אורפאוס בטֶרֶמֵת

IMG_2138

*

האישה שמגיחה מעבר לפינה בעברו השני של הרחוב

בריצה בחולצה כתומה

נראית בדיוק כמו חיה המנוחה שהייתה מגיחה

מעבר לאותה פינה לפני עשרים שנה, במרץ ובשמחת חיים

עד שהמוות מנע ממנה את התמרון הזה.

 

וייתכן שזאת באמת חיה – אולי השעון שלי פשוט לא מכוון.

אולי שתיתי את הזמן לעמוד

כך שאני לא מצליח לאמוד את דקותיו ודקויותיו ואת דמותה ואת מותה

אם כי בי נשבעתי שזה החזה של חיה שמקפץ שם, חי חיי

שאני עדיין מרגיש אותו בכפות ידיי, טיפה מוצק טיפה רך

כמו הנעורים, כמו תפיסת עולמי

 

אבל לא.

חיה שפעם רצה כבר מתה וחדלה מתנועה

וזאת שדומה לחיה עודה חיה מעבר לכביש ההומה

אני משער. אולי אלה רק עיניי המזדקנות.

והצעיר שחולף פה על פניי בריצה מנדפת זיעה

מאוד דומה למישהו שמתישהו ימות

וכולם עוברים ושבים תנצב"הים; חיים בצעד קל לרגע קל

ניצבים תאבי-קרדיט בחיים עם אשראי מוגבל

 

הביטו:

שם מעבר לפינה מגיחה מצבה גמישה

שנראית בדיוק כמו מצבה שהכרתי בנעוריי

ובצד הזה של הרחוב חולפות מצבות במהירויות שונות בדרכן לשגרת חייהן –

הסוגריים שלהן נפתחו, נסגרו, והתאריך החסר יושלם במהרה; זה רק עניין של זמן.

 

בינתיים, מצבה צעירה מוזגת לי בירה טרם מותי

יש לה שקיות מתחת לעיניים – חסר לה ויטמין די.

 

א"א ( – 1965)

מודעות פרסומת

להיות או לא להיות – מה השאלה?!

חוסר החלטיות היא אחת התופעות הכי מסוכנות בחברה המודרנית בכלל ובזאת הישראלית בפרט.
הרפיון המדאיג הזה של עמוד השדרה עוד ימיט עלינו אסון. (זוכרים את פינוי ימיט?!)
אני מניח שזה קשור בעיקר לחילוניות הפושה; ללא אל, לך תדע מה לעשות עם חייך ואיך להתנהג. וכשאומה שלמה אמביוולנטית, תועה וטועה, הדבר האחרון שמטריד אותי הם האויבים שלנו. לא שם טמונה הסכנה, אלא בנו.
הרי אפילו בדברים הכי בסיסיים וטבעיים איבדנו כיוון.
הדוגמה הכי טובה? אלה שנוטים למות.
נוטים? נוטים?! מה זאת ההססנות הזאת?!!?
תמותו!
זה הדבר הכי טבעי שיש.
אתה לא נולד ומפתח נטייה למות; זה לא תחביב; לא גחמה; לא משהו שקורה בגלל לחץ חברתי או בגלל מחסור בוויטמין די.
למעשה, אתה בכלל לא צריך לפתח נטייה למות – זה קורה לבד. למה להתאמץ?
באותה מידה אתה יכול לומר "יש לי נטייה להשתין", או "יש לי נטייה לנשום", או כל שטות אחרת שאם תחזור עליה ועל דומותיה מספיק פעמים תוכל/י להיות דובר צה"ל.
הדבר היחיד בטבע שיש לו נטייה שאינה תוצר של מיליוני שנות אבולוציה זה מגדל פיזה, והוא אינו טבעי, כך שהדוגמה מטומטמת. ומבחינה סטטיסטית, מוטה!
אופס, אני סוטה.
איפה הייתי?
במעט מדי מקומות.
בכול מקרה, השורה התחתונה היא זאת: אם יש לכם נטייה, חכו עם זה עד ט"ו בשבט.
ואם יש לכם רתיעה, דיין כבר ימצא מה לעשות עם זה.

א"א

The Great Equalizer

אומרים שהמוות הוא "המשווה הגדול" – עשירים ועניים, נקלים וקדושים, אמנים ואזרחים נורמטיביים, ניצבים כולם שווים על אותו המישור, ללא הבדלי דת, מין, גזע, מספר לייקים או כמות הפעמים שברח להם בתחתונים. מעלה על הדעת את המונח "ממרח סתמי".

ניסיתי לגלות מה מקור הביטוי.

ב-1646 כתב ג'יימס שרלי שיר שנקרא "Death the Leveler", המוות המשווה, אם כי המילה level משמעה גם להכרית, אז ייתכן ששרלי עצמו חשב גם הוא על הממרח הסתמי.

אבל מסתבר שהיה מי שהקדים אותו: 11 שנים לפניו, בבוסטון, מתיישבים פוריטנים הגו את האידיאל על פיו החינוך יהיה המשווה הגדול של האומה. שוב ממרח סתמי, ועוד הוכחה לכך שהאמריקאים מאז ומתמיד היו תמימים. עד היום נפוץ שם הביטוי בהקשר לחינוך, כשלכול אדם סביר ברור לחלוטין שמבחינה אינטלקטואלית זה הדבר האחרון שהחינוך אמור לעשות, ואילו מבחינה חברתית זה הדבר האחרון שהוא עושה.

אבל לפני שרלי ולפני הפוריטנים מבוסטון, היה קהלת: הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ, וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ:  כַּטּוֹב, כַּחֹטֶא–הַנִּשְׁבָּע, כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא. זֶה רָע, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ–כִּי-מִקְרֶה אֶחָד, לַכֹּל; וְגַם לֵב בְּנֵי-הָאָדָם מָלֵא-רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם, בְּחַיֵּיהֶם, וְאַחֲרָיו, אֶל-הַמֵּתִים.

אין לי מושג למה הוא לא הזכיר את עניין התחתונים; אולי הוא היה פוריטן. ואולי הוא פשוט לא זכה לתרגם את סדרת "קפטן תחתונים".

ב-1985 עלתה הסדרה הבריטית "המשווה", עם אדוארד וודוורד, שכבר עבר לעולם שכולו ממרח סתמי. יותר אהבתי את קאלאן, אז הוספתי את הפתיח שלו.

בסופו של דבר אני לא יודע מה המקור לביטוי, אבל כשיצאתי היום מהבית עלה על דעתי שהאובך הוא-הוא המשווה הגדול: עכשיו המכוניות של כולם נראות בדיוק כמו המכונית שלי.

א"א

ארבעה ימים במותו של קיפוד

הקיפוד מקופל בתוך עצמו,

מתגונן מפני כל מה שהזיק לו,

מסרב להודות, ממאן להיפתח

אל המוות,

מתכרבל סביב ניצוץ חייו המועם.

ביום השני הוא מתחיל להציץ מתוך עצמו, חוטם קטון

מבצבץ מתלוצץ קורץ לעולם

עין שחורה ספקנית

נלחמת בצורך להפסיק להביט.

וביום השלישי נקוו הדמעות

וזרועות מתוקות רחב מברכות

את צו הגורל וחושפות

שגם כשהם מקופדים הקיפודים מתוקים.

עכשיו שדבר לא יכול להרע לו, הוא חדל להתגונן.

כמו פרח קיצי הוא הולך ונפתח.

*

ביום הרביעי הפה נפער בזעקה, הזרועות נפרשות בייאוש:

די! קחו אותי מכאן!

די לי מהשמש ומטרדת הזבובים המחטטים בפי

ומדגדגים את בטני השוקעת. די!

הייתי חי, הייתי חמוד, עכשיו – חידלון.

רוממו אותי ממר הרימות!

הסירו מעליי מועקת גלימת קוציי!

א"א

החיים אינם

החיים אינם אלא ציפייה ארוכה שהכול ייגמר טוב;

כלומר, טוב יחסית, או לפחות משהו קרוב.

החרדה הבסיסית היא עניין של מרחק: מתי ייגמר הדלק, מתי הקפיץ ישבּוק,

מתי נחדל לחבק ולחבּוק, ומתי הזמן את זכרנו ימחק.

אבל זאת הקליפה, זה רק הנדבך התחתי של מה שאנחנו מנסים להדחיק, בדחילו,

כי עכשיו יש עוגת שכבות שלמה של תרמיות שצריך בכפית להאכיל.

הו, את מי מרמים? את השילוש הקדוש – השטן, חוקי הטבע, מלאך המוות והגורל,

(שאין לנו סיכוי נגדם – הם בכלל לא במגרש, הם ארבעה, ואת התרמיות אנחנו עצמנו נאכל).

וכל פעם שאנחנו "מצליחים" "להערים" "עליהם", כלומר איכשהו לחמוק מהגרזן, אנחנו משלים את עצמנו שהנה בקרוב, לפני שנמות, נדע שחיינו טוב.

וכדי לחיות טוב אנחנו צריכים שכולם ימותו בסדר ועל פי סדר: אבות לפני בנים, וגם זה בגיל מופלג ועם חיוך על הפנים, ושאותנו לא תפקוד טרגדיה איומה, צרה או מום, או מחלה ממושכת או קצרה, ושהאיברים יהיו שלמים וצלולה ההכרה, ושהימים יהיו חמים והזִקנה לא תהיה קרה, ושלא נמצא את עצמנו בוערים ביער או במכונית שנתקעה בעץ, ושחלילה לא נעשה במכנסיים כשיבוא הקץ, ושנשרוד את כל המלחמות, את הסיגריות, האלכוהול, את השומן הרווי והבלתי, ושלא נצטרף למשפחת השכול, ושלא יקרה הדבר הנורא, שאסור להעלות על נייר, שאסור להעלות על הדעת, ש… פה מוטב שאחדל.

החיים אינם אלא ציפייה ארוכה ומתמשכת שהכול ייגמר טוב. הם מתחילים בְּבֶכִי; אנחנו פוצחים את חיינו בצרחה, ורק מעטים יכולים לנשום את נשימתם האחרונה לרווחה.

א"א

לניצה, בכאב

%d בלוגרים אהבו את זה: