הנבהלולים – מערבון מזרח תיכוני

יום שישי נעים, שמש אביבית, צהריים מוקדמים. אני יושב בבית קפה. קפה, זה הכל.

בצד המרוחק של המוסד הקולינרי יושב בחור אחר, משופם, שותה קפה. קפה, זה הכל.

שקט. ציפור או שתיים. הקפה לא רע. מדי פעם עוברי אורח.

המלצר ניגש אלי, ובמקום השאלה המסורתית, "הכל בסדר?", הוא מעיר, כבדרך אגב חשוד, "אל תדאג, הכל בסדר", והולך.

שקט. ציפור או ארבע.

עובר זמן, וההערה שלו מתחילה לחלחל: למה שאני אדאג? ממה? הרי אין מקום לדאגה. אני רק שותה קפה. ברור שהכל בסדר. אפילו הקפה. המצב תקין.

המלצר חוזר. "אולי עוגה? הבחור ההוא שם…" הוא מצביע על המשופם, "… הזמין קרמשנידט". אני מביט רגע עליו, רגע במשופם, הוגה בחשיבות של כל זה, כמעט יוצא לי "לא תודה", אבל השכל הישר משיג: "אתה יודע מה – יש לכם עוגת קרם גדולה, עם הרבה קרם? יופי! ותעשה לי טובה. לך לבחור ההוא מאחורי השפם, ותמסור לו שאין לי שום כוונה לזרוק עליו את עוגת הקרם. רק כדי שלא ייווצר מצב בלתי נעים. תודה".

עוד לפני שמגיעה העוגה, מכר שמעולם לא ידעתי את שמו עוצר ליד השולחן שלי, נמרץ, אומר, "אני מקווה ששמת לב שלהוא עם החזות השיעית יש קרמשנידט. לא שיש מה לדאוג, אבל שתדע. חייב לרוץ. ביי!" ונעלם.

שקט. ציפור או חמישים.

בזווית העין אני רואה שהבחור משחק עם הקרמשנידט שלו. בעצבנות שאני מקווה שאני לא מסגיר אני בודק מה עם ההזמנה שלי. המלצר מגיע עם עוגת קרם עשירה בקלוריות, עתירה בקצפת, טמירה ומתנשאת. Bomb Surprise. אני מנסה לכבוש חיוך. עכשיו נראה שההוא רק יעיז לעשות משהו עם הקרמשינדט שלו.

כנראה שהעימות השקט בינינו מקרין כלפי חוץ. אזרחים מתחילים להתגודד מסביב, סקרנים לראות מה יתרחש. חלקם מסתתרים שפופים מאחורי העצים, ליתר ביטחון. מישהי צועקת "תתרחקו מהחלונות! הם עומדים לזרוק את העוגה!"

התקשורת מגיעה. הם מראיינים את שר השותים (קפה, רק קפה), שהגיע לאתר ההתרחשות כדי להמליץ לאזרחים לרכוש משקפי מגן, "למרות שהסבירות שהם יעשו שימוש בעוגות אפסית". מומחה סלפסטיק מהוליווד, שהוטס במיוחד, מודה שאין לו בדיוק מושג מה עומד לקרות: "בסרטים שבהם השתתפתי השתמשו אך ורק בעוגות קרם. הן אפקטיביות, מכסות שטח רחב, מקשות על הראייה ומכבידות על הנשימה. עם זאת, אין לנו שום ניסיון מעשי עם קרמשנידט. הקרם שלהן לכוד במעטפת בצק שעשויה להפחית את איכות הפגיעה, אבל יש כמובן את אבקת הסוכר, שעשויה להיות מאוד דביקה ומחניקה, רק שאין לנו נתונים באשר ליכולת הפיזור שלה. משקפי מגן עשויים לתת תשובה חלקית בלבד, כך שאולי רצוי, אם כבר, להשתמש בחליפות מגן לכל הגוף, אם כי שוב, אני מדגיש שאני בספק אם הדברים האלה יעילים, ולדעתי אין מקום להיכנס לפאניקה".

ערב. כבר אין שקט. כל הזמן עוברי אורח. מסוק או שניים חגים מעל בית הקפה. האזור חסום. הרדיו והטלוויזיה מטרטרים את תיאוריות קורותינו.

המלצר מודיע לי שכרגע ביקר אצל המשופם האנטישמי, וההוא הבטיח לו חגיגית שהוא לא עומד לעשות שימוש בקרמשנידט נגדי, אלא אך ורק נגד מי שינסה לקחת כיסא מהשולחן ששייך לאבותיו.

בשלב הזה אני קצת עצבני מדי בשביל מסרים מרגיעים. הרעש וההמולה טיפה הוציאו אותי מאיפוס. ועכשיו גם שריקות הבס של המטוסים. אני מבקש מהמלצר להודיע לבחור הנכבד שאין לי שום כוונה להתקיף אותו או את שולחן מכורתו, אבל אם הוא רק יעשה תנועה חשודה לכיוון הקרמשנידט, אני אגיב במטחים אכזריים של קצפת מוכת-עובש, ושלא יחשוב שאני בוחל בשימוש בקרם ברולה – בהתאם לכל האמנות הבינלאומיות, כמובן – ושבכלל כל הישיבה שלו לא מוצאת חן בעיניי, ואולי אני בכלל אמרח אותו בקצפת סתם ככה, בשביל הכיף, רק כדי שיהיה לו מושג עם מי הוא מתעסק. שלא יחשוב שרק בגלל ששנינו באנו לשתות קפה באותו אזור גיאוגרפי, אנחנו מצויים, חלילה, זה ליד זה בשרשרת המזון.

ועכשיו זה כבר בכלל לא מעניין אותי אם הוא מתכוון או לא מתכוון לעשות שימוש בקרמשנידט, ולא מטריד אותי כלל אם העוגה שלו בכלל שמישה לפעולה, כי אני יודע היטב שגם אם העוגה קשה, הוא תמיד יכול לחמש אותה כמה שניות במיקרו, לרענן ולהפוך אותה רכה ואפקטיבית, ובבית הקפה שלי בג'ונגל לא יהיו כאלה דברים! לא!

תכף אני מראה לו מה זה בעל הבית השתגע!

א"א, שלהי המאה הקודמת ודבר לא השתנה

נעליים, לא חסר?

מה אני עושה?

מחכה שהנעל השנייה תיפול.

הביטוי הפואטי "לחכות שהנעל השנייה תיפול", משמעו לצפות לשלב הבלתי נמנע הבא, לתוצאה הסופית. מן הסתם, הציפייה הזאת מלווה במידה מסויימת של חרדה, ונפילת הנעל השנייה תמיד תניב קפיצה בלתי נשלטת של המצפה לה ב… בדריכות.

ולמה אני מחכה שהנעל השנייה תיפול? כי אני מרגיש כמו בלש (טלוויזיוני) שמגיע לזירת פשע ומוצא יותר מדי רמזים שמובילים אל הפושע, כלומר כאלה שנשתלו על מנת להפליל אדם חף מפשע. הכול מסודר נוח מדי, בולט מדי, והפרטים רבים מדי.

כי תראו, קודם הייתה המצגת הנלעגת של ביבי, עם הקלסרים והדיסקים מהמאה הקודמת, שקצת הזכירה לי מופעי קסמים מגושמים של ילדי חטיבה גמלוניים שקנו ערכת קסמים. אחרי זה הכול התחיל להתגלגל בתזמון חשוד: טראמפ משך את ידיו מההסכם עם איראן, ביבי נפגש עם פוטין, טראמפ דיבר עם פוטין, פוטין הזהיר את איראן, ישראל תקפה עמדה של איראן בסוריה, איראן איימה על ישראל, עמדה במילה, ושיגרה עשרים טילים לכיוון רמת הגולן, שארבעה מהם יורטו על ידי כיפת ברזל או ציצית פלדה או טוטפות ארד או מה שזה לא יהיה.

[כן, אני מנסה לפגוע ברגשותיו של בנט]

שישה-עשר הטילים האחרים הוכרזו נעדרים בפעולה צבאית. בדרך נס, המעצמה האימתנית שעשויה להשמיד את ישראל – כפי שמספרים לנו – פספסה בקליעת שישה-עשר טילים מתוך עשרים מסוריה… לרמת הגולן. שימו אותי בסוריה עם מרגמה ואני משיג סטטיסטיקה יותר מרשימה.

כשאני שיכור.

[בעצם, כשמדובר בנשק תלול-מסלול, אולי זה יתרון]

כאן עולות על הדעת שתי אופציות: או שהאיראנים ממש דרד'לה ואין לנו מה לחשוש מהם אפילו אם הם באמת נותנים לנו סיבות לחשוש מהם, או שמדובר היה במעין הצגה.

כי תראו, באופן פלאי, קצת מאוחר יותר סוריה ואיראן הגיעו להחלטה הדדית שאולי לא כדאי שהפרסים יפגינו יותר מדי נוכחות בסוריה, אז האמגושים התקפלו הלכה למעשה, אחרי הטלפון השבור של ביבי-פוטין-טראמפ-רוחאני.

אני חייב לעצור לרגע ולהצהיר שאני האחרון שמחבב תיאוריות קונספירציה, אבל אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, זה כנראה ברווז שיגמור את חייו באושפלאו.

בינתיים, יש כאלה הטוענים שהאמריקאים מצאו להם שעיר לעזאזל בדמות איראן, אותה הם מאשימים בכישלונותיהם בתימן, עיראק, אפגניסטן, סוריה ולבנון. בנוסף, המפגש הלא לגמרי ברור בין טראמפ לקים, רק העמיק את בידודה של איראן.

אם כל זה לא מספיק, פתאום ביבי מציע לאיראנים סיוע בהתפלת מים, ואתה לא יודע אם זה ביבי, בוב הבנאי, או סוכן מכירות של בריטה. מהסרטון שהוא פרסם משתמע שבאיראן יש מחסור במדענים שיודעים להתפיל מים, אבל אם זה כך, למה חיסלנו (לכאורה. טל"ח) את כל האזרחים המדענים שהתפילו (לכאורה) מים כבדים באיראן? האם עלינו להאמין שיש להם מדעני אטום אבל לא מדענים שמסוגלים לטהר שפכים?! אחרי הכול, איך אמרה גרטרוד שטיין – "צנטריפוגה היא צנטריפוגה היא צנטריפוגה."

עכשיו… אני לא הבלש (הטלוויזיוני) הכי מבריק, זה פחות או יותר התיק הראשון שלי, כך שאני אמנם מריח שמשהו פה לא תקין, אבל לא יכול לחבר את כל הפיסות ולהבין מה בדיוק קורה ולאן זה הולך.

מה שאני כן יכול לתרום לכן, היא תובנה קטנה באשר להיגיון שעומד מאחורי כל התהליכים האלה. מדובר בעיקרון פשוט שהנחה מצביאים רבים וטובים לאורך מאות בשנים: "האויב של האויב שלי הוא החבר שלי". אלא מה, הנוסחה הפשוטה והזכה הזאת מתחילה להסתבך כשהאויב של האויב שלך הוא גם האויב שלך. במצב הזה אתה מגלה שלא רק שהחבר שלך הוא אויב שלך, אלא שמכורח הנסיבות האויב שלך הוא החבר שלך. בשלב הזה אתה חייב לתמרן בזהירות יתירה כשאתה פועל בצוותא עם החבר שלך כנגד האויב שלך, שהוא כאמור גם החבר שלך, נגדו אתה פועל עם האויב שלך, שלסירוגין הוא גם חבר שלך. עוד לא הספקת להגיד רובינזון קרוזו, מנהג אווילי שלך מהמאה הקודמת, והופ – אתה מוקף בחברים ובאויבים לרוב, וכולכם תוקפים זה את זה וזוממים בצוותא נגד כולכם.

ועכשיו שכולנו מבינים את הלוגיקה היצוקה שרוחשת מאחורי מה שמתרחש, אנחנו יכולים לחכות ביחד שהנעל השנייה תיפול.

רק שליתר ביטחון, אני מציע שנצטייד בקסדות.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: