לפני כחודש, באישון לילה, התקינו לנו בשכונה אנטנות ג'י5.
אני לא יכול להוכיח שיש קשר, אבל מהירות הגלישה שלי בבית השתפרה. האמת, אני לא יודע אם אני יכול לקרוא לזה מהירות הגלישה שלי – של המחשב. או של הראוטר. או של השד-יודע-מה שגולש ומהירותו משתפרת. אבל הבנתם את הרעיון.
זה היה רק לפני חודש, ואני לא יכול להוכיח שיש קשר, אבל אחרי שבוע נעלמה לי שומה חשודה מאזור הברך. כלומר, אני לא יודע אם היא נעלמה לי או לברך, אבל הבנתם את הרעיון.
אז בסופו של דבר, למרות שהעירייה התקינה את האנטנות בחשאי, מאחורי הגב שלנו, הייתי די מרוצה מהן; הן גם יותר אסתטיות ממתקני המחזור של בקבוקי הפלסטיק שנעלמו מהעיר. הכוונה שהמתקנים נעלמו, לא הבקבוקים. אלה עדיין נוכחים – במפגן של אופטימיות חסרת גבולות, האזרחים חסרי הישע משאירים אותם בשקיות ליד הפחים הרגילים, בתקווה שפועלי הזבל מכירים מקום סודי אליו הם גם יואילו בטובם לפנות אותם. לחלופין, הם זורקים אותם לפחי המחזור הכתומים.
מה אומר, תושבי השכונה שלי אולי תמימים, אבל לא נואשים עד כדי כך שיתניידו לסופר עם בקבוקי הפלסטיק הריקים כדי לקבל תמורתם שלושים אגורות. להיגרר לסופר עם עשרים בקבוקים בשביל לקבל בחינם אריזת פסטה מס' 8?! סליחה, אבל בשביל פחמימות ריקות קנינו את הקולה מלכתחילה! הרי אתה לא חוזר לחנות אביזרי המין ומבקש זיכוי על הוויברטור רק כי הסוללות לא כלולות, נכון?!
נכון?!!?
אבל אני סוטה. איפה היינו?
אה, כן – האנטנות. אז תראו… את החזירים אני אוהב, ושירת התנים נעימה לי, ולנביחות כלבי השכנים התרגלתי, וזמזום הדבורים ביערת הדבש לא מאיים עליי, וגרגור החתולים משמח אותי, והתחפרות השלשולים מרגיעה אותי, ואני מוכן להישבע על ספר הפוליגרף שתמיד אהבתי ציוץ ציפורים, מאז הילדות, תמיד! תמיד! ועקרונית אני עדיין אוהב את ציוץ הציפורים, אבל יש גבול.
תסכימו איתי שיש גבול.
זה נחמד ואופטימי כשאתה יוצא בבוקר מהבית, ושירת הציפורים מלווה אותך בדרך אל המכונית. זה פרופורציונלי. זה מידתי. זה מתקבל על הדעת.
אבל בשבועיים האחרונים, שבועיים אחרי שהתקינו את האנטנות ואני לא יכול להוכיח שיש קשר אבל עובדה שזה קרה קצת אחרי ושזה תקדים בשכונה שלי ובחיפה ואולי גם בעולם, הציפורים אצלנו מצייצות בוקר וערב, לילה ושחר, השכם והערב, עשרים-וארבע-שבע, נונסטופ, כל הזמן, ללא הרף, בצונאמי ציוצים מנקר-אוזניים, בצוויצים צובטי-מנוחה, וכל החיים שלי הפכו להמולה מקרקרת של שירת בני כנף בני זונה!
ואין מי שיושיע: בפיקוח העירוני אומרים שכל מה שלא נוגע בקרקע אינו בתחום השיפוט שלהם ("אולי הציפורים הגיעו מטירה?!"), הווטרינר העירוני טוען שהוא מתמחה רק ביונקים (הן יונקות לי את חדוות החיים! ניסיתי), מהמשטרה הודיעו לי שבזמן הקרוב הם מנועים מלירות באוויר, "מסיבות מובנות", בתמיכה הטכנית אמרו לי שזאת תקלה כלל-עולמית בטוויטר, הפסיכולוגית שאלה אותי למה לדעתי אני כועס כשאני שומע אחרים נהנים, ובמס הכנסה אמרו לי שמשחק המילים שלי חסר מעוף. "גם אתם לא בדיוק מקוריים!" התרסתי.
ובינתיים, אצלי בשכונה, אין מנוח, אין מנוחה, רעש בלתי נסבל, שאון ביולוגי תמידי, על העצים, בין העלים, בשיחים ובסבכים, על הגגות וחבלי הכביסה, לאור הירח ותחת השמש ריבוא ציוצים: נחליאלי הנחלים פְרְרְצִיף-פררציף, וחכלילית המשי צְוְויטְפוּט-צוויטפוט, ועפרוני הפירמידות חוּהוּפִי-חוהופי, והסיקסק הסורי קִיקוּו-קיקוו, והשלדג העגמוני קאקאקא-קאקאקא, והצוּפית המפרשית ציציווֹף-ציציווף, וקוקיית הגנון צוּצִי-צוצי-צוצי, והחנקן הקווקזי חְרַקַקַקַקַקַקַ, והדרונגו הישנוני פיהוק-פיהוק, וציצנית החורש צְווּצווצווצווצוו, וחיוורנית הנשלים צְוִייייהוֹ, וכוכית הכרמל הוּהַא!-הוהא!, וחוחית המערות חריצי חריצי חריצי-חרי, וטסית המרזבים קרוּ-קרוּקוּ-קוּקוּ, והעפרונן קצר הרוח איק-איק-איק-איק-איק-איק-איק, ומדברון הכרמל פרי-ציציצי פרי-ציציצי, וחרגולן הרפתות צוויק-צווי-צוויק, והשיחנית פעורת העין ציקיציקיציקיצאק, וסבכי הנמלים פרררריציציציציקציק, וזמיר התוגה ווּ-ווּ-הו-וו-וו-וו-הווו, והחטפית הנאה קלוֹקוֹ-קלוקו, והפפיון המהודר פררררקצקצקצק-פררררקצקצקצק, והצקצקן הממושקף ציקיקוּציקוּצי-ציקיקוציקוצי, והוורדית מנענעת העכוז טווירקצי-טווירקצי, והקריין אדום המצח קראאא-קראאא, והפרושית הנודדת צ'יאוּ-ציאו, ומלכילון הגבולות צ'קצ'קפְווִיט, ופּוֹפּית הארובות צ'ימצ'ימיני-צ'ימצ'ימיני-צ'ימצ'יצ'ירוּ והמוח שלי קרפצ'ו והעצבים שלי מנוצים והשינה שלי מרפרפת וכוחי נחבט.
ארז אשרוב
טוב,
יש לי ריח של חיה. משהו בין סוס לסן ברנרד, ואולי כמו שהריחו אבותינו הקדומים, אני לא יודע. אנשים מרגישים את זה היטב ברחוב; כשאני חולף על פניהם האף שלהם נע בעווית לא רצונית והפנים מחמיצים, אם כי לאו דווקא בגועל. הרבה סקרנות משדר להם החוטם, מביא להם משהו חדש שהם לא מורגלים בו: שילוב של בשמת שיער מדובלל ולח, ניחוח אדמה מעובדת, ריח כבד של בד אוהל מדברי, אולי עם נגיעות עדינות של צואה. וכשאני עובר ליד אנשים אני גם משמיע נהמה עמוקה, קטנה, כמעט בלתי נשמעת, אבל מורגשת במעמקי הבטן. אני לא יודע אם זאת מניירה שסיגלתי לעצמי עם השנים או שמילדותי נהגתי כך, וההורים שלי כבר מזמן לא בסביבה כדי לפתור את התעלומה.
החיים בתהיתי 