קורותיי בסמטת וִיסְטֶרְיָה

אתה לא יודע שזה קרון בלי שיחות?!

"אפשר להוריד את הווילון?" שאלה האישה שישבה מולי ברכבת, כבר בתחילת הנסיעה.

"אני מניח שעד גבול מסוים," עניתי ברטינה סמויה, כי לרוב אני אוהב לבהות בנוף; זה נותן לי רעיונות.

"הנוף הזה לא השתנה כבר חמישים שנה," היא נימקה בחוצפה נימוסית תוך שהורידה את מגן השמש.

"אבל העיניים השתנו," אמרתי בתקווה שלמשפט הזה באמת יש את העומק הפילוסופי שייחלתי לייצר.

עכשיו שהנוף נחסם, חזרתי לקרוא ב"מכונת הזמן" של וולס, שם גיליתי מילה חדשה, frugivorous, שמשמעה בעל חי שניזון בעיקר או רק מפירות. מדי פעם הפגתי את הספר בצפייה במסובים, שכולם היו שקועים בעולמם, חוץ מהאנגלוסקסית שישבה אלכסונית אליי, שאולי לא ארזה את עולמה לנסיעה: מְמַסֶּכֶת הנוף מולי והקשישה לשמאלי קראו עיתון, צעיר בספסל הסמוך הקיש במרץ על מנענעי המחשב שלו והפיק רעש שלא היה מבייש את לירוי אנדרסון, הגבר הגמלוני לצדו מילא תשבץ (עיקמתי אף בסנוביות), עוד בחור עם מחשב חבש אוזניות בגודל גלגלי הרכבת, והייתה גם בחורה שנבלעה לתוך הסלולרי שלה, שכמו אלה של רובנו, היה מחובר לאינפוזיה.

לקראת סוף הנסיעה צלצל הטלפון שלי. עניתי ואמרתי היי לאבי, בשקט, כהרגלי.

צוררת הפנורמות ובעלת המבטא התנפלו עליי בזעם מאופק: "זה קרון שקט!" אמרה הראשונה; "לא שמת לב שאין פה שיחות?" התרעמה השנייה.

ואכן, פתאום התחדדה בי ההכרה שהאנשים האלה היו יותר מדי שקועים בעולמם, כמעט כאילו נדדו מדומייה לדּוּמָה. שתי האסוציאציות הראשונות שלי היו "ביטלג'וס" ותור לגינקולוג (לא שאי פעם ישבתי בתור לגינקולוג, אבל אני מנחש; מצד שני לך תדע – אולי בכלל אין תור לגינקולוג ואני פשוט חושב על הסרט "קָלְמוֹ"; בנוסף, אני מתאר לעצמי שאם אני היית יושב בתור לגינקולוג, בטוח היה משתרר שם שקט מתוח. אבל רגע, אני סוטה, איפה הייתי? אה, כן:) מסתבר שבימינו, כשאתה קונה מקום שמור, אתה משלם גם על שקט.

מה שכמובן לא מנע מהסקסונית לנהל חמש דקות של שיחה קולנית במיוחד עם מכרה שנעמדה ליד דלת הקרון ("אני תמיד קמה מוקדם מדי"), עד שעצירת הרכבת גאלה אותי מייסוריהן.

החלטתי שבדרך חזרה אסע בקרון של אנשים חיים.

 

משם, כמו סוס, הביאו אותי מסעותיי לצהלה.

ישבתי בבית קפה שנקרא "ביתא", וצפיתי בשלווה הקטטונית שנפרשה למול עיניי. אנשים שקטים, דירות צמודות קרקע שבוודאי גורמות לסוכני נדל"ן לרייר בהקיץ, פיסת דשא, שני חתולים דשנים והקשישוּגֶרית שלהם.

אני לא יודע מה כל כך מיוחד בצהלה, אבל יש לה פארקים המיועדים רק לתושביה וחברת שמירה משלה, "כלבי אשמורת" – ואכן ראיתי איש שמירה מסתובב עם כלב זאב שהיה מצויד במחסום ובידית נשיאה.

הדבר היחיד שעשוי היה לרמז שהמקום הפסטורלי הזה טומן בחובו פוטנציאל א-לה טווין פיקס או עקרות בית נושאות, היה שלמרות הכול קישטו את הדשא שתי ערימות קטנות של גללים שרימזו שמשהו רוחש מתחת לפני השטח.

המחירים בסופר של צהלה, אני חייב לציין, זהים לאלה שבסופר שלנו, ולדעתי זה מעוות, כי רק הגיוני שאם זה מקום כל כך נהדר, האנשים המיוחדים שגרים שם יכולים להרשות לעצמם לקמבן מחירים זולים יותר, ומצד שני אם הם ברמה סוציו-אקונומית כל כך גבוהה, הם בוודאי יכולים להרשות לעצמם לשלם יותר. אבל כמו כולם?!

 

בדרכי האבלה לצאת מצהלה ראיתי בלונדינית עם זוג רגלי אובליסק מתארכות. כבר עמדתי לרדוף אחריהן, אבל אז נגלתה לעיניי שחומה שרגליה האולימפיות בהקו כדולפינים, ומרוב בלבול מצאתי את עצמי בתחנת האוטובוס, שם ישבה אישה קולנית עם עגלה אילמת, וליהגה ללא הרף לעבר תינוק שסירב להגיב להתגרויות הווקליות שלה.

תוך כדי שהיא מצייצת ומקרקרת הבנתי שהאישה הזאת היא אני: אין לה מושג שצהלה היא קרון ללא שיחות.

 

א"א

הכינו את הגרורות

"נקישת קוביות הקרח". בימוי: בּרטראן בּלייה, עם ז'אן דוּז'רדה, אלבר דוּפּוֹנטל, אן אלברוֹ, מרים בּואייר. 2010

אדם הולך בשביל באזור מיוער. הוא נמרץ. זאת קומדיה של ברטרון בלייה ("הכינו את הממחטות"), אבל המוזיקה זורקת אל "הניצוץ" של קובריק. הוא מגיע לבית אבן כפרי מבודד, שם יושב על הבלקון סופר חובב ענבים, אלכוהוליסט, בקיצור, שכל הסרט מסתובב עם דלי קרח שבתוכו בקבוק יין לבן; הוא אוהב את צליל הנקישה של קוביות הקרח. ההֵלֶךְ מצלצל בפעמון.

"שארל פולק? זה אני, הסרטן שלך. אל תדאג, אני לא אטריח אותך; זה לא ייקח יותר משלושה חודשים."

ככה מתחיל הסרט שסביר להניח שלא תראו, ושרק במאי אמיץ וחברת הפקה אמיצה היו מעזים (העזו) לשחרר; הוא הופץ מסחרית רק בצרפת, שוודיה ובריטניה.

ולמה לא תראו? כי זה סרט לא נוח. מן הסתם נעשו הרבה סרטים על סרטן ונכתבו הרבה ספרים על הנושא, אבל בעצם זה שבלייה נותן לו גוף, הופך אותו לנודניק אנושי, המהות של "המחלה הממושכת" נעשית זוועתית פי כמה. ובלייה גם לא עושה הנחות לאורך הסרט, ורק מסובב את כפתור הווליום של הזוועה עד 11.

ולמה הוא עשה את זה? ניחושים: 1. כי לגרום לקהל נוחות זה הדבר הכי עלוב שאפשר לעשות. 2. כי בלייה הוא אחד מאחרוני נושאי הלפיד של תיאטרון האבסורד והאכזריות. 3. כי זה מצחיק. 4. לכו תזדיינו!

נכון, צריך טיפה להשתחרר, אבל בסוף צוחקים.

רגע, אמרתי תיאטרון? כן, כי אצל בלייה כמעט תמיד יש אווירה תיאטרלית, אינטימית, ופה זה ממש קאמרי ואולי אפילו קלאוסטרופובי. השחקנים אמנם לא מדברים למצלמה כמו ב"אב חורג" נניח או ב"יפה מדי בשבילך" (או להבדיל ב"השחקנים" המופתי, שבו הם מדברים גם על עצמם וגם על שחקנים אחרים וגם אל ועל המצלמה), אבל הם איתנו, על ידנו, תחומים על ידי הבית המבודד. אם ב"השחקנים" יש המולה א-לה פרסטון סטרג'ס, פה כבר עולה על הדעת משהו משפחתי מעיק ומשתרך של ברגמן. זה כמובן לא מהורהר וקודר באותה המידה, כי אצל בלייה תמיד קיימת תנופה ג'זית, אבל בכל זאת. מה גם שהסופר והעוזרת שלו ושני הסרטנים שלהם יוצרים מעין תא (סליחה על משחק המילים) משפחתי.

בסופו של דבר הסרט מצחיק, מחריד, מספק, ומספק חוויה שונה ומבורכת, כמו כלל היצירה של הבמאי הנפלא הזה. טוב, אולי חוץ מ"כמה אתה אוהב אותי?"

אצלי הוא נכנס מיד לספריית הלב.

 

"כנגד כל הסיכויים". בימוי: ג'ורג' נוֹלפי, עם מאט דיימון, אמילי בלנט, טרנס סטמפ, מייקל קלי, אנטוני מקי, ג'ון סלאטרי. 2011

למה, למה כובע?!!?

סרט המתח הזה מתחיל בטעם אמריקאי שגורם לך לרצות להפסיק לצפות בו כבר על ההתחלה. מאט דיימון (שחקן מעולה ומגוון) הוא דייויד נוריס, כוכב עולה בשמי הפוליטיקה האמריקאית. הוא עולה, הוא יורד, אנשים מריעים לו, דגלים מתנופפים… למה זה מגיע לנו? אכלנו את זה כבר מכל הכיוונים. התפנית החיובית מתרחשת כשהוא נתקל באקראי ברקדנית בשם אליס (בשירותים! ואולי זה רק אני, אבל גם פה נזכרתי בניצוץ של קובריק, בגלל הסימטריה), שמגולמת על ידי שחקנית בעלת חן מסתורי ששמה בישראל אמילי בלנט ("השטן לובשת פראדה").

הסרט ממשיך להתרומם כשנכנסת לתמונה חבורה מסתורית של אנשים שתפקידם "לתאם" מהלכים, ובמקרה זה מטרתם היא למנוע מדייויד ואליס להיפגש בשנית.

איפה כל זה מתפורר? כשלתמונה נכנס טרנס סטמפ (בתפקיד "טרנס סטמפ"), שמסביר לדייויד שלנו שהמחלק שהוא חלק ממנו מונע מהאנושות לעשות את הטעויות המביכות שלה (שואה, אופס), באיזה נאום מביך וילדותי שאולי היה עובד בפסטיגל, אם מישהו היה טורח לנסות לצקת בו תוכן. משם זה רק מחמיר: יש יושב-ראש עם תוכנית, מחלק הכוונון (שם זמני. ואגב, השם העברי של הסרט מחריד) מורכב ממעין מלאכים שמשגיחים עלינו, והסוף כל כך שמאלצי שאפשר להקיא. רשמתי לעצמי לקרוא את הסיפור של פיליפ ק. דיק שעליו מבוסס הסרט, כי קשה לי להאמין שהסופר המשובח הזה שיגר לעולם משהו כזה.

ג'ורג' נולפי, בעיקר תסריטאי, יצר מישמש הגיוני מבחינות מסוימות, אבל לא קוהרנטי מהרבה בחינות אחרות (ואני לא בטוח שהמשפט הזה עצמו קוהרנטי. או אני. או המילה "קוהרנטי"; נשמע כמו סוג של סרטן).

ולמה הצמדתי אותו לסרט של בלייה? כי הסוף, הפתרון של שני הסרטים, כמעט זהה. אלא שבמקרה של הסרט האמריקאי זה רק מוסיף עוד אבקת סוכר על הסופגנייה המתוקה להחריד ממילא, ואצל בלייה זה מעניק נחמה, הפוגה הכרחית מהמחנק בגרון, מה גם ששומעים את צליל הנקישה המרענן של קוביות הקרח.

***

והערת לוואי: "קו הדממה". זוכרים את הסרט הזה של ג'ואל שומאכר? נכון, שמאלץ. נכון, מוסרני. נכון, התסרוקות זוועתיות. אבל תמיד כיף, מה גם שאוליבר פלאט שם.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: