יפה עשינו. מאה שנים לטבח אמריצר

בשלושה-עשר באפריל, 1919, התכנסו בגן ג'ליאנוואלה שבאַמְרִיצָר, "בירת הסיקים", "ערש הסיקיזם", אזרחים הודים רבים שבאו למחות בשקט ובשלווה על מעצרם והגלייתם ב-10 באפריל של שני מנהיגים מתנועת הסַטיָגרַאהָא בארמיצר, ד"ר סַאיפוּדין קיצ'לֶב וד"ר סַטיאפּאל, ואולי על גיוס החובה שהוטל על ההודים ומסי המלחמה הכבדים, ואולי גם וגם. זה לא ממש משנה.

בנוסף היו שם המוני עולי-רגל שבאו לחגוג את החג הסיקי החשוב וַייסַקְהִי, שעיקרו התכנסות קהילתית.

בתקופה ההיא, הודו הייתה תחת השלטון הבריטי, הראג'.

אחד מיהלומי הכתר של האימפריה הבריטית היה גנרל רג'ינלד דאייר, שההתכנסות ההמונית הזאת לא נשאה חן בעיניו, כי אלה היו אסורות על פי החוק הצבאי.

דאייר היה מוקף ככול הנראה באנשים חששנים, שנטעו בו זרעי פניקה: "מנקודת מבט צבאית, ארמיצר תהיה מבודדת לחלוטין בקרוב, אם נניח לעניינים להמשיך להתנהל כפי שהם מתנהלים".

כך, האופי הדתי של ההתכנסות, השקט בו התקיימה, העובדה שחלק ניכר מהמתכנסים הגיעו מחוץ לעיר ולא הכירו את החוק שהוכרז ימים ספורים לפני כן – כל אלה לא הפריעו לו, וגם לא גרמו לו לשקול להזמין את הנוכחים להתפזר באופן מסודר ומהיר. או להזהיר אותם שהוא עומד לפתוח באש.

במקום זה הוא אסף חמישים חיילים חמושים, חלקם מקומיים, והקים מטווח מאולתר. הירי נמשך רק עשר דקות רצופות, כי לחיילים נגמרה התחמושת. אם הכניסות לגן מוקף החומה היו רחבות יותר, הבריטים היו מגיעים עם רכבים, ומכת האש הייתה זוועתית עוד יותר.

על הקרקע היו מוטלים בסופו של דבר 379 הרוגים ומעל אלף פצועים. אלה הערכות שמרניות; הייתה ועדה של הבריטים, הייתה של ההודים, היו שטענו לאלף מתים, ובכול מקרה נרצחו שם ביום ההוא מאות גברים, נשים, ילדים, ותינוק בן שבעה חודשים.

ווינסטון צ'רצ'יל כינה את זה "אפיזודה חסרת תקדים או מקבילה בהיסטוריה המודרנית של האימפריה הבריטית… אירוע חריג, מפלצתי, יחיד מסוגו וקודר… הקהל לא היה חמוש ולא תקף."

דאייר נענש באופן חמור: הוא הורד בדרגה, נשלח בחזרה לבריטניה, וקיבל מענק מאוד משמעותי. כשמת, זכה להלוויה צבאית.

ההודים הצמידו לו את הכינוי ההולם, "הקצב מאמריצר."

מאחורי הקלעים היה גם המשנה למושל פּוּנגָ'בּ בזמן הטבח, מייקל אודוואייר, שמאוחר יותר נרצח. אבל לעת עתה נניח לו.

הבריטים טרם התנצלו.

ככה תיאר את האירוע סלמאן רושדי בספר "ילדי חצות":

 

באותו אחר צהריים הרחובות התמלאו לפתע באנשים, שכולם נעו באותו כיוון, בהתרסה נגד התקנות החדשות של המשטר הצבאי של דאייר. אדם אומר לנאסים, "נראה שמתוכנן להתקיים כינוס – הצבא יעשה בעיות. הם הטילו איסור על התכנסויות."

"למה אתה חייב ללכת? למה לא לחכות שיקראו לך?"

מתחם יכול להיות כל שטח שהוא, משממה ועד פארק. המתחם הגדול ביותר באמריצר נקרא גן גָ'ליאנוואלה. הוא לא מכוסה דשא. הוא זרוע אבנים פחיות זכוכיות ודברים אחרים. כדי להיכנס אליו צריך לעבור בסמטה צרה מאוד שבין שני בניינים. בשלושה-עשר באפריל, אלפים רבים של הודים נדחסים דרך הסמטה הזאת. "זאת מחאה שקטה," אומר מישהו לדוקטור עזיז. ההמון סוחף אותו והוא מגיע אל פי הסמטה. בידו הימנית תיק מהיידלברג. (אין צורך בקלוז-אפ.) אני יודע שהוא מבוהל מאוד, מפני שהאף מגרד לו יותר מאי פעם. אבל הוא רופא מיומן, הוא דוחק את הפחד ממחשבתו, ונכנס למתחם. מישהו נושא נאום חוצב להבות. רוכלים עוברים בין ההמון ומוכרים גרגרי חומוס ודברי מתיקה. האוויר מלא אבק. נראה שאין שם פושטקים, אין עושי צרות, ככל שסבא שלי מצליח לראות. קבוצת סיקים פרשה בד על הקרקע, והם יושבים מסביב ואוכלים. באוויר עדיין נישא ריח צואה. עזיז חודר ללב ההמון, בזמן שבריגדיר ר"א דאייר נכנס לסמטה, ואחריו חמישים חיילים מהכוחות המיוחדים. הוא מפקד המשטר הצבאי של אמריצר – איש חשוב, אחרי הכול, הקצוות המדונגים של שפמו קשיחים מרוב חשיבות. בזמן שחמישים ואחד הגברים צועדים לאורך הסמטה, הגירוד באפו של סבי מתחלף לגירוי מסוג אחר. חמישים ואחד הגברים נכנסים למתחם ותופסים עמדות, עשרים וחמישה לימינו של דאייר, ועשרים וחמישה לשמאלו. ואדם עזיז מפסיק להתרכז באירועים סביבו, שכן הגירוי מתעלה לעוצמות בלתי-נסבלות. בזמן שהבריגדיר משמיע פקודה, העיטוש מטלטל את פניו של סבי. "אאאאאפּ-צ'וּוווו!" הוא מתעטש ונופל קדימה, מאבד את שיווי המשקל, הולך בעקבות אפו, וכך מציל את חייו. "התיק הרפואי" שלו נפתח לרווחה: בקבוקונים, משחות ומזרקים מתפזרים באבק. הוא מגשש בסערה בין רגלי האנשים, בניסיון להציל את הציוד שלו לפני שיימעך. נשמע צליל כמו של שיניים נוקשות בחורף, ומישהו נופל עליו. חומר אדום מכתים את החולצה שלו. עכשיו נשמעות צרחות והתייפחויות, והנקישות המוזרות נמשכות. נראה שיותר ויותר אנשים מועדים ונופלים על סבי. הוא מתחיל לחשוש לגורל גבו. האבזם של התיק חופר לתוך החזה שלו, וגורם לו פצע כל כך חמור ומסתורי, שלא ייעלם אלא רק אחרי מותו, שנים מאוחר יותר, על ההר של שנקרה אצ'ריה או טחת-א-סולימאן. האף שלו מחוץ אל בקבוקון עם גלולות אדומות. הנקישות נפסקות ובמקומן נשמעים קולות אנשים וציפורים. נראה שצלילם של כלי רכב נעדר לחלוטין. חמישים האנשים של בריגדיר דאייר מנמיכים את המקלעים שלהם והולכים לדרכם. הם ירו סך של אלף שש מאות וחמישים קליעים לתוך הקהל הלא-חמוש. מתוך אלה, אלף חמש מאות ושישה עשר מצאו את מטרתם, הרגו ופצעו אנשים. "יופי של ירי," אמר דאייר לאנשיו, "יפה עשינו."

א"א

שיתוף פעולה: מכתב לצ'רלי צ'פלין


חברנו היקר צ'רלס:

מכתב אהבה עבורך. אנחנו משורר אחד מאושר ומשורר אחד לא מאושר בהודו, שזה שני משוררים. היינו רוצים לבוא לבקר אותך כשנגמור עם הודו לדגדג לך את הרגליים. לא רק זה, אלא שמלך בניו יורק הוא סרט גדול, — אני משער שייקח בערך 10 שנים לפני שהוא ייראה מצחיק בפרספקטיבה. כל כמה שנים אנחנו חולמים בשנתנו שאנחנו נפגשים איתך.

למה שלא תמשיך ותעשה עוד סרט ושיזדיינו כולם. אם תעשה עוד סרט נוכל להיות ניצבים. נהיה לך נושאי הכלים שלך חינם אין כסף.

בוא נספר לך על גַנֶש. הוא אל עם פני פיל עם כרס שמנה מצחיקה גוף אנושי. לכולם בהודו יש תמונה שלו בבית. לחשוב עליו זה מביא חוכמה שמחה הצלחה שהוא מעניק אחרי שהוא אוכל את הממתק שלו. הוא לא קיים וגם לא לא קיים. בגלל זה הוא מסוגל להכריע כל שד. הוא רוכב לו על עכבר ויש לו 4 ידיים. אנחנו מצדיעים לקומדיה שלך בשמו.

אתה מבין כמה פעמים ראינו את הסרטים שלך בניוארק ובכינו בחושך לנוכח השושנים. אתה מבין כמה קיצים בקוני איילנד ישבנו באמפי וצפינו בך מחופש לאהיל בנצח תחתונים מגרד. אפילו הצחקת את האמהות המתות שלנו. אז תזכור שהכול בסדר. אנחנו מחכים לצעד הבא שלך והעולם עדיין תלוי בצעד הבא שלך.

מה עוד אנחנו יכולים להגיד לך לפני שכולנו נמות? אם כל מה שאנחנו מרגישים ניתן היה להיאמר זה היה מאוד יפה. למה לא עשינו את זה קודם? כנראה שהעולם נראה כל כך עצום, שקשה למצוא את הרגע הנכון לשכוח מכל החרא הזה ולנפנף שלום מהצד השני של כדור הארץ. אבל ישנם בהחלט מיליונים על גבי מיליונים של אנשים שמנופפים לך שלום בדממה מכל החלונות, הרחובות והסרטים. זה רק החיים שמנופפים לעצמם.

תגיד למייקל שיקרא גם הוא את השירים שלנו אם אי פעם תקבל אותם. שוב אנחנו אומרים שיש לך את המגע-דגדוג הזה שאנחנו מחבבים-אוהבים.

שנגמור בזה?

לא, יש לנו עוד הרבה מקום על הדף – אנחנו עוד צריכים לרוקן את הלב. קראת את לואי פרדינן סלין? – תורגם לאנגלית מצרפתית – סלין מקיא פטלים. הוא כתב את הפרוזה הכי צ'פלינאית באירופה ויש לו נשמה מספיק מרירה מרושעת עצובה מכוערת נצחית קומית כדי לגרום לך לבכות.

אתה תוכל לעשות סרט גדול על פצצת האטום!

 סינופסיס:

שרת זקן מלוכלך עם שיער לבן שלא מצליח להבין את התרגולת למקרה של מתקפה אווירית וממשיך בעיסוקים האבודים שלו במרתף באמצע מקרי חירום הפגזות משבר בינלאומי, אזעקות, מהומות בקרמלין, טילים עפים, מכשירי רדיו צורחים, הרס כדור הארץ. הוא יוצא יום אחרי זה, זוחל מתחת לערימת בניין אמפייר סטייט של גופות אנוש, ושאר הסרט, שעה שלמה, השרת על המסך לבדו עושה כאילו הוא יוצר קשרים חברתיים עם אף אחד ששם, שותה בירה בבר עם חבר'ה בלתי נראים, קורא עיתונים משנה שעברה, ובסוף מביט בהבעה ריקה במצלמה בפני צ'פלין בעלי הגיל הנצחי שמביטים בהבעה ריקה, מרותקת, לתוך עיניו של אל הבדידות.

הרי היא ההצהרה הסופית ההולמת שלך סר צ'פלין, אתה תציל את העולם אם תעשה את הסרט הזה – אבל המבט האחרון שלך חייב להיות כל כך יפה שזה לא משנה אם העולם ניצל או לא.

טוב, כנראה שעכשיו אפשר לגמור את זה. סלח לנו אם כבר ידעת את כל זה. טוב

אהבה ופרחים,

פיטר אורלובסקי, אלן גינסברג

1961 בומבי

***

פרולוג של סוף מעשה

בשנת 1957 יצר צ'פלין את הסרט "מלך בניו יורק", שכולו ביקורת על החברה (בכלל) האמריקאית (בפרט). חמש שנים לפני זה מנעו ממנו האמריקאים אשרת כניסה חוזרת לארץ האמיצים, בשל הפחד המתגבר שהוא קומוניסט. הסרט הוקרן בארצות הברית רק עשור לאחר מכן.

בשנת 1961 ישבו המשוררים ובני הזוג פיטר אורלובסקי ואלן גינסברג בהודו, והחליטו לכתוב לו את מכתב התמיכה הזה, שכולו רוח טובה וכנראה גם סמים קלים, ושבמקור רצוף שגיאות כתיב. לא ידוע לי אם המכתב הגיע אי פעם לנמען ואם הוא בחר להיעלב ממנו. בסופו של דבר בחרתי להתעלם משגיאות הכתיב השגורות אצל אורלובסקי – באנגלית יש לזה מצלול סלנגי מסוים שלא מיתרגם לעברית, וזה סתם נראה רע; ממילא, הטקסט מהמורתי גם בכתיב תקני (אגב, תוכנת וורד מכירה את המילה "צ'פלין"). מייקל שמוזכר בטקסט הוא אחד מצאצאיו הרבים של צ'פלין, והילד המקסים מהקליפ מהסרט.

בשנת 1965 נולד אבי תל, והיום (מזל טוב!) הוא יום הולדתו. החלטתי לתרגם לכבודו את המכתב הזה משתי סיבות: הראשונה היא כדי להוכיח סופית שאני אידיוט – הרי רק טמבל מוחלט ירצה לתרגם את הדבר הזה ויחשוב שיצא מכך בכבוד; הסיבה השנייה היא שיכולתי לדמיין את שנינו יושבים יחד בהודו עליצי רוח וכותבים מכתב כזה ל… נניח… אסי דיין, נגיד, כמו אורלובסקי וגינסברג, רק בלי הקטע של הנשיקות, אתם יודעים, ובלי הודו.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: