אי-אר החמור נער – שיטות מיון

חדר מיון. גבר בנעלי התעמלות צהובות, מכנסי התעמלות כחולים, חולצת הוואי פרחונית בצבעי שקיעה, שועט פנימה דרך הדלת בצורה שמחרידה את כל הנוכחים, הלבושים כולם בלבן. הוא נמרץ, בריא בעליל, רם קול.

גבר: שלום, שוב אני, קדימה… לבדוק אותי, אני עומד למות, אין אוויר, אין אוויר, לבדוק אותי! מה קורה? למה אתם עומדים ככה סתם? הבנאדם גוסס, לא תצילו? מה אתם רוצים, שאני אעמוד בתור? כמו כולם? כל החיים תור תור תור תור, כאילו מי יודע מה יש בקצה. אני אגיד לכם מה יש בקצה: או שמשלמים כסף, או שאוכלים אוכל מחורבן של חתונות. זה מה שיש בקצה התור. ועכשיו על סף המוות אני צריך לעמוד בתור כדי להישאר בחיים? (אחים רצים פנימה, מגלגלים אלונקה עליה שוכבת אישה מבוגרת, גונחת. הוא פונה אליה) גברת, מה את נדחפת? הייתי קודם. גם אני מקרה חירום, והאוטו שלי חונה במקום לא נוח. קדימה… לבדוק אותי… לאבחן ולשלוח אותי לטיפול. אני רוצה להבריא.

אחות: מר ליברמן, בבקשה, אי אפשר לעבור את זה כל יום. אתה בריא. בדקנו. בדקנו אתמול, ושלשום, ויום לפני זה, וכל החודש האחרון.

ליברמן: ואיך אני יודע שאני בריא, שהמוות לא מעבר לפינה, שהמערכות לא עומדות לקרוס, אם לא תבדקו אותי? ומאחר שאני משלם את המיסים, ומאחר שאני חבר בקופת חולים, ומאחר שאני משלם ביטוח בריאות ממלכתי ואפילו תוספת להשתלת איברים והסרת גידולים ותורם לתזמורת הסימפונית הצעירה, אני רוצה שתבדקו אותי. עכשיו! (מגיע נער פצוע, בגדיו מוכתמים בדם, בגבו נעוץ סכין. הוא פונה לנער) רכרוכי! בגילך הייתי שם על זה פלסטר. בית חולים… התרגלו ללוקסוס אלה. רמת חיים. (צועק עליו) יאפי מסריח! משתמט!

אח: (מגיע עם מד לחץ דם). טוב, בוא נתחיל עם זה.

ליברמן: מה זה? מה המכשיר הזה? אתם מנפחים לי פומפה מסביב ליד ואני מבריא מזה?

אחות: זה מד לחץ דם, מר ליברמן… סיסטולי ו…

ליברמן: שטויות! מד לחץ, חה, (צוחק צחוק מוגזם) היאהאאחחי – לחץ דם. כאילו הדם בלחץ. אני בלחץ, האדם בלחץ. אני עומד למות, תעשו משהו, תעשו! (נתלה בייאוש על צווארו של האח).

אח: סליחה, מר ליברמן, אתה חונק אותי.

אחות: אולי נתחיל במשהו יותר פשוט: (בטון מתיילד, מציגה את ה)מד חום. תפתח פה גדול, מר ליברמן…

ליברמן: מד חום? מד חום? חה חה חיחי חה…. פתאום אני מזג אוויר? קודם הבלון המטאורולוגי ועכשיו זה? איך בכלל פועל הדבר הזה? למה בפה? (נוגס) טפי, זה זכוכית, את זה שאני אוכל? השתגעתם? באתי להיבדק, לא להיכנס לספר השיאים של גינס. ואם אני אוכל את זה, מה אז – תחכו שזה ייצא מהצד השני ולפי זה תמדדו לי את החום? רופאי אליל. לא התקדמתם מאז שניסרו גולגלות כדי לחפש את הנפש (נעצר, מהורהר, בטון שקט אומר לעצמו) המממ… רעיון לא רע. צריך הרי לחפש איפשהו. הגולגולת זה מקום הגיוני. (מתעשת, בטון הצעקני הרגיל) מה זה הדבר הזה בצ'ופצ'יק?

אח: כספית, מר ליברמן. זה מתרחב בחום.

ליברמן: כספית! להרעיל אותי! יתרחב לי בטחול! רוצחים! הצילו, אני מת, תבדקו אותי.

אחות: טוב, טוב, יש פה משהו ממש קל, אמין, לא מסוכן. תעשה 'אה', מר ליברמן (מתכוונת לדחוף לו מקל לפה).

ליברמן: מה הדבר הזה ולמה זה טוב? איפה הארטיק שהיה על זה? את מאכילה אותי שאריות. צודקים כשמתלוננים על האוכל של בתי חולים. או שרגע… רגע… את חושבת שאני מטורף, שאני אלקק את זה כאילו זה ארטיק ואז תוכלו לאשפז אותי, הא? לא ילך לכם, לא ילך. את ליברמן לא עשתה אמא של מטומטם. (בשקט) את אחי דווקא כן. (רגיל) לאשפז, הא? מחלקה סגורה, מה? לא, אני אלך לחדר מיון אחר, שם יבדקו אותי, יטפלו בי כמו בשיקאגו. (מדלג) הופ! הנה אני בריא עכשיו מרוב המזימות שלכם. לא כדאי להיות חולה במדינה הזו, עם השטויות שלכם לניפוח הלחץ ובליעת החום וליקוק המקל של הארטיק. אריוודרצ'י רומא. ואפָנקוּלוֹ!

מתרחק לדרכו. הפוגה קלה.

אח: מסכן, הוא בטח בלחץ נוראי.

אחות: כן. טוב, עבודה שוחקת… לא קל לנהל בית חולים.

ארז אשרוב, ה-M ה-XX

מודעות פרסומת

חדר המיון בראי אופטימי

Otto Dix Triumph of Death
Otto Dix, Triumph of Death

יש את האנשים האלה שעומדים בתורות ארוכים לאורך שעות ארוכות, רק כדי להיות הראשונים שיקנו מוצר חדש כלשהו או לחלופין מוצר ישן כלשהו בהוזלה פנטסטית כלשהי.

אחרי חודש-חודשיים או שנה התלהבותם תשכך, המוצר ייראה להם נדוש וברקו יתעמעם, והם שוב ימצאו את עצמם ישנים מחוץ לחנות של אפל, באוהל, בלילה ניו יורקי קפוא.

מבחינתי, האנשים האלה מטומטמים.

אני מבסס את זה על סמך "התער של האנושות", העיקרון הפילוסופי שמסייע לנו להחליט אם מישהו מטומטם, באמצעות ההסבר הפשוט ביותר: הוא עושה משהו שונה ממה שאנחנו עושים, שאנחנו לא ממש מבינים.

עכשיו, בניגוד חריף ומובהק לכול אלה שעומדים חשופים ברחוב במשך שעות – כשהוריקן משתולל וחיות בר שברחו מגן החיות המקומי אורבות להם ופרשי האפוקליפסה אוכפים את סוסיהם – רק כדי לקנות צמיד חדש שמשדר את מיקומם וצילום של כפות רגליהם לפייסבוק בנקישת אצבע, יש את אלה שמתלוננים על התור הארוך והבלתי נסבל בחדר המיון.

"תשע שעות היינו צריכים לחכות, בתנאים איומים; היו שם אנשים חולים!"

נכון, וחלק מהאנשים החולים ההם היו אתם. ולא מזמן עמדתם בפקק של שלוש שעות רק כדי לצאת מהופעה בפארק הירקון. וחלק מכם יעמדו תשע שעות בתור כדי לקנות טלוויזיה 65 אינטש בהוזלה של 56%. כי זה בסדר. אבל לעמוד בתור לחיים? לא, זה לא!

אלא שהתור במיון, אחרי הכול, הוא תור לחיים. זה הכול. ולי אישית נראה סביר לחכות תשע – אפילו שתים-עשרה – שעות בתור כדי להישאר בחיים, ועוד לא באוהל, לא בהוריקן, לא תחת עיניהם היוקדות של טורפים משחרים, אלא במקום שהכי טוב להיות בו כשאתה חושש לחייך – בבית חולים.

אם כך, מה שאני מציע הוא שבפעם הבאה שאתם מחכים במשך שעות במיון, תזכרו שזה התור הכי חיובי ומפיח תקווה שיש – התור לחיים! כשתצאו מכאן תדלגו בשמחה הביתה: אני חי, אני חי, אני חייייי!

נכון אמנם שאחרי חודש-חודשיים או שנה ההתלהבות שלכם מכול העסק הזה של החיים תשכך, המוצר ייראה להם נדוש וברקו יתעמעם, אבל כל זה ישתנה כששוב תמצאו את עצמכם בתור למיון!

ארז אשרוב

%d בלוגרים אהבו את זה: