום). מואב מכילה 8,164 קילוגרם של חומר נפץ. רדיוס הפיצוץ שלה הוא 1.5 קילומטר, העוצמה של הפיצוץ שווה ל-11 טונות של טי-אן-טי [להדיוטות: חשבו על קפצון. עכשיו נסו לדמיין את האקדח לתוכו מכניסים את הקפצון. ועכשיו נסו לדמיין את המדינה בה יוצר האקדח מדלגת לכם על הראש עם כפכפי בירקנשטוק]. אורכה תשעה מטרים ורוחבה מטר אחד [להדיוטות: אלה רק שמועות; אני אנושי]. משקלה: 9,500 קילוגרם [להדיוטות: המשקל הכולל של משפחתכם ומכוניתכם בדרך חזרה מארוחת החג. כן, כולל משלוח הגפילטע של דודה מיקי].

בקיצור, הדבר הזה עושה יותר רעש ונזק מתכנית בהנחיית ארז טל.

אבל גם אם נשים את כל זה בצד, אני חייב לחשוב על העניין הכספי. העלות. כמו כל יהודי טוב.

ראו – מחירה הצנוע של הפצצה המדוברת הוא 16 מיליון דולר. חתיכת מחיר בומבסטי, אם זה המונח ההולם. ומאחר שהיא לא נמכרת בסטימצקי, אין מבצעים. כמובן שכשמדובר בדיני נפשות לכסף אין מחיר, אבל חשבתי לרגע על התוצאה של ההפצצה. התנובה. התשואה. 36 אנשי דאעש נהרגו בהפגזה הזאת. וזה עלה 16 מיליון.

לי זה נראה מחיר קצת מוגזם לחיסול 36 אנשים, גם אחרי הזדכות מול מע"מ. אני מכיר לא מעט מתנקשים שהיו עושים את זה בחצי המחיר (הנחת כמות) ואחרי זה פורשים לנצח, כך שמעבר ליתרונות המובנים מאליהם, גם לא היו מתפוצצות יותר מכוניות בנתניה. הנה – ככה אפשר להרוג שתי ציפורים ב… לא, נרד גם מזה.

בכול אופן, מה שאני מוכן להציע לאמריקאים הוא משהו כזה: בפעם הבאה שבא לכם לחסל 36 אנשים בקצה השני של העולם, עשו טובה ותנו לי את הכסף. הדיל הוא כזה: אתם חוסכים נסיעות, שעות מנוע של המטוסים, דמי פיתוח פצצה בסך 314 מיליון דולר. ואולי זה זניח בעיניכם, אבל גם חיי אדם.

אני, מצדי, לוקח עשרה אחוז עמלה – בבלעדיות, יש להדגיש – ויורד עם מה שנשאר מהמזומנים לתוך מנהרות אפגניסטן.

האמינו לי – אם אני מציע לפעיל דאעש ארבע-מאות אלף דולר כדי לצאת מהמנהרה, ייקח לו בדיוק שתי דקות להתגלח, להשתין על תמונה של אבו בכר אל-בגדאדי, ולהסתלק לכול הרוחות. בחיוך.

אחרי שיניח תפילין, כמובן.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: