גזבלן – עכשיו המחזמר!

שלום, כאן ארז אשרוב, העורך המדעי הראשי של מגזין הגזענים הרגזנים אוכלי נקניקיות המרגז חובבי הגורגונזולה מוונצואלה, סניף חצור הגלילית. היום נדבר על גז. מדעית, גז הינו חומר מוצק במצבו הנוזלי המאודה שהמסה שלו משעממת. בעברית שמו של החומר הוא גז, באנגלית גס, במרוקאית גזבלנקה, בספרדית רודריגז, ובגרמנית יש דברים שלא צוחקים עליהם, יה?! ממציא הגזוז הוא הישראלי דני סנדרסון. גזים אצילים שותים משקאות מוגזים על הגזוזטרה או הגזיבו. האוויר הכי טעים לחיך בתיבול מעט גז חרדל, ואף יש הטוענים כי התחושה מזכירה אורגזמה. בישראל, עדיין לא מקובל לשלם על גז אוויר, אך במדינות בהן הוא ממוסה, אנשים נושמים מעט ובמתינות, והעניים לא נושמים כלל. זוהי מדיניות ירוקה, לפחות אם נשפוט על פי צבע פניהם של הנוקטים בה. הגז הטבעי בישראל מצוי בידי משפחת גזלן, החוצבת אותו ממעמקי האדמה וגוזרת קופון; לאדם החוצב את הגז קוראים גזמן. לגז חופשי נהוג לקרוא אוויר או דליפה, ולגז כלוא קוראים בעממית גז חממה. גז נפיץ נקרא פגז. הפגנות נהוג לפזר באמצעות גז צחוק מדמיע. טעות לחשוב כי ניתן לאחסן גז בארגזים – הגז בורח בעצבים, ומאחר שהוא עובר ממקום למקום, ייתכן מאוד שהרגע נשמתם אוויר שנשמו פעם שנוא ליבכם, או אהבתכם הנכזבת, או שניהם ביחד ברגע ארוטי שלא הייתם רוצים לחשוב עליו. אלה היו שישים ומשהו שניות על גז, בלי אף בדיחה על פלוצים. חחח… אמרתי פלוצים. עד כאן להיום, האור הגנוז, ארז אשרוב.
מודעות פרסומת

ארבע החירויות

אתמול נרדמתי (שוב) על הספה מול קונצרט כזה או אחר, ולמזלי הרב התעוררתי קצת אחרי חמש בבוקר, כשבערוץ Muzzik  הקרינו קונצרט של דיוק אלינגטון משנת 1958. המוזיקה חדרה לקרביי, כל כלי וכל תו וטריל ונגן הקסימו אותי, לכל אחד מהם הייתה איכות מופלאה, לא ארצית, אלגנטיות שכבר פסה מהעולם; יש היום נגנים עילאיים, אך איש מהם לא ניחן באלגנטיות הזאת.

ואלינגטון עצמו – איזו חשיבה מוזיקלית, איזה חן נשפך, איזה יופי הוא ייצר. ועל הבמה – פרפורמר מושלם. סירבתי להתפנות למיטה ולחזור לישון.

רק שמהר מאוד הבחנתי שבאולם יש רק לבנים, ועל הבמה רק שחורים. מדי פעם עברה המצלמה אל הקהל המנומס, המתלהב, מוחא הכפיים, הלבן, שבא ליהנות אבל אולי לא הבין עד הסוף מה קורה הלכה למעשה: קבוצה של אנשים נעלים עליהם מכמה בחינות (ופה אני חייב לבקש סליחה מבילי סטרייהורן, מסיבות שכבר יתבהרו) – לפחות המוזיקלית והמוסרית – מענגת אותם במוזיקה שמימית בארץ שעוד לא העניקה להם זכויות שוות.

בנאום מצב האומה משנת 1941, הבטיח הנשיא פרנקלין רוזוולט לעולם ארבע חירויות: חופש הדיבור וחופש האמונה, החופש ממחסור והחופש מפחד.

כל החופשים האלה עוד לא היו תקפים בימי הקונצרט הספציפי, והגיעו רק 17 שנים מאוחר יותר. האמת, גם היום עוד לא הגיעו.

אבל הבוקר הנחתי על הפטפון קונצרט של אלינגטון מ-1968 (מלודיה CTEPEO, C60 26783 007, משנת 1988, שהודפס במעצמה שרק שנה לפני זה התחילה בפרסטרויקה וכבר מותר היה לשמוע בה דג'עז). הקטע הפותח נקרא "חופש", והמילה מושמעת באמצעו בשפות רבות, כולל בעברית, עם הגייה נכונה של החי"ת. לקראת הסוף אומר אלינגטון: "לעיתים קרובות אני חושב על החופש כפי שנהנה ממנו חברי להלחנה ולעיבודים, בילי סטרייהורן, שחי על פי ארבע חירויות מוסריות: החופש משנאה, ללא כל תנאי; החופש מרחמים עצמיים; החופש מהפחד לעשות משהו שמישהו אחר עשוי להרוויח ממנו יותר ממך; חופש מסוג הגאווה שגורמת לאדם לחשוב שהוא נעלה על אחיו".

איזה יופי.

קחו את ארבע החירויות הללו ואת הארבע של רוזוולט, ויש לכם פילוסופיה מיטיבה לחיים, עם בונוס: סולו סקסופון של ג'וני הודג'ז.

א"א

m(._.)mアリガト לעודד בית הלחמי

נ.ב. לדיוק אלינגטון היו שלושה קונצרטי קודש; זה השני בהם. הרוסים אמנם התחילו להשתחרר, אבל לא מספיק כדי לכתוב את המילה "קודש" על העטיפה


%d בלוגרים אהבו את זה: