התקווה בת… – ממשיכים לפתוח את תיבת פנדורה

האנושות סובלת מאופטימיות יתר.

למרות הסבל האישי שפוקד את כולנו בכל שלבי החיים, למרות ניסיון העבר, למרות החדשות מהארץ ומהעולם, אנחנו נותרים נאיביים בצורה מוזרה, שלא לומר חולנית.

אני יודע את זה בוודאות בכל פעם שאני רואה מישהו מרים מכסה מנוע.

לבני האנוש יש מעין טקס פגאני כזה: אם קורה שמכוניתו של פלוני אלמוני נתקעת, הוא יוצא, מרים את מכסה המנוע ומביט פנימה. אין לו מושג מה קורה שם, אבל הוא מביט. הוא יודע שהחלק הכי גדול הוא כנראה המנוע, וששאר החלקים, הצינורות והבליטות, מאפשרים משהו ויש להם תפקיד, אבל לא ברור בדיוק מה ואיזה.

יכול מאוד להיות שמהנדסי הרכב הניחו אותם שם רק כדי שיהיה לו מעניין. או יקר. או כדי שיהיה לו מעניין כדי להצדיק את המחיר היקר.

לאדם התקוע אין שום ניסיון במכונאות רכב, אבל הוא ממשיך להביט פנימה ארוכות בציפייה שאולי, לפתע פתאום, בדרך נס, יופיע חץ אדום שיורה לו, "הנה, פה התקלה". חץ לא מופיע, אז האיש מנענע חלק פה, מטלטל צינור שם, משפשף ידיו על מנת לנקות את הליכלוך האיום שדבק בהן, וסוגר את מכסה המנוע. הוא לא עשה שום דבר משמעותי לתיקון התקלה, אבל זה לא מונע ממנו להיכנס בחזרה ולנסות להתניע. איזו אופטימיות מרהיבה!

מוזר ככל שזה יישמע, לעתים קרובות מדי השיטה הזו פועלת והמכונית אכן מתניעה.

ייתכן שהחיזוק החיובי הזה גורם לנו לנסות וליישם את אותה השיטה גם במקומות שבהם השינוי לטובה אפילו פחות סביר. לדוגמה, המקרר: כמה פעמים ביום פותח אדם את המקרר, מביט פנימה ברעב, מגלה שאין כלום וסוגר? לא מעט. הרי מספיקה פעם אחת בודדה כדי להיווכח שאין שום דבר לאכול, אבל זה לא מונע מאיתנו לחזור ולפתוח את הדלת, לעיתים רק דקה אחרי הפתיחה הקודמת, ושוב לרכון ולהביט פנימה ארוכות, כאילו ייתכן שאברקדברה, מאחורי הגזר המצומק תתרחש לה איזו בריאה ספונטנית של גוּלש.

כנראה שעצם מעשה הפתיחה מעורר בנו את ההרגשה שיש לנו יכולת אקטיבית לשרטט את נתיב חיינו, לשלוט בתיבת ההילוכים של מהלך האירועים שיובילו אל סופנו. אך בניגוד למה שקורה לעתים עם מכוניות ומכשירי חשמל, במקרה של המקרר פתיחה וסגירה לא מניבים תוצאה, אפילו לא כשאתה פותח אותו ב"טה-דהההה!"

מחשבה לא מייצרת מציאות, רק גורמת לקור לברוח.

כל זה עדיין לא נורא.

אלא שהמצב מתחיל להיות ממש פתטי ומעורר רחמים, ואף מזיק, כשזה מגיע לפתיחת דברי דואר. אנחנו יודעים היטב, יודעים באופן כואב: שום דבר טוב לא מגיע בדואר. לעולם! אל תפתחו את תיבת פנדורה הזאת!

ובכל זאת, אכזבה מציפה את פנינו עם בוקר, כשאנחנו רואים שתיבת הדואר שלנו ריקה. ולמה כבר יש לחכות? אם זו מעטפה רגילה, לרוב זה ועד הבית שרוצה כסף; אם זו מעטפה מהודרת, אתם בוודאי מוזמנים לחתונה של קרוב משפחה ששכחתם את קיומו, מה שאומר הוצאה כספית; אם זו מעטפה של בזק או של חברת החשמל, ברור שהם רוצים כסף; ואם זו מעטפה חומה או ירוקה, אז אתם ממש בצרות, כי עכשיו מדובר בהרבה כסף ובשכירת שירותיו של רואה חשבון או עורך דין.

הבה נודה: מעולם לא קיבלתם משהו משמח בדואר; משנכנס דואר, יוצא כסף.

משום מה, כל זה לא מונע מכם להתנפל בלהיטות על המעטפות, כאילו יש סיכוי שתמצאו בפנים מכתב שאומר, "הייתם אזרחים טובים. השנה לא צריך לשלם ארנונה. בברכה, מצנע", או אפילו, "נכון שלא מילאתם טוטו, אבל זה לא מנע מאתנו להחליט שזכיתם בסכום של 78 מיליון ש"ח. בברכה, המטורללים שהשתלטו על מפעל הפיס", או לפחות, "היי ארז, נפרדתי מסטיב אוסטין. מוזמן לבקר, פארה".

ברור שהנס הקטן הזה לא קורה ולא קרה ולא יקרה, כך שאתם מרגישים שאושר רב נופל בחלקכם אם זה צו מילואים ליום אחד בלבד, או אם חשבון הטלפון נמוך בשני שקלים מקודמו, או שהמכתב הרשמי ממס הכנסה רק בא לבשר לכם שהם אכן קיבלו את הדו"ח השנתי שלכם, וייתכן שלא תהיו חייבים להם כסף.

המתקת דין קטנה זו גורמת לאזרח הממוצע אושר של ממש – "שוב ניצלתי מגורל מר!" הוא זועק, אך למעשה אין כאן הצלה, אלא הפוגה קלה בקרבות. הגורל האכזר מרענן את אשפת החצים שלו, ובקרוב יחדש את המתקפה.

אבל אנחנו נשארים אופטימיים, כי פנדורה אמנם שיחררה לעולם את כל הצרות, אבל גם את התקווה.

זה קרה בפעם השנייה שהרימה את מכסה המנוע.

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת, כשעוד היה מגיע דואר

 

וודו בול

 

*

כל בול הוא1953_Coronation_Bechuanaland_Protectorate_stamp

בובת וודו קטנה –

הליקוק ינעם לו;

מהלומת חותמת הדואר תמחץ

את נשמתו.

 

סלחי לי, מלכתי,

אקפיד על צווארון תחרת שינייך

אך התאריך חייב הרי להיות מצוין.

האזרחים כבר התכנסו כאן, בכיכר הדואר,

לצפות בי מניף את הקורנס הבולאי

ואת ראשך הנקוב מסתחרר

לתוך סל הדואר היוצא.

 

רחמים, פרולטר – אל תקמט ידך הגסה את המלוכה!

א"א

 

הדחה

Elevator010

צילום: אבי תל

מגיע השלב שבו אתה כל כך רעב שהרעב עושה אותך מאוד חד וממוקד, והייאוש שולח אותך לשדוד סניף דואר.

אתה יוצא מהבית חד כתער וממוקד כאזור חלוקה, לשדוד דואר, עם קפוצ'ון ואקדח פלסטיק, ומגלה שאולי הרעב מחדד את החושים, אבל הייאוש מערפל את השכל הישר; לילה; כל סניפי הדואר סגורים.

לרגע אתה חושב שאולי תוכל למצוא דואר תורן, ואז מבין שהתבלבלת עם בית מרקחת. אז אולי לשדוד בית מרקחת?

לא. אתה רעב, ואין בית מרקחת שיש בו מספיק סוכריות ריקולה כדי להשביע את תיאבונך. ובבתי מרקחת אין מספיק כסף. אז בכול זאת סניף דואר.

אולי עם לום, או פטיש חמישה קילו.

אבל לילה, אז אולי כבר אין כסף בדואר, כי בטח הפקידו את זה בבנק בסוף היום.

זה מה שעושים בדואר? יכול להיות? מפקידים כסף בבנק מן המניין? אין להם את בנק הדואר? ואולי לדואר עצמו אין חשבון בבנק הדואר, מי יודע; בימינו כולם מסוכסכים עם כולם. ובכלל, בחיים לא ראית סניף של בנק הדואר, אם אתה לא טועה, והכי קרוב יש סניף של דיסקונט, אז אתה מגיע למסקנה שזה המקום שהכי נבון יהיה ללכת אליו.

לפני זה אתה חוזר הביתה, לקחת פטיש חמישה קילו. כי אין לך לום.

כבד, החרא. הרבה ללכת. ובדרך עלי שלכת. מה זה שייך?

אתה נסחב עם הפטיש עד לסניף הקרוב של דיסקונט, ומשום מה איש לא מגלה עניין בגבר המדבר לעצמו בתוך הקפוצ'ון, שגורר חתיכת פטיש.

אחרי כמה מהלומות על הכספומט חלקי הפלסטיק נשברים, ההבהוב הירוק המעצבן מפסיק, משהו בהחלט מתעקם, אבל אתה לא רואה איך הג'וב הזה יכול להסתיים בהצלחה, ובנוסף אתה מותש מהפעילות הפיזית המופרזת. מתעורר חשש לשאריות האנרגיה שלך, ועיניך נעצמות. אין תעצומות.

אתה מסתובב ורואה מדחן. רעיון מצוין. אחרי כמה מכות מדויקות באופן מפתיע יחסית למצבך על המנעול של המדחן המכסה נשבר ואתה מצליח להוציא מבפנים את תיבת המתכת עם הכסף הקטן. אוצר! הלילה לא נגווע!

הזבן הצעיר בפיצוצייה דווקא נראה די מבוהל מהגבר שנכנס לחנות באמצע הלילה וממלמל בהתרגשות בתוך הקפוצ'ון שלו, כשהוא גורר אתו פטיש חמישה קילו.

אתה לוקח לחם לבן, חלב, שני בקבוקים מהמקרר ולא משנה מאיזה סוג, ארבע פחיות טונה, חומוס, סוכר למטרה לא ברורה, משרוקית סוכריה כי הצבע מושך, שלושה טוויסט, שקית גרעינים, שופך את תכולת תיבת המתכת על הדלפק. מאות מטבעות מתפזרות על, מאחורי ולפני הדלפק.

אתה פונה לצאת ואז נעצר, מטה את הקפוצ'ון לעבר הזבן ונוהם, "תעשה טובה, שים עין על הפטיש. אני חוזר מחר לעשות עוד קנייה, ולפני זה אבוא לקחת אותו."

אתה חד. אתה חד. הרעב משחיז את חושיך. בזכותו היית עשיר לרגע, ועכשיו תוכל להשקיט אותו.

אין מה לדאוג.

מחר שוב יושחזו החושים.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: