סקס, חד וחלק – תוציאו משם את האצבע!

סקס.

בואו נשים את זה על השולחן.

סקס היא פעולה גופנית בסיסית, טריוויאלית אפילו, שמשום מה עשו ממנה מי-יודע-מה, למרות שאינה רחוקה בהרבה מחיטוט באף.

אמנם, חיטוט באף לא נעשה בצוותא, וגם אם יש סוטים מאוד בודדים שמחטטים זה לזה, עדיין לא שמענו על אורגיות חיטוט באף (אם כי זו קריקטורה שמחכה לקרות); אף אחת לא נכנסה להריון מחיטוט באף; זו לא פעולה שגורמת לנו לצעוק "הו אלוהים"; אפילו הטובים והיסודיים במחטטים לא צורחים "הו, אתה טוב!"; גם אם כולם יפסיקו לחטט באף, המין האנושי ימשיך להתקיים, אם כי יסבול מקשיי נשימה מסוימים; ובסקס עדיף שלא תהיה לך ציפורן ארוכה בזרת.

אז טוב, בסדר, אני מודה: זו לא ההשוואה הכי טובה בעולם. או בכלל.

אבל בעצם, כשחושבים על זה, יש הקבלה: סקס וחיטוט באף נעשים הרחק מעיני הציבור, לרוב במכונית, ושני האקטים די דוחים. לא, לא אותי, אלא אנשים כמו קנת' סטאר. אני די בטוח שהראשונים שהפכו את הסקס לעניין מגונה ומלוכלך היו אבות אבותיו של סטאר, שעקב בעיות של בסרות נפשית ורתיעה בסיסית ממגע גופני, החליטו לחבר בין סקס לבין תחומים כגון אהבה, ייסורי מצפון, נאמנות, נישואין, והכי אבסורדי – מוסר. כיום זה נשמע לנו חיבור טבעי, סקס ומוסר, אבל למעשה מדובר בשני תחומים שנעים ביקומים מקבילים ולא ניתן להפגיש ביניהם, כמו נניח ציור ומהירות: אתה עשוי להיות צייר נהדר, אתה עשוי להיות אצן נהדר, אבל אם אתה הצייר הכי מהיר בעולם זה אולי יכניס אותך לספר השיאים של גינס, אבל לא יהפוך אותך לצייר טוב. באותה מידה, אדם אינו מוסרי יותר כי הוא עושה פחות סקס, ומי שנמנע מסקס לחלוטין אינו קדוש, אלא סתם אומלל.

וזה בדיוק מה שסטאר ושאר האליזבטנים החסודים בעולם רוצים לגרום לנו: אומללות. הם רוצים שכמוהם, נרגיש שסקס הוא דבר מגונה, מרתיע, ונאמין שיש לבצע את האקט המכוער פעמים בודדות בלבד לאורך החיים, לצורך פרו ורבו, עד שהמדע יפטור אותנו גם מזה.

ועכשיו, אחרי דורות של דיכוי היצר המיני של בני האנוש, בחסות הדת והמוסר והפילוסופיה, מצאו החסודים דרך חדשה לדכא בנו את התאווה לסקס: הם לקחו את האיש החזק ביותר בעולם, והכריחו אותו לדבר על חיי המין שלו מול כל העולם, תוך ירידה לפרטים הכי קטנים. זה היה חזיון מחריד, משפט ראווה מהסוג שניתן להפיק רק בדמוקרטיה טוטליטרית כמו ארה"ב, אבל את ההשפעה האמיתית מקווים חסודי אומות עולם להשיג מאוחר יותר, דרך המסר התת-מודע שהם משדרים: "אם זה מה שאנחנו יכולים לעשות לאיש החזק בעולם, תארו לעצמכם אילו תיאורים ופירוטים נוכל לסחוט מכם!" לוחמה פסיכולוגית.

ואז אתה יושב בבית, ושוקל אם בכלל כדאי לך כל הסיפור הזה. הרי כל שימוש "לא נאות" שתעשה באיזשהו חלק מגופך, עשוי להוות חומר משפטי חשוב ורלוונטי לגורל האומה, ולפני שתספיק להגיד "איזו עניבה יפה" יכוונו אליך המצלמות, וכל ערוצי החדשות בעולם ישמעו מה עשית למי, מתי ובאיזה הקשר ועל איזו שמלה. יחטטו לכם בלי בושה. כשמחשבה מצמיתה זו מצטרפת לרוח הטורנדו הפוליטיקלי קורקטית המגיעה מאמריקה, זה כמעט מתכון בטוח לאימפוטנציה.

אבל, פה אני יוצא בקריאה נרגשת לאנשים הנורמליים באשר הם: הגיע הזמן להילחם ולהוציא את הסקס מהארון! הגיע הזמן לצעוד ברחוב בגאווה ולזעוק, "אני עושה סקס, וזה לא מעיק עליי!" הגיע הזמן להתייחס לסקס בטבעיות גמורה, במקום לסבך אותו עד כדי עירפול המחשבה.

אז אם אתם רואים ברחוב מישהי שעושה לכם את זה, גשו אליה ותגידו "היי, קוראים לי ארז, אולי נעשה סקס?" (אזהרה: אם לא קוראים לכם "ארז", תשתמשו בשמכם האמיתי). אם אתן רואות גבר בג'ינס צמודים, עם תחת מוצק ושרירי שמעורר בכן את התחושה הישנה ההיא, גשו אליו ואמרו "סקס?" ממה יש לכם לפחד – מדחייה? כמה פעמים ניגשתם למישהו ברחוב, שאלתם מה השעה והוא ענה, "אין לי שעון"? עשרות, אולי מאות פעמים. וזה מעולם לא הרס לכם את האגו.

אז קדימה, רומאים, חברים, בני ארצי: זקרו את נס המרד – צאו לרחובות וחפשו סקס באור יום מלא. המטרה קדושה: עם תום המהפכה יהיו בעולם פחות מלחמות, פחות נהגים יצפצפו בחוסר סבלנות (אם כי סביר להניח שימשיכו לחטט באף), פחות פקחים "יתקעו" תלונות, פחות סוחרים "יזיינו" אתכם, פחות עיתונאים "יכניסו" לכם. כבר לא יהיה להם צורך בתחליפים.

ומלבד זאת, הרבה יותר אנשים יתקרבו לדת, או לפחות יזעקו, "הו, אלוהים!"

ארז אשרוב, עם שקיעת המאה הקודמת

אודות ההתחסדות

אנשים נוטים לגייס לעצמם מערכת כלשהי של אמונות. זה טבעם. זאת עשויה להיות אמונה באל כזה או אחר, בצבא, במפלגה, בדרך כלכלית, בדיאטה, בקבוצת כדורגל. הנה, אפילו לדקסטר יש אתיקה משלו.

זה בסדר גמור, כמובן, עקרונית, אלא שברוב המקרים, ברגע שאדם רוכש חבילת אמונות שכזאת, הוא מיד מתחיל להילחם על מנת לשכנע את שאר העולם בצדקת הקיט הערכי שלו. המלחמה הזאת בעייתית מעצם זה שהיא מלחמה – וככזאת מלווה לעיתים קרובות באלימות, מילולית או פיזית – וגם מפני שכבר בבסיס מערכת האמונות הזאת יש עיוות מסוים: מישהו ניסח אותה עבורך. הווה אומר, ברגע שקנית את מערכת האמונות הספציפית, בעצם הפסקת להפעיל חשיבה עצמאית. הדבר בולט במיוחד בדת, אבל לא רק.

כך, התופעה הזאת של אמונה בדבר-מה יוצרת שני מצבים שליליים: תחושה שכל העולם נגדך ויש להמירו (קונפליקט), והימנעות מוחלטת מחשיבה ביקורתית (אטרופיה שכלית). שלא לדבר על זה שאתה נעשה עיוור לאופציה שאולי, רק אולי, אין אמת אחת מוחלטת שנכונה לגבי כל בני האדם מכל הסוגים ובכל היבשות.

קחו לדוגמה את עניין הצמחונות/טבעונות.

ההחלטה להיות צמחוני/טבעוני היא מוסרית, לפעמים בריאותית, אבל היא לא הופכת אותך אוטומטית לבנאדם מוסרי, או מוסרי יותר מהאחרים. אתה בהחלט עשוי להיות מאוד נחמד לחיות, ועדיין להיות חרא של טיפוס בכל תחום אחר בחיים. הדוגמאות מוכרות.

אלא שכאמור, ברגע שמישהו מאמץ אידיאולוגיה מסוימת, הוא מיד בטוח ללא כל ספק שכל האחרים טועים, שיש לתקן את דרכם, ושהוא, מן הסתם, הרי אין ספק, עלה על הנתיב האחד הנכון, ושהגביע הקדוש של האמת בידיו.

כך נולדות שלוש מחלות ממאירות: צדקנות, צביעות והתנשאות. ראשי תיבות: צצ"ה, אונומטופיה של צקצוק הלשון, וגם אזכור של הזבוב הקטלני.

דוגמה מעולה אפשר למצוא בסטיקר המופיע כאן, שפשה ברשת.

734498_430661260342501_2114927118_n

הביטו בו.

מי שמאחורי הסטיקר טוענת שגידלו אותה על ערכים חיוביים רבים, ושבגלל זה היא הפכה עכשיו להיות צמחונית. סליחה, טבעונית – צמחונים הם הרי הניאנדרטלים האלה ש"אונסים" פרות וגוזלים את חלבן.

ביופסיה של הסטיקר הזה מגלה סממנים של שלושת המחלות:

צדקנות: כללי המוסר שלי נעלים על שלכם, ואני נעלה עליכם.

צביעות: אני מתחשבת, אחראית, מוסרית, אדיבה, כלומר נעלה עליכם. (לשון נקבה ננקטה לצורך הנוחות)

התנשאות: אותי חינכו טוב, בגלל זה אני מה שאני. כלומר, נעלה עליכם.

זה באמת המצב?

קשה לי להאמין.

אני מוכן להמר על המעט שיש לי, שרוב הטבעונים/צמחונים, אם לא כולם (כולם, זה ברור סטטיסטית) לא ניחנים בכל התכונות המופלאות המפורטות בסטיקר.

לא רק זה, אני מוכן להמר שרוב הצמחונים/טבעונים שכן חונכו כך, חונכו על ידי הורים שהיו אוכלי בשר. עוד סוג של צביעות, וגם סוג של התנשאות על ההורים ועל הסבים שלהם וכמובן על אבות אבותיהם.

עכשיו, בדרכו של ג'ורג' קרלין זצ"ל, בואו נצמצם את עשרת התכונות העילאיות המפורטות כאן:

להיות אדיבה, לכבד, להתחשב, לא להיות אנוכית, להיות אחראית, זה סעיף אחד: התחשבות.

לא להתאכזר, לא להתעלל בחלשים, זה סעיף נוסף: הימנעות מאלימות מיותרת.

לא לשקר, להבדיל בין טוב ורע, להיות מוסרית, הוא הסעיף השלישי, האפור. אפור כי אמת, טוב ורע ומוסר הם מושגים כל כך יחסיים וערטילאיים שאתה לא מסוגל לשים עליהם את האצבע, ומשום כך כולם חוטאים לאמת למוסר ולטוב ולרע מעצם קיומם.

חוץ מג'ון קייג' זצ"ל, אין לי שום ספק שהרוב המוחלט של הצמחונים/טבעונים לא דבק בשלושת הסעיפים האלה. טבעונים עדיין נוהגים בפראות בכבישים (במיוחד טבעוניות עם ג'יפים), משקרים, גונבים, רוצחים לפעמים, מעלימים מס, בוגדים בבני זוגם, מזניחים את החברים, חושבים רק על עצמם, נעשים אלימים שלא לצורך, מעשנים סמים קלים בשמירה, משתמטים, נדחפים בתור, מתעמרים בכפופים להם, נוהמים וחושפים שיני זאב, בדיוק כמו אוכלי הבשר.

אלא שהם חוזרים אחרי כל זה הביתה, אוכלים אלפלפה, ואולי מרגישים קצת יותר טוב עם עצמם.

ואז מחרבנים רעל על הקיר של אריאנה מלמד.

א"א

אני, Чингис

קיים פולמוס מחלוקתי שלם סביב נושא הנאמנות, הבגידה, הפילגשים, הנשים והמוסר בכללותו. אני עצמי טוען מאז ומתמיד שמוסר הוא רק סוג של דג, בעוד רבים טוענים שמוסר הוא האם-אמא של כל התורות הפילוסופיות.

ובכן, אני לא בנאדם שטחי, אז כדי לבדוק את הטענות האלה הלכתי ורכשתי את "אתיקה" (תורת המידות) של ברוך שפינוזה, והדבר הראשון שהזדקר לנגד עיניי היה שהמחיר, 98 ₪, פשוט לא מוסרי – למה שאדם מן היישוב (חיפה), שרוצה לרכוש השכלה ולהתעמק מעט בפילוסופיה, ייאלץ להוציא סכום כל כך נכבד, שיכול להספיק לשניים-שלושה בקבוקי ליטר של וודקה אלכסנדרוב?! הרי שפינוזה הוא המצע, אבן היסוד לפילוסופיה המודרנית, הציר, נקודת המפנה, ובלעדיו לא ניתן להמשיך הלאה ולהגיע מתוך הבנה מלאה לשופנהאואר, קאנט, ראסל, ויטגנשטיין, שטייניץ…

על כל פנים, חיפשתי לגלות מה מניע אותנו כיצורים יצריים, ליבידיניים, ובעמ' 256 מצאתי את ההגדרה הבאה: "התשוקה היא עצם מהותו של האדם, במידה שמשיגים אותה כנקבעת לפעול דבר מה מתוך איזו הפעלה נתונה שלה."

אה… האמת, זה לא ממש עזר לי. חיפשתי במפתח המונחים סקס, או בוגדנות, ושניהם נעדרים. כנראה ששפינוזה לא היה בעניין, כי ממש לא ברור לי איך כותבים ספר שלם על אתיקה בלי להזכיר ולו במילה אחת סקס. או לפחות פיסטינג.

אז הלכתי אל הפסיכולוגית שלי, לשאול אותה מה בעצם מבדיל ביני לבין שאר האנושות, ובעיקר ביני לבין שטייניץ. וזאת היא אמרה: "כבר דיברנו על זה, ארז, שאתה פשוט חרא של בנאדם. אתה נותן לצ'ופצ'יק שלך לנהל אותך, ושום דבר לא עוצר אותך בדרך אל הכיבוש".

ועל זה אני משלם?!!? הסברתי לה בפעם האלף שאני נשאר איתה רק כי היא דומה לפסיכולוגית של טוני סופרנו, ויצאתי בחמת זעם (הדלת האחורית נתקעה).

התשובה השטחית והילדותית הזו לא סיפקה אותי, כמובן, אז קבעתי תור אצל מתקשרת. זו נתנה לי לקרוא כמה משפטים בקול רם, ורק בגלל המידות האירופאיות שלי לא נפלתי על הרצפה בשאגות צחוק. אבל, אחרי כמה זמן אצלה התחלתי לראות סגול, וכל הממדים התערבלו, והרבה יותר מזה אני לא זוכר, אבל כשחזרתי לעצמי היא אמרה לי שיש הסבר מאוד פשוט: "באחד הגלגולים הקודמים היית ג'ינגיס חאן. חלק ניכר מהאוכלוסייה המערבית הלבנה בנוי בעצם מצאצאים שלך, והקרמה שלך דורשת שתמשיך ותכבוש הלאה, עד סוף הדורות".

וזה מה שאני עושה מאז המאה ה-13 ועד היום?

"כן, זה ייעודך על פני כדור הארץ. נאנוּ-נאנוּ".

דווקא נשמע הגיוני… ממונגוליה לקווקז עם הטטרים… ומקווקז לכאן הדרך קצרה! ויש לי מראה מעט מונגולי…

כן, זה בדיוק אני! רוכב לי על פני היבשות וחובץ סטייק טרטר מתחת לאוכף, כובש ובוזז ורומס בחדווה שאין לעצור, ללא כל נקיפות מצפון (שפינוזה: "עצב בלוויית אידיאה של דבר בעבר, שאחריתו הייתה [רעה] יותר משקיווינו"), ועל דגליי המתנוססים בעוז מעל המחנה רקום המוטו שלי: "אני שטוף-זימה, משמע אני נקי".

כל זה עוד לא פתר לי לחלוטין את סוגיית המוסר, אז נאלצתי להפעיל את המוח. גלגלתי את חיי לאחור, חשבתי על כל האנשים שהכרתי ושאני מכיר, התרכזתי, שחזרתי לאחור את צעדי כולם על לוח השחמט של חייהם, והתחלתי לראות מבנה, דוגמה חוזרת של התנהגות. ואז: אהה! עליתי על זה!

עניין המוסר הוא עסק מאוד פשוט. האוכלוסייה נחלקת לשניים: החצי האחד מורכב מאלה שהם יוצאי חלציי, בניו ובנותיו של צ'ינגיס (כך יש לבטא את שמי), נשים וגברים שתחושה עזה של ייעוד מיני מנחה אותם בחיים ומדרבנת אותם הלאה, ובעולמם של אלה פשוט לא קיים מוסר, לפחות לא בתחום ההתנהגות הסקסואלית.

אתם תמצאו שרימפס בירמולקה לפני שתמצאו מוסר מיני אצל מישהו מאלה. החצי האחר של האוכלוסייה הם אנשים מעט כבויים יותר, שאינם בנויים לכיבושים – פשוטי העם, הנשלטים, הנתינים שלי – ואלה המציאו להם את המילה הזו, "מוסר", כדי להצדיק את הליבידו המעט אפרורי שלהם. שפינוזים כאלה. ויקטוריאניים.

ותוך כדי זה הם לא שמו לב, השפינוזים, שהם אחראים לאחד העיוותים המוסריים הגדולים ביותר שידעה האנושות: הנישואים. תסבירו לי מה בדיוק מוסרי בחתימת הגורל הזו; מה כל כך נאצל בזה שאדם בדמי ימיו הולך וחובר אל מישהו אחר, והופך למקבילה המינית של האיש במסכת הברזל, מתוך איזו אמונה משונה שזהו, הוא מנוילן לעד ומחובר לשישים השנים הבאות רק אל אדם אחד.

אם זה המצב, הבו לי מוסר. אבל עם הרבה שום!

א"א

אינסקטי – תעבור, אה?!

ערב אחד בחושך
עמד קיפוד קרוב לפס ההפרדה בכביש.
רגע, לא ניסחתי את זה טוב:
לילה אחד חשוך, כשירדתי לרחוב
הבחנתי בקיפוד עומד באמצע הכביש, קפוא על מקומו.
רגע:
לא בדיוק באמצע, אבל קרוב מאוד לקו ההפרדה
(שמאפשר פנייה)
יותר בצד שלי, אבל פניו מופנים הלאה ממני
ועכוזו אליי.
לדייק:
קוצי עכוזו. את העכוז עצמו ניתן היה רק לשער, לא לראות. מי יודע, אולי לקיפודים אין עכוז.

 

בקיצור: חושך, קיפוד, קו הפרדה, כביש, מכוניות
אני מקווה שבשלב זה התמונה ברורה –
יצור עדין וקטן בסביבה הרת-שְׁחוֹר ובסכנת מוות

 

חציתי חצי מהכביש וניסיתי להפחיד אותו עם "קישטה" חיפאי מסורתי.
זה לא עבד.
כנראה שהוא לא מהסביבה.

 

מונית הגיעה במהירות מופרזת וראיתי איך אני נדרס בגלל קיפוד
עוד מכונית חלפה
לאסוף אותו בידיים לא ניתן, כפפות לא הבאתי, לחזור לבית להביא כפפות לא בא בחשבון כי אני מאחר לפגישה עם חברים, לבעוט אותו לצד השני של הרחוב על מנת להצילו מדריסה ומיעוּך עשוי להיות אקט שסותר את עצמו

 

חשתי מצוקה. זו הסתיימה כשעליתי על מונית. כשהבטתי אחורה מחלונהּ הקיפוד נעלם. ניצל ללא התערבותי וחצה את הכביש בבטחה (אלא אם כן עלה השמיימה באמצעות ינשוף)

 

בדרך, במונית, חשבתי שבימים אחרים אולי הייתי מצליח לכתוב על זה שיר. בנעוריי.
אבל כיום אין לי את הרגישויות הדרושות ואני גם לא מעוניין בהן.
אתם אולי תצפו ממני לנשמה של משורר, לפואזיה
לשיר על הקיפוד המצוי בסכנה,
אבל אין סיכוי
שיזדיין

 

אין לי שום דבר מיוחד ו/או פואטי להגיד על הסיטואציה
קיפוד באמצע הכביש וזהו
טוב, לא בדיוק באמצע (אלא אם כן קו ההפרדה לא בדיוק באמצע, ואז הכל ייתכן)
אבל בכל מקרה קיפוד על הכביש ומכוניות חולפות וחושך

 

אז אל תצפו לכלום. לא ממני

 

ובכלל, מאיפה פיתחתם את הציפיות האלה?
ועוד ממני.
מי אמר לכם שיש בי מן המשורר?
משוררים רגישים לכל ואילו אני – כלום

 

ובכלל, מי כותב שירים על קיפודים בסכנת כליה, ולמה שאני אהיה הראשון, ומה איכפת לי אם קיפוד יקופד באמצע הכביש או משמאלה לאמצעו (אלא אם כן אתם באים מהכיוון השני), למרות שאני חייב להודות שהוא (או היא) היה חמוד (או חמודה במקרה של היא), וממתי אני בכלל כותב שירים ואת מי זה היה מעניין לו כתבתי, וגם אם היו מתעניינים בוודאי היו מסווגים כזניחה את פואמת הקיפודים שלי, גחמנית במכלול יצירותיי, ובכל מקרה אני חוזר ומציין שאין בי את הרגישות הדרושה למשורר או את היכולת למצוא זווית ראייה מעניינת בנוגע ליונק קוצני אוכל חרקים ושבלולים כזה או אחר שמוצא את עצמו סמי-נדרס מתוך אי-הכרה של חוקי התעבורה העירוניים, ומאיפה לי אם לקיפוד יש עכוז או לא, אם כי חייב להיות פתח יציאה כלשהו –
מה אני, דייויד אטנבורו?!
א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: