מוח אנושי – הצעת ייעול

אילו המוח היה מַחְשֵׁב, דבר ראשון הייתי מרים את המכסה ונושף בחוזקה. רק כדי לפזר את האבק, שדברים יהיו פחות מעורפלים. אם הייתי במצב רוח להשקיע, אולי אפילו הייתי יורק עליו רוח ממשאבת אופניים, או בעזרת מפוח קטן של צלמים, או – אם הייתי מוצא כזה בחנות העתיקות – מפוח של ממש, גדול, ששימש פעם לליבוי אש באח. בתקווה שלא חדרו לתוכו חלקיקי פחם שרק יעצימו את שחור הבלבול.

בזיכרון לא הייתי נוגע. לא שהזיכרון שלי כל כך משובח, אבל טוב לי ככה, התרגלתי, כמו מי שנולד עיוור. הזיכרון מספיק לי להפעלת מספר יישומים בעת ובעונה אחת, ואם לפעמים הוא תוקע את המערכת, זה לא נורא. לא קריטי.

לפעמים אני מנסה להיזכר בשם של שחקן או שחקנית ובשום אופן לא מצליח. אני עשוי לזכור את רוב הסרטים בהם שיחקו, את שמם של שחקני המשנה, הבמאים, אפילו את שם המלחין או מעצבת התלבושות (אדית' הד), אבל שמו של השחקן הספציפי, בנאלי ככל שיהיה, חומק ממני. זה מטריף אותי, אבל במקרה כזה תמיד אפשר להשתמש בכונן חיצוני – ספר, או אדם אחר. מה שהכי זמין ומצריך הכי פחות אינטראקציה אנושית.

לפני כמה ימים חמקה ממני המילה… לא קומפוזיטור לא אימפרוביזטור לא אינקוויזיטור לא פומפדור לא בל דה ז'ור לא ספונסר לא… איזה דגנרט אני… מונח ארכאי למפיק, אמרגן… יש אופרטה של מוצארט בשם הזה… לא אופרסור לא אספרסו בטח לא ריג'נסי לא פמפלט לא גרנדיוזי לא לא לא לא לא לא לא!

נכנעתי. אני פותח ספר. "מילון המלחינים והמוזיקה שלהם".

מוצארט היה ילד כשכתב את זה… רגע… 1786… "האימפרסריו"!

טוב, אז לא בדיוק ילד אלא נער זקן, חמש שנים לפני מותו, זאת אופרה ולא אופרטה, אבל מצאתי. וזה היה משעשע וחינוכי. המעצבן הוא שאני יודע שזה יקרה לי עוד פעם ובקרוב. ולא סתם שאני אשכח, אלא שזה יקרה ברגע חיוני, כשארצה ללגלג על אמרגן כושל ולכנותו איפרסריו.

אין לי את חדות הזיכרון הנשלף שתאפשר לי ללגלג על אנשים בזמן אמת, אבל שוב, אני כבר רגיל לזה. כמעט אוהב את זה. ובכלל, מתי אי פעם רציתי ללגלג על אמרגן?

בכל אופן, אילו המוח היה מחשב, הייתי מסתיר את הנורית האדומה, כדי שלא ידעו מתי אני חושב. הייתי מכניס לכוננים A ו-E רק דיסקים ודיסקטים שובבים, צבעוניים, עם הרבה קבצי קול ותוכנות מרהיבות. הייתי מנקה את העיניים עם מגבונים אנטי-סטטיים מיוחדים.

הייתי לוחץ על Reset בכל פעם שאישה יפה נוטלת ממני את יכולת הדיבור וגורמת להודעה "יישום זה ביצע פעולה לא חוקית" להופיע.

זה קורה הרבה.

לא הייתי מניח עליו כוסות קפה. לא הייתי מכבה אותו לעולם. הייתי מתקין תוכנת אנטי-וירוס הכי עדכנית שיש בשוק, רק בשביל ההרגשה הטובה. הפינוק.

ברור שהיה חיבור לאוזניות. כבר יש.

הייתי דורך על כרטיס הטלוויזיה ומשמיד אותו. מנקה את הקבצים הזמניים ואת הקבצים הישנים הסרוחים שקשה להיפטר מהם, קבצי נוסטלגיה וטראומה וזיכרונות מיותרים שרק מכבידים על ההארד דיסק.

אני רוצה הארד דיסק נקי, נטול שומן, מוצק, מבריק.

הייתי מתקין שומר מסך של ג'ק דניאלס.

הייתי חובט על הרקה בכל פעם שצבעי העולם היו מתחילים להשתבש.

רק השד יודע כמה פעמים הייתי לוחץ על Esc.

אבל קודם כל, והכי חשוב, הייתי נפטר מהאבק.

א"א, המאה הקודמת

המים זוכרים

דעו לכם שהמים זוכרים.

אלא ששנו רבנן שכול הזוכר נוטה גם לשכוח (בבא ווטרא, דף כ"א), ולאור זאת סביר להניח שגם המים אינם חפים מפגם אנימליסטי זה. כך שהמים זוכרים חלקית.

וכול מי שנכח אי פעם בדיון על אירוע עבר, כל מי שחקר פעם עד, יודע שהזיכרון הוא משענת קנה רצוץ עם ביטחון עצמי מופרז, אז גם אל הזיכרון של המים הייתי מתייחס עם גרגיר מלח.

ומה קורה עם המים שמתאחדים למים אחרים, הופכים לגלים ואז משתברים על החוף או על הסלעים? האם אינם סובלים מזעזוע מוח, מאובדן יכולת קוגניטיבית, מאמנזיה כתוצאה מהטראומה? מבוטחני צד ג' שכן. כך שזיכרונם של המים אינו אמין כלל וכלל.

עלינו לזכור שהמים נמצאים פה מאז ומתמיד, כך שיש להם הרבה מאוד חומר לזכור, כולל הדינוזאורים, עידני הקרח והאש, זחילת הקוף האקווטי לתוך המים והחוצה מהם, מינים נכחדים, איים אבודים, כבישים רבודים, אינספור מערכות עיכול של טורפיהם, שלל רב של שלפוחיות שתן בהן שהו לפני הימלטותם, טראומת אובדן החירות מחדש, עקירה ממקום למקום, מיבשת ליבשת, מאוקיינוס לאוקיינוס, מענני קומולוס לענני קומולונימבוס, צנרות, ביובים, נהרות חרבים, נערות מים, שלוליות, שריפות, ביצות, אגמים מזוהמים. כך שהמים טראומטיים.

לסיכום: המים זוכרים חלקית, הזיכרון החלקי שלהם אינו אמין, ולא רק זה אלא שהוא גם מצולק מריבוא טראומות והפרעות דחק ומגלבי גורל אכזר.

ואת זה אתם שותים?!!?

א"א

בצילום: מים קטנים ואמינים

אורפאוס בטֶרֶמֵת

IMG_2138

*

האישה שמגיחה מעבר לפינה בעברו השני של הרחוב

בריצה בחולצה כתומה

נראית בדיוק כמו חיה המנוחה שהייתה מגיחה

מעבר לאותה פינה לפני עשרים שנה, במרץ ובשמחת חיים

עד שהמוות מנע ממנה את התמרון הזה.

 

וייתכן שזאת באמת חיה – אולי השעון שלי פשוט לא מכוון.

אולי שתיתי את הזמן לעמוד

כך שאני לא מצליח לאמוד את דקותיו ודקויותיו ואת דמותה ואת מותה

אם כי בי נשבעתי שזה החזה של חיה שמקפץ שם, חי חיי

שאני עדיין מרגיש אותו בכפות ידיי, טיפה מוצק טיפה רך

כמו הנעורים, כמו תפיסת עולמי

 

אבל לא.

חיה שפעם רצה כבר מתה וחדלה מתנועה

וזאת שדומה לחיה עודה חיה מעבר לכביש ההומה

אני משער. אולי אלה רק עיניי המזדקנות.

והצעיר שחולף פה על פניי בריצה מנדפת זיעה

מאוד דומה למישהו שמתישהו ימות

וכולם עוברים ושבים תנצב"הים; חיים בצעד קל לרגע קל

ניצבים תאבי-קרדיט בחיים עם אשראי מוגבל

 

הביטו:

שם מעבר לפינה מגיחה מצבה גמישה

שנראית בדיוק כמו מצבה שהכרתי בנעוריי

ובצד הזה של הרחוב חולפות מצבות במהירויות שונות בדרכן לשגרת חייהן –

הסוגריים שלהן נפתחו, נסגרו, והתאריך החסר יושלם במהרה; זה רק עניין של זמן.

 

בינתיים, מצבה צעירה מוזגת לי בירה טרם מותי

יש לה שקיות מתחת לעיניים – חסר לה ויטמין די.

 

א"א ( – 1965)

%d בלוגרים אהבו את זה: