אורפאוס בטֶרֶמֵת

IMG_2138

*

האישה שמגיחה מעבר לפינה בעברו השני של הרחוב

בריצה בחולצה כתומה

נראית בדיוק כמו חיה המנוחה שהייתה מגיחה

מעבר לאותה פינה לפני עשרים שנה, במרץ ובשמחת חיים

עד שהמוות מנע ממנה את התמרון הזה.

 

וייתכן שזאת באמת חיה – אולי השעון שלי פשוט לא מכוון.

אולי שתיתי את הזמן לעמוד

כך שאני לא מצליח לאמוד את דקותיו ודקויותיו ואת דמותה ואת מותה

אם כי בי נשבעתי שזה החזה של חיה שמקפץ שם, חי חיי

שאני עדיין מרגיש אותו בכפות ידיי, טיפה מוצק טיפה רך

כמו הנעורים, כמו תפיסת עולמי

 

אבל לא.

חיה שפעם רצה כבר מתה וחדלה מתנועה

וזאת שדומה לחיה עודה חיה מעבר לכביש ההומה

אני משער. אולי אלה רק עיניי המזדקנות.

והצעיר שחולף פה על פניי בריצה מנדפת זיעה

מאוד דומה למישהו שמתישהו ימות

וכולם עוברים ושבים תנצב"הים; חיים בצעד קל לרגע קל

ניצבים תאבי-קרדיט בחיים עם אשראי מוגבל

 

הביטו:

שם מעבר לפינה מגיחה מצבה גמישה

שנראית בדיוק כמו מצבה שהכרתי בנעוריי

ובצד הזה של הרחוב חולפות מצבות במהירויות שונות בדרכן לשגרת חייהן –

הסוגריים שלהן נפתחו, נסגרו, והתאריך החסר יושלם במהרה; זה רק עניין של זמן.

 

בינתיים, מצבה צעירה מוזגת לי בירה טרם מותי

יש לה שקיות מתחת לעיניים – חסר לה ויטמין די.

 

א"א ( – 1965)

לרכוב על התנין (מכתב פתוח ל-ג')

alligator-ridingחבר,

חשבתי עמוקות על מסכת הטיעונים שלך אודות יתרונות החיים הקצרים בעידן המודרני, ולאחר עיון מדוקדק הגעתי למסקנה שאם מודדים את תנין התובנה שלך מקצה זנבו ועד נחיריו הקטלניים, יוצא שאורכו בולשיט.

הבה נהפוך את טורף העל הזה על גבו, נפתח את קרביו ונבחן: הלב והכבד שהתקנת בו, שייכים לעמך במלעיל, לפרולטריון, ואתה אינך כזה. כל התלאות הכלכליות והסיבות ה"אקטואריות" (מה זה בכלל?) עליהן דיברת, אינן חלות עליך, מהסיבה הפשוטה שאתה מרופד היטב בממון. לא, שנייה, אני לא טוען שאתה עשיר מופלג, טייקון, מיליונר או אוליגרך, אבל אתה בהחלט מסודר, ומסוגל להרשות לעצמך בקלות את ניתוח המעקפים הביורוקרטי הקטן שיביא אותך ואת יקיריך בכבוד לגיל מופלג.

ובכל זאת אתה מתרץ את ההרס העצמי שלך תוך גיוס טיעונים אקטואריים שלא חלים עליך כלל, ובוא נודה בזה: גם לא על אלה שכן צריכים להיות מודאגים מהם.

הסיבה? הייתי סוטה לתחום הפסיכולוגיה הזולה ומניח שיש משהו בתוכך שמעורר בך חוסר שביעות רצון עמוק, איזו מצוקה נפשית עמוקה שגורמת לך לאכול ולעשן את הכמויות האלה, אבל אתה נראה לי איש שמח ומאושר בחלקו, עד כמה שהדבר ניתן, כך שכנראה מדובר בסימפטום שרובנו חולקים: הפחד משנת הנצח, מאותה ארץ לא ידועה ששום נוסע אינו שב מגבולותיה. חוץ מאלביס, כמובן. דומה שיש כאלה שכל כך חרדים מפני הסוף, שהציפייה לו אינה נסבלת עבורם; תשאל את הנידונים למוות.

ויברא אלוהים את התנינים הגדולים, ואנחנו אלה שרוכבים על גבם, ויודעים היטב שהתמסח עוד יחמוס, שיבוא יום וניחלש והם יתנערו מאתנו וינגסו בנו וייקחו אותנו איתם למצולות.

ורק בגלל זה אני אמור לעמוד מן הצד ולראות אותך מעולל את זה לעצמך, או לשתוק כש-א' או נ' מכלים את ריאותיהם ונימיהם באמצעות כימיקלים מהונדסים מתובלים בשרידי טבק? אני מודה אמנם שהכנתי לכולכם הספדים משובחים, שייקספיריים, אבל אפילו הכתיבה שלי אינה סיבה מספיק טובה למות מוקדם מדי…

אז נכון, אנחנו רוכבים על התנין ולא לכולנו יש אוכף, אבל דבר אחד מבטיחים החיים: הפתעות. לא כולן טובות, אמת, אבל ככל שהחיים מתארכים מזדמנות יותר הפתעות, ורובן חיוביות, אלא אם כן אתה ממש מוכה-גורל.

תן לזה הזדמנות: אולי תופתע לגלות עד כמה תיהנה מנכדיך; אולי תופתע לגלות שאתה לא רוצה להשאיר את בניך יתומים בגיל צעיר; תופתע לגלות כמה משמח אותך ריחו של דשא קצוץ; תופתע לגלות שוב כמה מהנה צליל נפילת מחט על תקליט; כמה טעימים מי ברז ביום לוהט; שמשחק תופסת יותר מהנה מניצחונות נדל"ן; כמה יפות יכולות להיות נשים.

ובחרת בחיים, ולכל הרוחות, תחליף את האפטרשייב!

ארז   

%d בלוגרים אהבו את זה: