גריטה

אישה בסופרמרקט אומרת לילדות הקטנות שלה לחפש יוֹגוֹרט.

אני קרוב אליהן, בוחר בצלים שגודלם קטן מפומלה, ושאם אפשר הם גם פחות רקובים; לפעמים אפשר להציל את האמצע.
"יוגוּרט," אני מסנן הצדה בשקט.

תביאו יוֹגוֹרט, אומרת האם שוב.
למה צריך יוֹגוֹרט? שואלות הבנות.
שיהיה בבית יוֹגוֹרט, היא עונה.

"יוגוּרט," אני שוב מתעוות.

בואי נחפש יוֹגוֹרט, אומרת הקטנה לאחותה היותר קטנה, ואיכשהו העובדה שהמילה הזאת בוקעת מפה תמים, מטריפה אותי עוד יותר.

"יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט," אני פולט, כמעט בקול רם.

אמא, מצאנו יוֹגוֹרט, קוראת הקטנה.
יופי, בואו ניקח את היוֹגוֹרט, עונה האמא.

נשבע שהן עושות לי את זה בכוונה!

אני מאבד שליטה. "יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט," אני פולט בקול מתעצם, ועם כל "יוגוּרט" מנער בתנועה ספזמודית בלתי נשלטת את שקית הניילון של הבצלים, שעכשיו נראית כמו שק אשכים דלוק של פיל.

שאריות קלושות של ריסון אירופאי מונעות ממני ליפול על הברכיים באמצע מחלקת ירקות ולצרוח, "יוגוּרט! אומרים יווווווווגוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּרט!"

אני חייב הפוגה.
מבצלים רקובים במחיר מופרז
מילדות יוֹגוֹרט
מעצמי.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: