Three Haifa Homesickness Hyper Haikus

Sunday in Lambeth

Looking from the bridge at Sail St. 8

Was out drinking all night now I can't see straight

Been doing the prat walk in Pratt Walk

From midnight till dawn

Now I'm navigating Juxon St. on my own

Falling and stumbling and Brexit my bones

*

Sunday in Lambeth in the rain

I wish I could be in Haifa again

*

The tiny tunnel with its bicycle lanes

Pimlico Plumbers could not fix my pains

I use Corner Café's wi-fi

Wishing I were in Haifa

A red double decker promotes Disney's Aladdin

I'm just looking for an umbrella

To put my head in

It's raining on Lambeth, I'm feeling like shit

I wish I could be in Ha'Ir Ha'Takhtit

*

Midnight in Seattle

I'm in my rental on WA-99

Port of Seattle NEXT RIGHT says the sign

Nah say I, not to the port

I am on a search for coffee support

*

Who puts an alehouse opposite a baseball field?

Are they mad in Seattle with their fish and their gills?

You got it right – I'm not a baseball fan

I am from Haifa, that's who I am!

Now brew me a coffee you waitressing scam

And take back the order of green eggs and ham.

*

Realnetworks reminds me of Matam, but it's merely ersatz

Dream Girls reminds me of Lev HaMifratz

Seattle you turn out to be such a bore

I wish I were in Haifa once more

*

The espresso is good in Coffee Tree

But I'd rather be sitting at Gal's Bakery

And when morning comes to take my Momma

To have coffee with me at Paz Romema.

*

Honolulu Ennui

Waikiki? Because I can!

Marco polo, eat your Mongol spam

I travel on a whim, without a plan

I take wing; I fly, therefore I am

I orient on the fly; I urinate in the sea

My fly is always open; I'm bursting at the seams

*

Hawaii am I here? God only knows

It seems like a place where no coffee grows

King Kamehameha Statue is merely a rock

The Smiling Devil Piercing Shop is not for my cock

*

And so I find myself on Kalakaua Avenue

You said that I should go there, or haven't you?

This place is just as jolly as an auto-da-fé

I wish I could be now in Kiosk Café.

There is Prada, Swarovski, and Louis Vuitton

But I've got Yefe Nof where I am from

Take all your plazas and your branch of Kate Spade

I'm going back to Louis Promenade

*

Your palms and your sun, Waikiki, holy crap

Honolulu, you're nothing but an effing tourist trap!

Checking out of Hilton Garden Inn

On my way back to Hof HaStudentim.

Erez Asherov

מכתב פתוח במעטפה סגורה* להוד מלכותה

queenelizabethcrown

* עם בול רויאלי, שלוקק ידנית

 

דיר קווין,

שמי ארז אשרוב, ואני מתגורר בחיפה.

אולי לא שמעת עליי, אבל אל תאשימי את מכשיר השמיעה שלך – אני אלמוני למדי.

נכון שבחיפה קצת קשה לי להסתובב ברחוב מבלי שיעצרו אותי כל עשרים מטר להגיד שלום, או לתת לי איזו תשורה קטנה, או לבקש שאברך את הבן הבכור, או לצחצח את נעליי, אבל זה קטע חיפאי לחלוטין, ומעבר לגבולות העיר אני חצי אלמוני וחצי פלוני (מעל המותניים).

אגב, לפני זמן מה תבעו אותי בתביעה ייצוגית (השיר שלה ייצג את ישראל באירוויזיון) בטענה שבכורים שבירכתי נולדו עם ראש קטן מהממוצע, אבל לאחר זמן מה הסתבר שזה בגלל זיהום האוויר בעיר, ולא בגללי. טוב, את יודעת מה אומרים: פעם פינים, תמיד כרמל אולפינים.

השיר הגיע רק למקום השמיני. אנטישמים!

אניוויי ובכול אופן, מלכתי המג'סטית, אני סוטה.

אבל לא על זה רציתי לדבר.

הקשיבי, רוממותך – אני זקוק לתואר אבירות.

רק בשביל תחושת ההישג. אין לי שום כוונה להשתלט על איזו טירה נושנה בתואנות שווא; את הטירות אני משאיר לחברי לד זפלין ודומיהם. האמת, אפילו ויתרתי כבר מזמן על הרעיון לעבור לגור אצלכם – אני נשאר בחיפה, כך שלא ייגרם לכם נזק מיוחד (או אפילו בנאלי) עקב כך שאקבל תואר אבירות.

בל נטעה, אני אוהב עד מאוד את הממלכה המאוחדת, למרות שאני בקופת חולים לאומית, אבל אני סוג של משה רבנו עם פריבילגיה של רטרוספקטיבה, שיודע שאל לו לייחל להגיע לארץ המובטחת. ממילא ברור לי שלא אדרוך את ענביה או אנצור את מלכתה.

את בטח תוהה, גוֹד סֵייב היקרה, מה גורם לי לבקש תואר אבירות אם אין לי שום כוונה להתנחל על אדמתכם.

אז ככה… אם את עדיין לא סנילית, את בוודאי זוכרת שלפני כמה שורות טענתי שזה בשביל תחושת ההישג. אבל לא. זה בשביל הפיצוי. פיצוי על זה שאני פה ואתם שם, ושאם אני הייתי שם, איתכם, אין לי ספק שבשלב הזה בחיי הייתי מקבל תואר כזה או אחר. על הישגי המופלאים. אני מודה שאם הייתי גאון כמו בואי הייתי מסרב לכבוד, אבל אני לא גאון כמו בואי, ואם קבלת התואר משמעה ארוחת חינם, הייתי מסכים. אם גם במקרה הנוכחי מובטחת ארוחת חינם, אבקש לשלוח אותה לכתובתי; אני סולד מדיוטי פרי ומהבידוק הבטחוני הכרוך בסידורי הטיסה.

חוץ מזה, אם להיות כן לחלוטין, את בוודאי יכולה להבין שאני לא מתלהב מהרעיון שאיזו קשישה שלא נקפה אצבע בחייה תניף מעל ראשי חרב כבדה. בהתחשב בהיסטוריה של המלוכנות, זה רק מובן.

בנוסף, החיוך שלך לא מגיע לעיניים, וזה די מפחיד.

היי, נס הממלכה המאוחדת, אני שוב סוטה.

אצלנו בארץ, את צריכה להבין, אין תארי אבירות. למעשה אין כלום. במקרה הכי טוב, אחרי שאתה מת, קוראים על שמך לרחוב, ומאייתים אותו מגוחך באנגלית. וגם ככה, אחרי כמה זמן בכלל לא זוכרים מי אתה, והתכונות שמייחסים לך מגיעות מעולם דיווחי התנועה: "בן גוריון תמיד היה פקוק, אבל רוטשילד זרם…" אומרים שלא מדברים סרה במתים, אבל אצלנו אם אתה מת זה כמו הזדמנות להגיד עליך כל מה שלא העזו להגיד כשהיית בחיים. אנשים פה היו יורקים לך על הקבר, אם הם לא היו עסוקים מדי לירוק לך על עמוד הפרופיל טחאי שאתה מת. סוג של עצלנות אינטלקטואלית, אני מניח. אגב, אין פה שום משחק מילים מזלזל עם "יוֹרְק".

אז… מבלי להקציף מסביב לשיח, הו האחת והיחידה, היהלום שבכתר וחובשת הכתר בהתגלמות אחת, אם כל הקולוניות ושליטת הממלכה שהצמיחה את ספייק מיליגן, אני זקוק לתואר. הדר כבר יש לי. אני צריך כמה אותיות קטנות (GBErez יכול לעבוד, לא?) שילוו אותי בשארית חיי, שיעניקו לי הרגשה מרוממת, אל-ארצית: להיכנס למכולת ושמאיר יגיד לי, "בוקר טוב, סר אשרוב", ואני אגע קלות בכובע הפדורה שלי להחזיר לו ברכה.

ואם זאת לא טרחה גדולה מדי, הו II הכבירה, מלכת פפואה וברבדוס, בין השאר, אשמח לקבל גם כמה חליפות שיעזרו לי לייצג נאמנה אותך ואת הממלכה בארץ ציון. תשלחי אליי מישהו מסוויל רו למדידות, ואם הוא תוהה מה הכיוון, שיעיף מבט ב"הסנדק" וב"ג'יגולו אמריקאי" – זה הכיוון.עד כאן, על ברכי אכרע, נתינך הנאמן,

ארז אשרוב

חיפה, 26.2.2016, ס"ט לנפילת המנד"ט

 

נ.ב. אל תעבירי את השרביט לצ'רלס – אפילו עם כומתה הוא נראה מגוחך, אז אני אפילו לא רוצה לחשוב איך הוא ייראה עם כתר ושרביט…

הו, האנושות

דו-קיוםברווזוני הים (Lepas anatifera) שרבבו את צוואריהם כקוברה מהופנט-חליל בחיפוש אחר משהו, חמצן, יש להניח, ורצוי שיהיה מהסוג שניתן לנשום בתוך מי מלח, ולא באוויר ותחת עינה המעוננת של השמש. חלקם גם מיששו בזיפיהם את העץ הלח בחיפוש אחר מזון.

בתי ואני יצאנו להליכה בים, ועל החול מצאנו קורת עץ גדולה משורטנת שעליה מושבה עצומה של הזיפרגלאים האלה. עיר שלמה. רצינו להציל אותם, אבל החשש למעוך חלק מהם מנע מאתנו לשחק יותר מדי עם הקורה, שהייתה מצופה לחלוטין ביצורים.

נכון, אני לא בטוח שהרומאים היו שוכרים את שירותי כיועץ מקצועי לו היו רואים את האקוודוקט שחפרתי במטרה לנתב מים ולחות אל קורת העץ, אבל החיזיון האבסורדי כן גרם לזוג מסוקרן לעצור על ידנו, והגבר שהיה יותר פרקטי ממני סימן לי להרים את הקורה בצד אחד, הרים אותה מצידה השני, ויחד הצפנו אותה בחזרה בים, ואני עוד השטתי אותה הלאה, פנימה, לכיוון המעמקים.

האיש היה דתי, ואני מנצל את העובדה על מנת לציין שעל פי ההלכה הברווזונים טמאים למאכל יהודים, וכי בימי הביניים אנשים סברו כי מהסרטנים הללו מתפתחים אווזי ברנטה (ושוב, תודתי המתמשכת לפנחס אמתי). אני די בטוח שקיימים לא מעט טוקבקיסטים שמפיצים את הסברה הזאת גם בימינו.

כך או אחרת, בתי ואני המשכנו לצעוד, ולכל אורך החוף מצאנו פיסות קטנות יותר של עצים, קני סוף, ספוגיות, עצמות והשד-יודע-מה, שעליהם היו קהיליות קטנות יותר של הברווזונים הללו. נדמה היה שמשהו חמור פקד את המסעדה הסינית בביקיני בוטום.

את כולם החזרנו למים.

בדרכנו חזור, גילינו בשלבים מייאשים כי עמלנו ותקוותינו היו לשווא: אחת אחר השנייה מצאנו את כל נושאות הברווזונים עומדות שוב על החול, כולל את הקורה העצומה.

כי זהו חוק בל יעבור: כשהים רוצה לפלוט משהו, הוא פולט אותו.

***

לאחר מכן ישבנו בסאן ביץ', שם מגישים חומוס וטחינה משובחים. כמה דקות לאחר שהתחלנו לאכול, הגיע למקום בבהילות שוטר-חוף על כלי רכב שאני יכול רק לתאר כסגוויי עם גלגלי עזר. מיד חבר אליו עוד שוטר, רגלי, ונראה היה שהם בדרכם למשימה בהולה.

לתומי סברתי שהם באו לחקור מדוע גובים 13 שקלים על בקבוק קטן של שתייה. אך לא.

צפיתי, כאחרון החטטנים, כששני אלה ירדו אל החוף ופצחו בשיחה עם כמה מהקייטנים. לא היו דחיפות, לא צעקות, לא תנועות קדחתניות של הגפיים, אבל ניתן היה להבין שהשוטרים מבקשים מהקבוצה הקטנה שתעזוב את החוף.

די מהר הסתבר שלא מדובר בקבוצה קטנה – היו שם כמה עשרות נשים, גברים וילדים, שהחלו לנדוד בהוראת השוטרים דרומה. התקשיתי להאמין שהם מנוּוטים לחוף הסטודנטים, משום שעל פי הלבוש הנחתי שהם מוסלמים. עקבתי אחריהם וגיליתי שהם מובלים בחזרה אל האוטובוסים שלהם. אולי הם היו לבושים ביותר מדי שחור לטעמו של האדם הלבן המשתזף במטרה להשחיר.

זה לא נעים לראות טרנספר.

שאלתי כמה מהם מה קורה, אבל הם דיברו רק ערבית, שפה שלצערי מערכת החינוך שלנו לא טרחה ללמד אותי. הנהג של אחד האוטובוסים, שהסכים לדבר אנגלית (אולי הם סרבני עברית), אמר שאין לו מושג למה הם התבקשו לעזוב.

"שום דבר, אחי," אמר לי אחד השוטרים כששאלתי מה קורה.

השוטרים התנהגו באיפוק, המגורשים התנהגו באיפוק, וצעיר אחד הוכנס באיפוק לניידת.

אז אכן, כפי שכבר אמרתי, כשהים רוצה לפלוט משהו, הוא פולט אותו.

א"א

photo

צילום: ארייה אשרוב

פליטים יהודיים בפיליפינים

היום נחנכה בשכונת דניה בחיפה כיכר הפיליפינים, במעמד סגן נשיא הרפובליקה הפיליפינית זֶ'ז'וֹמֶר בּינאי, שגריר הפיליפינים בישראל הֶנֶרוֹסוֹ קָלוֹנְגֶה, ראש העיר חיפה וכן הלאה.

ומדוע זכו בכיכר?

לפני כמעט עשור פרסם פרנק אפרים, יהודי קשיש ממרילנד, ארה"ב, ספר שנקרא "הבריחה למנילה", שחשף סיפור נשכח שכמעט איש לא שמע – הפיליפינים הצילו יהודים מידיו של היטלר.

בשנת 1939 היה כבר מובן שהרבה תועלת לא תצמח לאנושות מהמשטר הנאצי. ארבעה אחים אמריקאים ממוצא יהודי – פיליפ, אלכס, מוריס והרברט פרידר – שלהם היה מפעל סיגרים בפיליפינים, ביקשו עזרה מחברים, ביניהם הנציב העליון של ארה"ב פול מקנאט ונשיא הפיליפינים מנואל לואיס קֶזון.

קזון גילה נכונות רבה לקלוט פליטים יהודיים, בעיקר מגרמניה ואוסטריה, והכריז שהוא מקצה להם עשרת-אלפים ויזות. 1,200 פליטים הגיעו למנילה לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה ושמה קץ לזרם הפליטים, ואלה זכו שם לקבלת פנים חמה, לאהדה כללית ולסיוע בכל תחומי החיים. אחד מהם היה אותו פרנק אפרים.

מנילה, מסתבר, היוותה מקום מפלט ליהודים מזה מאות שנים.

ועכשיו הם מגיעים לפה לטפל בקשישים שלנו.

אז לא מגיעה להם כיכר?

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: