השולף האיטי במערב

איך יוצרים קסם?
לי עצמי אין מושג, אבל לנארד כהן מומחה בזה. קחו לדוגמה את השיר הראשון מהתקליט החדש שלו, שנקרא "לאט", וכבר בשמיעה ראשונה הפך לבשר מבשרי, להמנון בקצב מארש מתון של חצי האי ארז.
"אני מאט את הנעימה / מעולם לא אהבתי את זה מהיר / את רוצה להגיע לשם בהקדם / אני רוצה להגיע לשם אחרון / זה לא מפני שאני זקן / זאת לא הדרך בה חייתי / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
אחרי כמה שורות של עמדה מעט סרקסטית, מאוד אאוטסיידרית, מגיעה השורה הרומזנית, "תמיד אהבתי את זה לאט", ואחריה השורה שכבר הופכת את זה לממש מגונה: "זה מה שאמא שלי אמרה".
אבל הבית השני מבקש ממך לשכוח מהאלוזיה המינית, וממשיך להסביר את התנהלותו האיטית (אירופאית, מיושנת, אם תרצו) של הדובר, שהולמת להפליא את הצילום שלו על העטיפה המכוערת להחריד:
"אני שורך את הנעליים / אבל אני לא רוצה לרוץ / אני אגיע לשם כשאגיע / אין צורך באקדח הזנקה / זה לא בגלל שאני זקן / וזה לא בגלל מה שעושה הגסיסה / תמיד אהבתי את זה לאט / אצלי לאט זה בדם".
זה לא בגלל מה שעושה הגסיסה – אוי, כמה שזה יפה.
בבית הבא הוא מרחיב את הקרֶדו שלו, אבל פתאום חוזר לעניין האמא:
"תמיד אהבתי את זה לאט / מעולם לא אהבתי מהר / אצלך זה חייב לעוף / אצלי זה חייב להימשך / זה לא מפני שאני זקן / זה לא מפני שאני מת / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
ועכשיו קורה נס:
"כל המהלכים שלך מהירים / כל הפניות שלך מדויקות / תני לי להסדיר את הנשימה / חשבתי שיש לנו את כל הלילה / אני אוהב לקחת את הזמן / להשתהות כשהוא עף / סוף שבוע על שפתייך / תקופת חיים בתוך עינייך".
הושענה! החתיאר הגוסס, המת, לא רק קם לחיים, אלא מצדיק את הרמיזה המינית מההתחלה ועושה סקס! והכי חשוב: רומנטי. כהן על שלל גווניו; אצלו זה לעולם לא חד-משמעי וחלק. השירים הטובים שלו הם תמיד קובייה הונגרית שאתה לא נועדת לפתור.
בסוף, כיאות לאחד שמודע היטב לעובדה שכולם דיסקרטיים, אבל פשוט חייבים לפגוש המוני אנשים כשהם לא לבושים, הוא דורך קצת על הרומנטיקה: "אז בייבי תרפי ממני / בעיר צריכים שתחזרי / במקרה שהם ירצו לדעת / אני רק מנסה להאט".
שוב, פרוש מהעולם. נזיר.

א"א

משמרת לילה

 

ירח קטרקט נועץ בי עין שוטמת

מאחורי שמי בד גזה

צף על כרית ענן במיטת חוליו.

חדר המיון של הקיץ שקט, אין דרמה

ורק הרוח הלוחכת בעצב את שדה הראייה

תדלה ממני שְׂרַף-דמעה.

הסוד לעצמאות אישית וקולקטיבית, היישר מהבור!

 

שלום, כאן המנהיג הבא שלכם, ארז אשרוב, הרב המקובל החילוני הראשון לציון צופיה! היום אדבר איתכם על העצמאות שלכם, ואומר זאת בפשטות: אינכם עצמאיים! בכל פעם שאני שומע את המילה עצמאות אני צוחק חה-חה. כי אתם כבולים. למערכת. פעם, פעם זה היה אחרת! כשאני רק הגעתי למדינה על אניית המעפילים לאב בוט, כבר בדרך חילקו לנו משימות: תחליטו אם אתם רוצים לייבש את החולה או ליבשת אפריקה! איך שירדנו מהאנייה לבשנו כולנו שלבקת חוגרת, ונשאנו ציונה נס ודגל וחפרנו וייבשנו והפרחנו. אל תסתכלו עליי ככה – אכלנו המון שעועית, אז כולנו הפרחנו בשממה! ולא שמעתם איש מתלונן על הוויטמינצ'יקים שגירדו לנו בתחתונים כשבנינו בחולות את העיירה צפדינה. כי אז לא היו לנו פינוקים ולא חפצנו בפינוקים. כאיש אחד היינו, וכאיש אחד הפרחנו! ובימינו מה? בימינו כל אחד מפריח בסתר, להנאתו הפרטית. ואני אומר די! לא עוד! הגיע הזמן להשיב לנו את העצמאות האבודה. במדינה שבה בני נוער שיכורים משתלטים על השיח הציבורי בפארקים העירוניים, שבה יש יותר בנייה לגובה מאשר לרוחב, ולימודי הליבה זרועים דיבה זהבה, את ואתה, אתם ואתן, אני ואנוכי, הם אנחנו העתיד של זה. כי אם לא עכשיו מי, ואם לא אנחנו אימתי?! אז בואו יחד נשנס ברכיים, נחדד מרפקים, נניף סנטרים במקום לגלגל עיניים לשמיים הזרועים ענני חשרה! הבה בואו ונישא ברכה חבס! כולנו ביחד נוכל לשנות את זה ולעשות לחוד את מה שכגוף המוני של אינדיבידואלים לא היינו יכולים לעשות בתור בני אדם פרטיים שמהווים חלק מהקולקטיב. כי זה הסוד, ותקשיבו לי טוב: אתם תצייתו לי, ואני אתעשר על חשבונכם! אז קומו! קומו עם חלקה בלייזר מבצע שני בתי שחי במחיר אחד, ובחרו בי, בחרו בעצמאות!

שלכם ובשבילכן, הרב ארז אשרוב (בקרוב על בולים בסניף הדואר הקרוב לבתיכם).

אתם, אתם הפלמ"ח

זאת לא הייתה שעתם היפה של כלי הנשיפה ממתכת. אבל עוד לפני שהמנצח דייויד רוברטסון מהל את ברטוק בתמיסת פְלֶגְמָנַרְבִין, ולפני שהכנר איתמר זורמן רקח מנדלסון בסאונד של חבל שמשון שעובר בדונג רך, ולפני שכל הפ"פ (הפנסיונרים של הפילהרמונית) כיבו את הדאמפונים שלהם, חוויתי הטרדה מינית.

כחמש דקות לפני התו לה התיישבתי צפוף במקומי בין שני משוחחים, גבר ואישה. הוא בערך בשנות השמונים לחייו הסמוקות, היא בשנות השישים [לחייה, הכוונה; לא בסיקסטיז. זה לא סיפור על מסע בזמן].

זאת הייתה, מסתבר, שיחה על ערכים. הוא, משמאלי, הסביר לה שההורים שלו עלו לארץ בשנת 1917, ושהוא ראה בהם אלילים. חלוצים. הדור של היום, הוא אמר, הילדים שלו, כבר לא עושה טררם גדול מחלוציות ומציונות ומערכים.

היא, מימיני, לא ממש הסכימה אתו.

הוא השחיל איכשהו את העובדה שהבן שלו הוא רופא מצליח, "רופא די טוב, אומרים," הוא ציין בהצטנעות, אבל היד שלו החוותה תנועה של גדוּלה מלכותית, שנבין שמדובר בפנומן של ממש.

בינתיים אני תקוע ביניהם, נשען כמה שיותר לאחור במושב ומביט קדימה, כמה שיותר קדימה.

היא אמרה משהו על הנכד השני שלה, הוא שאל אם יש לה רק שני נכדים, והיא ענתה שיש עוד שישה שרואים בה סבתא, "מהצד של האיש שלי".

"האיש שלך?" הוא תהה. "את לא נשואה?"

היא אמרה שכן, פעם שנייה.

"אז הוא בעלך," הוא לחץ, "לא האיש שלך."

היא הסבירה שהקונוטציה של הבעלות עליה לא מוצאת חן בעיניה, ושבגלל זה היא מעדיפה לקרוא לו "האיש שלי".

"כן, אבל הוא בועל אותך," הוא אמר. "לא?" וצחקק.

האישה התחמקה באלגנטיות האפשרית, ואני הפכתי לזיקית. נראה לי שלא הייתי קיים ביניהם. לא ממש. ואולי זה כן היה מסע בזמן, כי לא האמנתי שאני שומע את מה שאני שומע באולם קונצרטים במאה העשרים-ואחת. ואני לא מדבר על זה שניגנו את היידן בהתחלה.

הפלמחניק לא היה מספיק רגיש (הפתעה) להבחין בהתחמקות, ודחק הלאה: "הוא בועל אותך הרי, נכון? או שלא הבנת מה אמרתי? לא למדת בריאלי?" כאילו הוא הגיע מפסגות האולימפוס של ההשכלה, ורק מי שזכה לאותה זכות נשגבת מסוגל בכלל להבין את ההלצה המעמיקה הזאת.

הרגשתי כאילו הוא מחכך בי את האיבר המצומק שלו בניסיון להגיע אליה.

הייתי קובר את עצמי על המקום אם מחירי הקבורה לא היו כפי שהם. הייתי מתעמת אתו, אלמלא היה לו ריח רע מהפה והוא ירק עליי כבר כשאמר "צפרירים" והחלטתי שדי לי בכך. אז לא אמרתי כלום. רק נשארתי קפוא בין שניהם עד שהתחיל הקונצרט, אירוע תרבותי לעילא, וגם קצת אנכרוניסטי: אחרי ההפסקה, לפני ברטוק, רבים עזבו את האולם; המאה העשרים זה לא לאוזניים שלהם.

המסע הזה קדימה בזמן חרה להם, אבל אני זכיתי לנסוע אחורה בזמן ולדעת איך זה להיות פלמחניק.

לא לטעמי.

א"א  

האמת שיש לזה הסבר מאוד הגיוני

טוב,

אני רוצה שיהיה ברור שאני מאשים את אשתי.

את אשתך?!!?

כן, כלומר לא – אשתי לא אשמה, היא רק קנתה מדף באיקאה וביקשה שאתקין אותו. ואתה מכיר את הריהוט הזה להרכבה עצמית – אפשר לעשות עם זה הכול חוץ מלהרכיב אותו.

אני עדיין לא מבין איך כל זה קשור לסיפור שלנו.

אז הנה: חצי בוקר ניסיתי להתקין לה את המדף, ולא הולך, וחם יחסית לעונה, ומתחיל לגרד לי ואני נעשה עצבני, וחסר לי חלק 7A, והמברג נופל, ואז אני מקבל טלפון שיש איזה אירוע של אנרכיסטים ואני יוצא לשטח.

ושם?

לא יודע; לא הייתי מרוכז. היו אנשים, אופניים, חיילים שלי, אבל אני כולי עוד הייתי בתסכול של המדף, ואתה יודע מה זה עושה לגבריות, כשאתה לא מצליח לבצע משהו שהאישה מבקשת. אז הסתובבתי שם, העניינים פחות או יותר טיפלו בעצמם, ואני כל הזמן בחצי קול מסתובב וממלמל ומקלל את האיקאה האלה ואת המדף המחורבן, ואז אני רואה את המוכר השוודי הזה, ואני מכיר את מדיניות ההחזרות שלהם, אבל בכל זאת אמרתי שעדיף לי שיישאר אצלם משיהיה תקוע לי בבית כגלעד לכישלון שלי, אז אמרתי לו "הנה, קחו בחזרה את המדף המחורבן שלכם!", רק שבטעות זה פגע לו בפנים, וכל כך חייתי את הקטע של התסכול שזה לא היה המדף אלא הנשק האישי שלי, וככה זה נגמר עם השוודי על הרצפה.

הוא היה דני, אתה יודע.

דני, שוודי – פעם ויקינג תמיד ויקינג!

א"א

המונולוג הנודע בהיסטוריה, בפרשנות חדשנית

סרז' גנסבורג – שיכור (גרסה עברית)

שותֶה
מנה אחת אפיים
רואה
פילים פורשים כפּיים
עַכְּבִישִׁים על חליפת
הסמוקינג
עטלפים מהתקרה
של הסלון

.

ואת
עומדת כמו קוזינה
סמוקה,
בובת שברי חרסינה
יותר רשמית מחליפת הסמוקינג
יותר אקרילית מֵהַטִּיחַ
בסלון

.

גמוּר –
לחצת לי על ההדק;
חמוּר –
צובעים לי את החדק;
עַכְּבִישִׁים לי לוחשים
"נו סמוקינג"
עטלפים מְטַנְפְּפִים
את הסלון

.

ואת
עומדת כמו קוזינה
סמוקה
עם כתר מחרסינה
יותר רשמית מחליפת הסמוקינג
יותר אקרילית מהטיח
בסלון

עברית: א"א

שובה של לא מהדורת חצות

הסיפור של דל"ד

יש לי ריח של חיה. משהו בין סוס לסן ברנרד, ואולי כמו שהריחו אבותינו הקדומים, אני לא יודע. אנשים מרגישים את זה היטב ברחוב; כשאני חולף על פניהם האף שלהם נע בעווית לא רצונית והפנים מחמיצים, אם כי לאו דווקא בגועל. הרבה סקרנות משדר להם החוטם, מביא להם משהו חדש שהם לא מורגלים בו: שילוב של בשמת שיער מדובלל ולח, ניחוח אדמה מעובדת, ריח כבד של בד אוהל מדברי, אולי עם נגיעות עדינות של צואה. וכשאני עובר ליד אנשים אני גם משמיע נהמה עמוקה, קטנה, כמעט בלתי נשמעת, אבל מורגשת במעמקי הבטן. אני לא יודע אם זאת מניירה שסיגלתי לעצמי עם השנים או שמילדותי נהגתי כך, וההורים שלי כבר מזמן לא בסביבה כדי לפתור את התעלומה.

עורבים חגים דרך קבע מעל ראשי, וגם התגובה שלהם אליי לא החלטית: אאה-אעעה! הם חורקים א-לה-טום-ווייטס, במה שנשמע כמו אי שביעות רצון, אבל ממשיכים לעוף בעקבותיי ולהשמיע אעעה! כמו בגועל; כלבים נוטשים את בעליהם והולכים אחריי. לאן שאני לא הולך, אנשים צועקים אחריי "רקסי, תחזור הנה! תחזור מיד!"; על חוף הים, סרטנים יוצאים מחוריהם לטעום מעט מבשרי בצבתותיהם; בגן חיות ביקרתי רק פעם אחת, וזה נגמר בשאון תופת של צרחות, נאקות, צניפות, שאגות, קרקורים ומה לא.

ולא שמבלי חוש ריח אנשים לא היו מבחינים בי. גם תתרנים מוחלטים היו שמים לב לגוש הזה שמתקרב אליהם. אני לא גבוה במיוחד, רק מטר-שמונים-וחמישה, אבל זה גם הרוחב שלי.

והעומק.

שלא בפניי אנשים מכנים אותי "הקובייה ההונגרית", שלא בהגינות: שלושה דורות אחורה אין לי שום קרוב משפחה הונגרי.

עד לא מזמן עסקתי בעיקר באבטחה של טיפוסים מפוקפקים, מיני עבריינים ומתיימרים להיות עבריינים, שתמיד נרצחו בסופו של דבר על ידי יריביהם, אבל לא במשמרות שלי. עד שמאסתי בסגנון החיים הזה, וביקשתי עצה מאחד היועצים העסקיים של העבריין האחרון שאצלו עבדתי. ההוא המליץ לי לרכוש חטיבת חלל של חברת מכוניות. עשיתי בעצתו, נכנסתי למנהל הבנק במכנסי ברמודה וכפכפים וביקשתי הלוואה של 400 אלף יורו.

הוא נבהל, כדרכם של אנשים שאני מבקש מהם דברים, כי תמיד קשה להחליט אם זאת דרישה או בקשה, ובכל מקרה נעתר. תוך חודשיים החזרתי לבנק את ההלוואה, ושנתיים אחרי זה מכרתי את החטיבה בשמונים מיליון דולר והוצאתי את עצמי לגמלאות. גם כתבתי על זה שיר, אבל רצוי שלא נחשוף אותו כאן. כשאני חושב על זה, אולי בגלל תחביב כתיבת השירים שלי העורבים כל הזמן אעעה!

כל אחד רוצה להיות מבקר.

ועד היום החיים היו מתוקים, שלווים ונוחים, רק שדווקא היום, ביומולדת ארבעים, משהו בי פקע. האם זה משבר גיל ארבעים, החום והלחות והרעש התל אביבי של אלפי מכונות אספרסו שורקות, או שאולי איזה מנגנון פנימי שאמור היה להתפוצץ, משהו היולי וחייתי שלא היה בנוי למאה הנוכחית, ושעל הסכנה הטמונה בו רימז הריח שלי לאורך השנים? השד יודע. מה שאני יודע, זה שבצהריים יצאתי מדעתי.

הרגשתי שהעור שלי חונק אותי, מתהדק עליי, שכל מה שבין העצמות לאוויר האופף אותי מגרד, שאני עולה באש שחומה רק הולך וגובר. נעמדתי באמצע רחוב אבן גבירול, ליד קפה לנדוור ושאגתי. אולי שתי דקות. מובן שהרחוב השתתק. העפתי הצידה שני אופנועים, שברתי שמשייה של בית הקפה, ריסקתי אדנית אבן ברגל, והתחלתי לרוץ ריצת אמוק.

"פיגוע!" צעקה מישהי בהיסטריה.

"רקסי, תחזור הנה!" צעק מישהו בדאגה.

רצתי במהירות כל הדרך לרחוב לינקולן, בין אנשים וכבישים וריבוא האופניים הדפוקים, ובלינקולן הרגשתי שוב שאני בוער, ושאני זקוק למשהו שיצנן אותי. קטפתי מבית קפה אופנתי מכונת אייס קפה שתפסתי מתחת לזרוע, ומאחד מכיסאות המוסד הקולינרי קטפתי לי אישה מזדמנת, אותה תחבתי תחת הזרוע השנייה, ושוב התחלתי לרוץ, לכיוון מגדל עזריאלי.

האישה מתחת לזרועי אפילו לא צרחה, אולי בגלל החשש שצריכה מופלגת של אוויר תאלץ אותה להריח אותי טוב יותר. הבטתי בה תוך כדי ריצה, ומשהו בה נראה לי מוכר.

"את יודעת למי את דומה? לקריקטורה ההיא."

היא גלגלה עיניים. "שיטות החיזור שלך מופלאות. נשים בטח לא מפסיקות להטריד אותך."

"בחיים לא הייתי עם אישה. או נשים איתי."

"אל תפתח תקווה שדווקא זה יום המזל שלך."

אבל לא, זאת את, נכון? אני מכיר אותך מהקריקטורות. דניאלה משהו, מהקומיקס המצחיק במעריב."

"ידיעות!"

"מה ההבדל?"

בשלב הזה הגענו המכונה, הקריקטורה ואני למגדל עזריאלי. כשהאישה הבינה שאני עומד לטפס על המגדל היא התחילה לצווח. איזה ריאות!

"תוריד אותי, בהמה! תוריד מיד, סחורת אטליזים! אתה יודע מי אבא שלי?!"

"על הנייר את יותר נעימה. תחזיקי חזק." כרכתי את הכבל החשמלי של המכונה סביב הצוואר, לשחרר את היד, ואת האישה הנפתי על מיטת הכתפיים.

היא צרחה פחות או יותר כל הדרך למעלה, עד שכנראה האוויר נעשה דליל מדי. הגענו למרפסת העליונה, והנחתי אותה ואת המכונה על הרצפה. היא רצה מסביב בחלל הקטן עד שהבינה שאין דרך להיכנס פנימה. במחשבה לאחור אני לא יודע למה הייתי צריך אותה, אבל את מכונת הקפה טוב שהבאתי. חרא! שכחתי כוסות. אולי רציתי לאסוף כוסות במקום את הקריקטוריסטית, אבל באינסטינקט חיפשתי משהו שיאזן את המשקל של המכונה (היא מאוד רזה, יש לציין, לא כמו שהיא מאיירת את עצמה).

הרמתי את המכונה ביד אחת מעל הראש ובשנייה לחצתי על הידית. נוזל קר ומבורך.

"רוצה קצת?" שאלתי אותה.

"תתרחקו ממני שניכם!" היא אמרה. "ושתדע שהדדליין שלי רק מחר, ואתה תיראה מה-זה מכוער במוסף של שישי."

כן, כאילו עכשיו אני אלן דלון.

בינתיים התחילו לרחף סביבנו מטוסים קלים של תחנות רדיו וטלוויזיה, ובאקט מעט גרנדיוזי ניסיתי לקטוף אותם מהשמיים. מטר-שמונים-וחמישה עם תסביך קינג קונג. ממש יפה.

אחד מכלי הטיס היה הליקופטר, שריחף במרחק קבוע מאיתנו, ועכשיו הפעיל מערכת כריזה.

"תתרחק מהחטופה שלך, תניח את המטען בצד ותשכב על הרצפה עם הידיים מאחורי העורף. אתה שומע אותי? יש בדרך צלפים."

ידעתי שאין לי ברירה של ממש, אולי רק להתרסק דרך הזגוגיות המחוסמות של הקומה העליונה ולהמשיך לזרוע כאוס בתוך הבניין. ידעתי שאני נלחם מלחמה אבודה עם מטרה לא ברורה, אבל עדיין היה בי הגעש הנורא שדחק בי למעשים לא רציונליים.

מערכת הכריזה שוב התעוררה לחיים: "בחורצ'יק, שמע, הייתי באמצע ישיבה בקריה. בוא נגמור עם השטות הזאת, שכב יפה על הבטן ודי לסיפור."

"ומי אתה בכלל?"

"בני. בני גנץ."

"בני מה? מהשיר של ריקי גל?"

"תקשיב, תיכנע או שניאלץ לחסל אותך."

חשפתי שיניים בבוז מתריס "כן, בני? כן? אתה ואיזה צבא?!"

א"א 25.7.11

שינוי ממשמש

כולם רוצים להיות אחרים

את זה כבר למדתי

כולם רוצים לדלג על הרים

גם אני לא דילגתי

כולנו רוצים לזחול בחיטה עם צבעים מושלמים בפרסומת מחייכת

וגומרים את החיים בסיטואציה מגוחכת, בשלהבת דועכת

כולנו רוצים למות במיטה, או בשדה קרב גבורה – מצולמים לפוסטר

כולנו גומרים זונות; לא נהג מונית עם אקדח – ג'ודי פוסטר

/

כולם רוצים להיות רזים

אפילו אני שמנתי

כולם רוצים לכתוב בחרוזים

רק בלי הסבל הרומנטי

כולנו יודעים שיום עוד יבוא ונגיע ליעד

יודעים שיבוא היום בעתיד ונעשה את הצעד

חולפים עשורים וכולנו עדיין עושים חזרות

חולפות השעות וחיינו חולפים; התקוות נשארות

/

כולם רוצים להיות מושלמים

להיות כוכבים בקולנוע

כולם את עצמם בקנאה מרמים

וגורסים כמויות מרזות של קינואה

כולנו יודעים שהאל שממעל עלינו מביט בחיוך

כולנו יודעים שידו במעל, כולנו שרויים בדכדוך

אבל מחר יום חדש – לא נשתה, לא נאכל

נתאמן, נשתפר, נעשה מאמץ

לא נבגוד, רק נרקוד, בלי חיוך מאולץ

לא נפליץ, לא נפריח, לא נכּריס, לא נקריח

נחייך כל הדרך, גם אם…

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: