איך אני שר – הפילהרמונית בבגד ים

וודי... התביעה בדרך

אני מאלה ששרים במקלחת.

כן, תאמרו, אתה לא היחיד. אלא שאני, בניגוד לאלה שסתם שרים במקלחת, החלטתי לקחת את זה ברצינות.

תהומית.

הכול התחיל מזה שחלומי – להיות אלביס פרסלי – נגוז, בין השאר בגלל שאיזה פרחח מממפיס, נהג משאית לשעבר, החליט שהוא הוא אלביס פרסלי. מאוכזב, הגעתי למסקנה שממילא לא נועדתי לאור הזרקורים החם, ושמוטב יהיה כי אשיר לעצמי, לבדי, במקלחת, מבלי שאזרחי העולם ייהנו מנוגה שירתי, מבלי לגרום לעלמות צחורות-עור לצרוך כמויות מופרזות של מלחי הרחה, ומבלי לשלם את מחיר התהילה: הוויתור על האלמוניות, הפרטיות שלי, שהיא נר לרגליי.

אחרי כמה שנים של שירה חובבנית במקלחת, התחלתי ללמוד סולפז' – קריאת תווים מהדף. וכך, בכל פעם שנכנסתי להתקלח, לקחתי איתי תווים ועמוד תווים, ופצחתי בתרגילים של קפיצות מלודיות ואקורדים מפורקים.

עם הזמן השתלטתי על התרגילים כולם, אבל בעיה אחת כן עמדה בפניי: ניירות התווים נרטבו – אם לא מהמים אז מאדי המקלחת – ועד מהרה הפכו לבלתי קריאים. פניתי לחברת "ספרי תינוקות זה אנחנו", שמתמחה בהכנת ספרי פלסטיק לאמבטיה, וביקשתי מהם שידפיסו עבורי חוברות תווים עמידות במים. הם סירבו, בתירוץ המינורי שאין להם ביטוח נגד פורס מז'ור.

כמה ילדותי מצדם.

חיפשתי תחליף, ובתהליך אלימינציה בחרתי חברת למינציה שציפתה עבורי את ניירות התווים, וכך יכולתי לחזור להתאמן בתנאי שטח לחים, בבטחה.

חלף עוד זמן, ומשהו נוסף היה חסר לי: ליווי – הרי על מנת לשמור על קצב ועל כיוונון נכון, רצוי מאוד שמישהו ילווה אותך בכלי הרמוני. למזלי מצאתי נגן גיטרה שהיה מוכן לשבת לידי במקלחת בעודי שר ומתאמן, ולפרוט עלי מיתר. אני אומר "למזלי", כי הבחור בדיוק השתחרר מהכלא, אחרי שריצה שנתיים בעוון מציצנות.

אמרתי מציצנות.

בחרתי להעלים מזה עין.

אמרתי עין.

הוא, מצדו, הבטיח לשמור על פרטיותי הקדושה ולעצום עיניים בזמן החזרות.

משהרגשתי שמיציתי את מה שאני מסוגל להפיק מקולי בעזרת עצמי, ומתוך רצון להצטיין, בחרתי לי מורה לפיתוח קול. סיפרתי לה באיזה סוג הופעות אני מתמחה. היא גילתה פתיחות רבה והסכימה להמשיך ללמד אותי בעודי מתרחץ, על מנת שאוכל לתרגל את אמנותי בפרטיות מוחלטת ובתנאי שטח: אחרי הכל, אני רגיל לאקוסטיקה מסוימת, שתנאים דומים לה אינם שוררים מחוץ לחדר האמבטיה המהדהד.

עם זאת, המורה הציבה סייגים: אמרה שהיא חייבת פסנתר בחדר האמבטיה – ככה היא רגילה ללמד; הרגל של שנים. כמובן שהסכמתי, ואחרי השיפוצים הצלחתי להכניס את הכלי המסוים (ואת הפסנתר) לחדר האמבטיה. המורה ואני והגיטריסט הרצידיביסט (הוא היה בין משפטים) חווינו זמנים מוזיקליים של פרטיות מוחלטת בחדר הרחצה.

זה הוכיח את עצמו: הצלילים שהפקתי היו נקיים במיוחד.

אחרי שרכשתי את אמונה של המורה (180 דולר לשיעור, במשך שנתיים), היא אמרה לי שלדעתה אני בשל להופיע בפני קהל.

בנינו רפרטואר, ולאחר מכן היא ליוותה אותי לבדה (המציצן חזר לסורו ולכלא) בסדרת הופעות מול קומץ חברים, בערב מגוון שכלל לידר של וולף ושוברט, שירי ארץ ישראל, ולהיטים עכשוויים ממצעד הפזמונים של מיקרונזיה ידידתנו הנצחית. זה היה נחמד, אבל אחרי שנה וקצת של הופעות כאלה, הרגשתי שהגעתי למבוי סתום מבחינה אמנותית: אמנם נכון שהחלטתי שלא להופיע בפני המונים ולהתפרסם, אבל אחרי הכל, זמר ברמה שלי ראוי ליותר מפסנתר וראש דוש חמישה מצבים. ובכלל, למה לנשל את העולם מדבש קולי?!

לקחתי את נר הפרטיות ועשיתי עליו "פו".

כשריח העשן עדיין באוויר הרמתי טלפון לזובין, סגרנו על סכום ותאריך, ולאחר מכן נותרה רק בעיית האולם. לא חשבתי שזו תהיה קפיצה מעל הפופיק לשכור את היכל התרבות. נותר עוד רק העניין הקטן של הרגלי השירה שלי, אבל זה היה סיפור ממש פשוט להקים מקלחון על הבמה, וחיבור מים חמים היה עניין של מה בכך.

בערב הגאלה החגיגי מילאו את האולם ששת המעריצים שלי (מקומות על בסיס פנוי), וכמה מאות אסירים משוחררים שקיבלו המלצה מהגיטריסט שלי.

זובין הרים את ידו, הפילהרמונית החלה לנגן, ואני התחלתי לשיר מתוך המקלחת את אותו רפרטואר עשיר ומגוון שאני מתמחה בו. זו הייתה הופעה זורמת. ששת הקהל ובוגרי הבידוד של אגף ב' דרשו הדרן וקיבלו: בתחילה הביצוע שלי ל"הסבון בכה מאוד" (עיבוד: מרדכי זעירא), אחריו "גשם" (עיבוד: משה וילנסקי), ולבסוף, איך לא, ביצעתי את מה שידוע כ"השיר מהפרסומת לשמפו נגד כינים", שאמנם מיועד לטנור ואני הרי בס-בריטון, אבל אני לא חושב שאחטא לאמת אם אעיד שהושר כהלכה.

איזה ערב: 110 נגנים מקצועיים בחליפות רשמיות נותנים את הנשמה, ובקדמת הבמה, לצד זובין, עומד גבר עירום מוקצף ששר לתוך ראש מקלחת.

לא נותרה עין יבשה.

אני מדבר בעיקר על העיניים שלי.

עכשיו… אני יודע שיהיו כאלה שיטענו שהפילהרמונית יורדת לזנות בזה שהיא מלווה זמר אמבטיות, אבל זו דמגוגיה זולה: אחרי הכל, זה לא שהם מופיעים באיזו תוכנית אירוח ונותנים למישהו כמו יוסי שריד, נניח, לנצח עליהם.

 

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

מודעות פרסומת

אתם, אתם הפלמ"ח

זאת לא הייתה שעתם היפה של כלי הנשיפה ממתכת. אבל עוד לפני שהמנצח דייויד רוברטסון מהל את ברטוק בתמיסת פְלֶגְמָנַרְבִין, ולפני שהכנר איתמר זורמן רקח מנדלסון בסאונד של חבל שמשון שעובר בדונג רך, ולפני שכל הפ"פ (הפנסיונרים של הפילהרמונית) כיבו את הדאמפונים שלהם, חוויתי הטרדה מינית.

כחמש דקות לפני התו לה התיישבתי צפוף במקומי בין שני משוחחים, גבר ואישה. הוא בערך בשנות השמונים לחייו הסמוקות, היא בשנות השישים [לחייה, הכוונה; לא בסיקסטיז. זה לא סיפור על מסע בזמן].

זאת הייתה, מסתבר, שיחה על ערכים. הוא, משמאלי, הסביר לה שההורים שלו עלו לארץ בשנת 1917, ושהוא ראה בהם אלילים. חלוצים. הדור של היום, הוא אמר, הילדים שלו, כבר לא עושה טררם גדול מחלוציות ומציונות ומערכים.

היא, מימיני, לא ממש הסכימה אתו.

הוא השחיל איכשהו את העובדה שהבן שלו הוא רופא מצליח, "רופא די טוב, אומרים," הוא ציין בהצטנעות, אבל היד שלו החוותה תנועה של גדוּלה מלכותית, שנבין שמדובר בפנומן של ממש.

בינתיים אני תקוע ביניהם, נשען כמה שיותר לאחור במושב ומביט קדימה, כמה שיותר קדימה.

היא אמרה משהו על הנכד השני שלה, הוא שאל אם יש לה רק שני נכדים, והיא ענתה שיש עוד שישה שרואים בה סבתא, "מהצד של האיש שלי".

"האיש שלך?" הוא תהה. "את לא נשואה?"

היא אמרה שכן, פעם שנייה.

"אז הוא בעלך," הוא לחץ, "לא האיש שלך."

היא הסבירה שהקונוטציה של הבעלות עליה לא מוצאת חן בעיניה, ושבגלל זה היא מעדיפה לקרוא לו "האיש שלי".

"כן, אבל הוא בועל אותך," הוא אמר. "לא?" וצחקק.

האישה התחמקה באלגנטיות האפשרית, ואני הפכתי לזיקית. נראה לי שלא הייתי קיים ביניהם. לא ממש. ואולי זה כן היה מסע בזמן, כי לא האמנתי שאני שומע את מה שאני שומע באולם קונצרטים במאה העשרים-ואחת. ואני לא מדבר על זה שניגנו את היידן בהתחלה.

הפלמחניק לא היה מספיק רגיש (הפתעה) להבחין בהתחמקות, ודחק הלאה: "הוא בועל אותך הרי, נכון? או שלא הבנת מה אמרתי? לא למדת בריאלי?" כאילו הוא הגיע מפסגות האולימפוס של ההשכלה, ורק מי שזכה לאותה זכות נשגבת מסוגל בכלל להבין את ההלצה המעמיקה הזאת.

הרגשתי כאילו הוא מחכך בי את האיבר המצומק שלו בניסיון להגיע אליה.

הייתי קובר את עצמי על המקום אם מחירי הקבורה לא היו כפי שהם. הייתי מתעמת אתו, אלמלא היה לו ריח רע מהפה והוא ירק עליי כבר כשאמר "צפרירים" והחלטתי שדי לי בכך. אז לא אמרתי כלום. רק נשארתי קפוא בין שניהם עד שהתחיל הקונצרט, אירוע תרבותי לעילא, וגם קצת אנכרוניסטי: אחרי ההפסקה, לפני ברטוק, רבים עזבו את האולם; המאה העשרים זה לא לאוזניים שלהם.

המסע הזה קדימה בזמן חרה להם, אבל אני זכיתי לנסוע אחורה בזמן ולדעת איך זה להיות פלמחניק.

לא לטעמי.

א"א  

%d בלוגרים אהבו את זה: