קקה יבש – אני הולך להנציח את עצמי

מדי יום, אנשים דגולים בכל רחבי העולם עושים מאמצים אדירים להנציח את עצמם ולהפוך לאימורטליים, לפחות בכל מה שקשור בזיכרון הקולקטיבי. פסלים, מלחינים, במאים, ציירים ושאר אמנים, פוליטיקאים וספורטאים, מנהלים מאבקי איתנים במוזה שלהם, משתדלים לשכלל ולעדן ולהתעלות וליצור עבודות אמנות ומהלכים שיכניסו אותם לפנתיאון הנצח. עשירים קונים בניינים וקוראים להם על שמם, ראשי עיריות יודעים היטב שפעם עוד יקראו רחוב על שמם, ממציאים וחוקרים ואנשי רפואה ומדענים מעניקים לווירוסים ולתרופות ולמחלות את שמם (קרויצפלד יעקב היא הדוגמה הכי טובה, גם אם הכי מצחיקה. כל עוד אתה לא חוטף את זה), וכל זה על מנת שבעוד מאה, מאתיים, שלוש מאות שנים, שמם עוד יתנוסס בפי האנושות.

אז הנה, גם אני הולך להנציח את עצמי, להפוך לאימורטלי, אבל השיטה שלי הרבה יותר טובה והרבה יותר ארוכת טווח: אני הולך לחרבן!

והרבה.

כן, כל האומללים שכותבים וכתבו יצירות מופת, כל הבטהובנים והנבוקובים והלוביטשים והברנינים יישכחו, ואילו אותי יזכרו לנצח. ובמילה "נצח" אני לא מתכוון לעוד חמש מאות שנים עלובות, אלא ל-35 מיליון שנים!

כאמור, השיטה פשוטה ואינה מצריכה כישרון מיוחד – אני הולך לחרבן©.

עליתי על הפטנט™ המבריק הזה כאשר קראתי על מדענים שמצאו מאובן עתיק – צואת דינוזאור בת 35 מיליון שנה, במשקל שבעה קילוגרם.

שבעה קילוגרם!

[זה הזכיר לי אנקדוטה נהדרת על הפסנתרן והגאון הכללי אוסקר לוונט, שנלקח פעם על ידי חבר לסיור באחוזה של מיליונר ראוותני. הרבה חדרים היו שם, וברבים מהם היו שירותים צמודים, עם אסלות מוזהבות. כששאל אותו החבר בסוף הסיור מה דעתו, אמר לוונט, "אני לא בטוח בעניין הסגנון, אבל הבנאדם בהחלט יודע איך לחרבן!"]

שבעה קילוגרם קקי!

הו, איזו שמחה הפיקו המדענים מגללי הטירונוזאורוס רקס, מה התענגו על החיטוט בפרש הענק, המגניפיקקי שסיפק להם הפתעות למכביר: מיסטר טי אכל ככה ולא אחרת, הוא לעס בצורה זו ולא במשנתה, נוזלי העיכול שלו היו שקופים ולא עכורים, וכן הלאה. חגיגה של ממש. לחשוב שאדם לומד כל כך הרבה שנים, כדי שנקודת השיא בקריירה שלו תהיה, "חקר קקה של טי-רקס ב-1998".

על כל פנים, בעקבות קריאת המאמר זנחתי את הרעיון הנואל לכתוב יצירת מופת או לכבוש את הבוספורוס, ועברתי לשלב המעשי של ההנצחה שלי.

לצורך העניין, חדלתי לעשות את צרכיי באסלה. רק מי שאינו מעוניין להיחקק עושה קקי באסלה.

עברתי לטבע.

הבעיה הראשונה שעמדה בפניי הייתה המשקל: אם מה שהותיר אחריו הטי-רקס שוקל שבעה קילו כשהוא יבש, מי יודע כמה שקל כשהיה טרי וריחני. אם כך, על מנת להשאיר אחריי משהו שמדעני העתיד הרחוק ימצאו בקלות, אני חייב לבקר בכל אתר הפרשה מספר פעמים, עד שתצטבר כמות מהותית.

הבעיה השנייה הייתה טופוגרפית: מי יודע אילו שטחים יימחקו מהמפה עוד 35 מיליון שנה, ואילו יישארו? לפיכך, עליי לפזר את שרידי ארוחותיי בכמה שיותר אתרים, ורצוי מאוד שרובם יהיו גבוהים במיוחד, למקרה של שיטפון אדיר שימחה את רוב פני כדור הארץ.

הבעיה השלישית הייתה עניין הזיהוי: כיצד ידעו מי בדיוק הותיר אחריו את המזכרת השגיבה הזו? בתחילה חשבתי שאולי כדאי לתקוע בכל ערימת קקה שכזו דגלונים קטנים, עליהם יהיו רשומים שמי וכמה פרטים ביוגרפיים. פעם כתבתי קורות חיים – 250 מילים הספיקו, וזה עוד אחרי שמרחתי (אין פה כוונה למשחק מילים), כך שמבחינת השטח, דגלון בוודאי יספיק. אבל מהר מאוד הבנתי שדגלון יכול לעוף ברוח, להתכלות, להיעלם עם השנים, ולכן החלטתי לעבור לשיטה אחרת: עם כל ארוחה אני בולע פתקית מנוילנת, ובה כל הפרטים החשובים אודותיי, וזו כבר בטח תמצא את דרכה לצואה. אין לי ספק שמדעני העתיד לא יאמינו למזלם הטוב – לא רק שימצאו קקי מאובן, אלא שיהיו בו פרטים מזהים על המֵקָקֶק. אם אסגל טכניקות בליעה מתקדמות יותר, אולי אצליח לבלוע גם תמונות פספורט של עצמי. כך, דיוקני וצואתי יתנוססו זה לצד זה במיטב מוזיאוני המדע!

אולי ישבטו אותי, אולי יעשו מזה סרט, אולי אפילו יקראו על שמי פארק.

כן, האפשרויות אינסופיות, אבל בטרם ארד לעומקן, כדאי שאתחיל בעבודה הקשה. אחרי הכל, אני אולי צעיר, אך העולם גדול, ועליי לכסות שטחים נרחבים. כוכב לכת שלם מחכה למוצא… למוצא… תשלימו את המשפט בעצמכם.

אז אם אתם חיים במקום גבוה ומריחים משהו לא נעים, אל דאגה – זה רק אני, מנציח את עצמי בחצר האחורית שלכם.

זאת צואתי, זאת צוואתי!

1998, מסתבר

 

חשמלית ושמה חה חה – על בידור, בידוד ומעבדות

אולי בגלל עבודתם הגלמודית במעבדה, למדענים יש נטייה לנסות לבודד כל דבר שלא יהיה. הם מבודדים תופעות, הם מבודדים גנים, הם מבודדים קווארקים. לכל דבר קטן, לכל פסיק בהתנהגות האנושית, יש להם הסבר מבודד: גן X גורם לדיכאון, הורמון V מעורר את החשק המיני, בלוטת W גורמת לאי סדירויות במוח ולצפייה ב"סברי מרנן", נקודת G…

טוב, כאן הם צדקו, לשם שינוי.

בכל אופן, מתוך רצון נואש להסביר את התופעות הקטנות שמרכיבות את התופעה הכוללת ("בני אדם – אין לזה ריח אחר?"), מדענים גרמו לעכברים ללחוץ על דוושות, חיברו חזירי ים לאלקטרודות, לימדו חולדות לצאת ממבוכים, וכך הוכיחו אחת ולתמיד, מדעית, בלי להשאיר שום מקום לספק, שאנשים משועממים יכולים לעשות דברים נורא משונים עם מכרסמים (כן, זה כולל את הניסוי שלכאורה ערך שחקן הוליוודי ידוע עם גרביל וקונדום).

כך קרה שפתאום התבשרנו שגם את הצחוק ניתן לבודד: הצחוק הוא רק עניין של גירוי חשמלי לנקודה ספציפית במוח, ויתרה מכך – אנשים שגורו בצורה הזו ובנקודה הזו, לא רק שצחקו סתם ככה באופן ספונטני, אלא הרגישו שיש באמת משמעות לצחוק שלהם, ושהוא נגרם על ידי משהו משמעותי (בדיוק כמו שקורה לאנשים שצופים ב"סברי מרנן").

טוב, זה לא בדיוק גליק חדש: זרמים חשמליים למוח כבר הניבו מגוון רחב של תגובות, החל מאורגזמות וכלה בסיפוק מיני, אבל פה כבר טמון פוטנציאל מהפכני – תארו לכם סטנדאפיסט מהדור החדש. הוא עומד מול קהל ומפעיל שלט-מוח-רחוק. כמה שהשלט שלו יותר מתקדם, הוא נחשב לקומיקאי יותר מוצלח. הקהל בהיסטריה, והוא סתם יושב משועמם ולוחץ על כפתורים.

אבל בואו נעשה צעד אחד קדימה: גירוי למוח של הסטנדאפיסט עצמו, יגרום לו להאמין שהוא באמת מצחיק. עכשיו יש לנו אשליה כפולה: גם של הקהל וגם של האמן. האושר המושלם.

ובעצם, למה להגביל את היישומים רק לצחוק? בואו נלך עוד צעד קדימה: האיש עומד מול קהל, לוחץ על כפתורים, הקהל מאמין שהוא אומר את הדברים הנכונים, הוא עצמו בטוח שזה עתה נשא נאום חוצב להבות, העולם יוצא מגדרו, והרי לכם ראש ממשלה אידיאלי! הרי לכם גם עולם אידיאלי, כפתור ופרח: הכל מסתדר בצ'יק צ'ק, על ידי לחיצת כפתור. כולם בטוחים שהכל בסדר, כולם שואגים משמחה וחוגגים מבוקר עד ערב.

כמובן שהעולם באמת יהפוך לאידיאלי רק ביום שבו אשלוט אני בכדור הארץ, כדיקטטור נאור ומיטיב ואתם, אזרחי ממלכתי, תכרעו ברך למרגלות תפארתי ותרעיפו עליי תשורות בוהקות, ואתן, הנתינות השופעות ואסירות התודה של ממלכתי, תפסעו בשמלות משי שקופות, שפתיכן…

אבל סליחה, אני סוטה. איפה הייתי?

אה, כן – לא רחוק היום שהגילוי החדש יביא לכך שאנשים יחוברו למכשיר הזה כבר עם היוולדם, ובטווח זמן של רבע שעה מחשמלת יתבגרו, יחוו חוויות, ילמדו ויפרו, ישמחו ויתאבלו, ירקדו ויקרטעו, יילחמו ויאהבו ואז ימותו. חשבו איזו השפעה חיובית תהיה לכל זה על החור באוזון, על אפקט החממה, על הפשיעה, על פחת הדורות, על התפשטות המגיפות, על פקקי התנועה. כל התופעות השליליות ייעלמו. כולל "סברי מרנן".

אבל, חלומות בצד, בינתיים הרגע הזה רחוק. רק נכדינו יוכלו ליהנות מהפריווילגיה המרהיבה של לחיות בניוטרל. כרגע, כדי להעביר את זמן קיומנו המשמים, אפשר לעשות משהו משעשע, כמו נניח לתפוס מדען, לקשור אותו לכיסא, לחבר אותו לזרם של 220 וולט, ואז להרים את המפסק, להוריד את המפסק, להרים את המפסק, להוריד את המפסק. זה נורא מצחיק.

אבל באמת.

ארז אשרוב, המאה העשרים

 

הערה: בכול הטורים הקפדתי לא "להקפיץ" אותם קדימה בזמן, אלא להשאירם כפי שהיו. פה לא התאפקתי, והחלפתי את "פיספוסים" ב"סברי מרנן"

%d בלוגרים אהבו את זה: