השולף האיטי במערב

איך יוצרים קסם?
לי עצמי אין מושג, אבל לנארד כהן מומחה בזה. קחו לדוגמה את השיר הראשון מהתקליט החדש שלו, שנקרא "לאט", וכבר בשמיעה ראשונה הפך לבשר מבשרי, להמנון בקצב מארש מתון של חצי האי ארז.
"אני מאט את הנעימה / מעולם לא אהבתי את זה מהיר / את רוצה להגיע לשם בהקדם / אני רוצה להגיע לשם אחרון / זה לא מפני שאני זקן / זאת לא הדרך בה חייתי / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
אחרי כמה שורות של עמדה מעט סרקסטית, מאוד אאוטסיידרית, מגיעה השורה הרומזנית, "תמיד אהבתי את זה לאט", ואחריה השורה שכבר הופכת את זה לממש מגונה: "זה מה שאמא שלי אמרה".
אבל הבית השני מבקש ממך לשכוח מהאלוזיה המינית, וממשיך להסביר את התנהלותו האיטית (אירופאית, מיושנת, אם תרצו) של הדובר, שהולמת להפליא את הצילום שלו על העטיפה המכוערת להחריד:
"אני שורך את הנעליים / אבל אני לא רוצה לרוץ / אני אגיע לשם כשאגיע / אין צורך באקדח הזנקה / זה לא בגלל שאני זקן / וזה לא בגלל מה שעושה הגסיסה / תמיד אהבתי את זה לאט / אצלי לאט זה בדם".
זה לא בגלל מה שעושה הגסיסה – אוי, כמה שזה יפה.
בבית הבא הוא מרחיב את הקרֶדו שלו, אבל פתאום חוזר לעניין האמא:
"תמיד אהבתי את זה לאט / מעולם לא אהבתי מהר / אצלך זה חייב לעוף / אצלי זה חייב להימשך / זה לא מפני שאני זקן / זה לא מפני שאני מת / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
ועכשיו קורה נס:
"כל המהלכים שלך מהירים / כל הפניות שלך מדויקות / תני לי להסדיר את הנשימה / חשבתי שיש לנו את כל הלילה / אני אוהב לקחת את הזמן / להשתהות כשהוא עף / סוף שבוע על שפתייך / תקופת חיים בתוך עינייך".
הושענה! החתיאר הגוסס, המת, לא רק קם לחיים, אלא מצדיק את הרמיזה המינית מההתחלה ועושה סקס! והכי חשוב: רומנטי. כהן על שלל גווניו; אצלו זה לעולם לא חד-משמעי וחלק. השירים הטובים שלו הם תמיד קובייה הונגרית שאתה לא נועדת לפתור.
בסוף, כיאות לאחד שמודע היטב לעובדה שכולם דיסקרטיים, אבל פשוט חייבים לפגוש המוני אנשים כשהם לא לבושים, הוא דורך קצת על הרומנטיקה: "אז בייבי תרפי ממני / בעיר צריכים שתחזרי / במקרה שהם ירצו לדעת / אני רק מנסה להאט".
שוב, פרוש מהעולם. נזיר.

א"א

מודעות פרסומת

משמרת לילה

 

ירח קטרקט נועץ בי עין שוטמת

מאחורי שמי בד גזה

צף על כרית ענן במיטת חוליו.

חדר המיון של הקיץ שקט, אין דרמה

ורק הרוח הלוחכת בעצב את שדה הראייה

תדלה ממני שְׂרַף-דמעה.

הסוד לעצמאות אישית וקולקטיבית, היישר מהבור!

 

שלום, כאן המנהיג הבא שלכם, ארז אשרוב, הרב המקובל החילוני הראשון לציון צופיה! היום אדבר איתכם על העצמאות שלכם, ואומר זאת בפשטות: אינכם עצמאיים! בכל פעם שאני שומע את המילה עצמאות אני צוחק חה-חה. כי אתם כבולים. למערכת. פעם, פעם זה היה אחרת! כשאני רק הגעתי למדינה על אניית המעפילים לאב בוט, כבר בדרך חילקו לנו משימות: תחליטו אם אתם רוצים לייבש את החולה או ליבשת אפריקה! איך שירדנו מהאנייה לבשנו כולנו שלבקת חוגרת, ונשאנו ציונה נס ודגל וחפרנו וייבשנו והפרחנו. אל תסתכלו עליי ככה – אכלנו המון שעועית, אז כולנו הפרחנו בשממה! ולא שמעתם איש מתלונן על הוויטמינצ'יקים שגירדו לנו בתחתונים כשבנינו בחולות את העיירה צפדינה. כי אז לא היו לנו פינוקים ולא חפצנו בפינוקים. כאיש אחד היינו, וכאיש אחד הפרחנו! ובימינו מה? בימינו כל אחד מפריח בסתר, להנאתו הפרטית. ואני אומר די! לא עוד! הגיע הזמן להשיב לנו את העצמאות האבודה. במדינה שבה בני נוער שיכורים משתלטים על השיח הציבורי בפארקים העירוניים, שבה יש יותר בנייה לגובה מאשר לרוחב, ולימודי הליבה זרועים דיבה זהבה, את ואתה, אתם ואתן, אני ואנוכי, הם אנחנו העתיד של זה. כי אם לא עכשיו מי, ואם לא אנחנו אימתי?! אז בואו יחד נשנס ברכיים, נחדד מרפקים, נניף סנטרים במקום לגלגל עיניים לשמיים הזרועים ענני חשרה! הבה בואו ונישא ברכה חבס! כולנו ביחד נוכל לשנות את זה ולעשות לחוד את מה שכגוף המוני של אינדיבידואלים לא היינו יכולים לעשות בתור בני אדם פרטיים שמהווים חלק מהקולקטיב. כי זה הסוד, ותקשיבו לי טוב: אתם תצייתו לי, ואני אתעשר על חשבונכם! אז קומו! קומו עם חלקה בלייזר מבצע שני בתי שחי במחיר אחד, ובחרו בי, בחרו בעצמאות!

שלכם ובשבילכן, הרב ארז אשרוב (בקרוב על בולים בסניף הדואר הקרוב לבתיכם).

אתם, אתם הפלמ"ח

זאת לא הייתה שעתם היפה של כלי הנשיפה ממתכת. אבל עוד לפני שהמנצח דייויד רוברטסון מהל את ברטוק בתמיסת פְלֶגְמָנַרְבִין, ולפני שהכנר איתמר זורמן רקח מנדלסון בסאונד של חבל שמשון שעובר בדונג רך, ולפני שכל הפ"פ (הפנסיונרים של הפילהרמונית) כיבו את הדאמפונים שלהם, חוויתי הטרדה מינית.

כחמש דקות לפני התו לה התיישבתי צפוף במקומי בין שני משוחחים, גבר ואישה. הוא בערך בשנות השמונים לחייו הסמוקות, היא בשנות השישים [לחייה, הכוונה; לא בסיקסטיז. זה לא סיפור על מסע בזמן].

זאת הייתה, מסתבר, שיחה על ערכים. הוא, משמאלי, הסביר לה שההורים שלו עלו לארץ בשנת 1917, ושהוא ראה בהם אלילים. חלוצים. הדור של היום, הוא אמר, הילדים שלו, כבר לא עושה טררם גדול מחלוציות ומציונות ומערכים.

היא, מימיני, לא ממש הסכימה אתו.

הוא השחיל איכשהו את העובדה שהבן שלו הוא רופא מצליח, "רופא די טוב, אומרים," הוא ציין בהצטנעות, אבל היד שלו החוותה תנועה של גדוּלה מלכותית, שנבין שמדובר בפנומן של ממש.

בינתיים אני תקוע ביניהם, נשען כמה שיותר לאחור במושב ומביט קדימה, כמה שיותר קדימה.

היא אמרה משהו על הנכד השני שלה, הוא שאל אם יש לה רק שני נכדים, והיא ענתה שיש עוד שישה שרואים בה סבתא, "מהצד של האיש שלי".

"האיש שלך?" הוא תהה. "את לא נשואה?"

היא אמרה שכן, פעם שנייה.

"אז הוא בעלך," הוא לחץ, "לא האיש שלך."

היא הסבירה שהקונוטציה של הבעלות עליה לא מוצאת חן בעיניה, ושבגלל זה היא מעדיפה לקרוא לו "האיש שלי".

"כן, אבל הוא בועל אותך," הוא אמר. "לא?" וצחקק.

האישה התחמקה באלגנטיות האפשרית, ואני הפכתי לזיקית. נראה לי שלא הייתי קיים ביניהם. לא ממש. ואולי זה כן היה מסע בזמן, כי לא האמנתי שאני שומע את מה שאני שומע באולם קונצרטים במאה העשרים-ואחת. ואני לא מדבר על זה שניגנו את היידן בהתחלה.

הפלמחניק לא היה מספיק רגיש (הפתעה) להבחין בהתחמקות, ודחק הלאה: "הוא בועל אותך הרי, נכון? או שלא הבנת מה אמרתי? לא למדת בריאלי?" כאילו הוא הגיע מפסגות האולימפוס של ההשכלה, ורק מי שזכה לאותה זכות נשגבת מסוגל בכלל להבין את ההלצה המעמיקה הזאת.

הרגשתי כאילו הוא מחכך בי את האיבר המצומק שלו בניסיון להגיע אליה.

הייתי קובר את עצמי על המקום אם מחירי הקבורה לא היו כפי שהם. הייתי מתעמת אתו, אלמלא היה לו ריח רע מהפה והוא ירק עליי כבר כשאמר "צפרירים" והחלטתי שדי לי בכך. אז לא אמרתי כלום. רק נשארתי קפוא בין שניהם עד שהתחיל הקונצרט, אירוע תרבותי לעילא, וגם קצת אנכרוניסטי: אחרי ההפסקה, לפני ברטוק, רבים עזבו את האולם; המאה העשרים זה לא לאוזניים שלהם.

המסע הזה קדימה בזמן חרה להם, אבל אני זכיתי לנסוע אחורה בזמן ולדעת איך זה להיות פלמחניק.

לא לטעמי.

א"א  

האמת שיש לזה הסבר מאוד הגיוני

טוב,

אני רוצה שיהיה ברור שאני מאשים את אשתי.

את אשתך?!!?

כן, כלומר לא – אשתי לא אשמה, היא רק קנתה מדף באיקאה וביקשה שאתקין אותו. ואתה מכיר את הריהוט הזה להרכבה עצמית – אפשר לעשות עם זה הכול חוץ מלהרכיב אותו.

אני עדיין לא מבין איך כל זה קשור לסיפור שלנו.

אז הנה: חצי בוקר ניסיתי להתקין לה את המדף, ולא הולך, וחם יחסית לעונה, ומתחיל לגרד לי ואני נעשה עצבני, וחסר לי חלק 7A, והמברג נופל, ואז אני מקבל טלפון שיש איזה אירוע של אנרכיסטים ואני יוצא לשטח.

ושם?

לא יודע; לא הייתי מרוכז. היו אנשים, אופניים, חיילים שלי, אבל אני כולי עוד הייתי בתסכול של המדף, ואתה יודע מה זה עושה לגבריות, כשאתה לא מצליח לבצע משהו שהאישה מבקשת. אז הסתובבתי שם, העניינים פחות או יותר טיפלו בעצמם, ואני כל הזמן בחצי קול מסתובב וממלמל ומקלל את האיקאה האלה ואת המדף המחורבן, ואז אני רואה את המוכר השוודי הזה, ואני מכיר את מדיניות ההחזרות שלהם, אבל בכל זאת אמרתי שעדיף לי שיישאר אצלם משיהיה תקוע לי בבית כגלעד לכישלון שלי, אז אמרתי לו "הנה, קחו בחזרה את המדף המחורבן שלכם!", רק שבטעות זה פגע לו בפנים, וכל כך חייתי את הקטע של התסכול שזה לא היה המדף אלא הנשק האישי שלי, וככה זה נגמר עם השוודי על הרצפה.

הוא היה דני, אתה יודע.

דני, שוודי – פעם ויקינג תמיד ויקינג!

א"א

המונולוג הנודע בהיסטוריה, בפרשנות חדשנית

סרז' גנסבורג – שיכור (גרסה עברית)

שותֶה
מנה אחת אפיים
רואה
פילים פורשים כפּיים
עַכְּבִישִׁים על חליפת
הסמוקינג
עטלפים מהתקרה
של הסלון

.

ואת
עומדת כמו קוזינה
סמוקה,
בובת שברי חרסינה
יותר רשמית מחליפת הסמוקינג
יותר אקרילית מֵהַטִּיחַ
בסלון

.

גמוּר –
לחצת לי על ההדק;
חמוּר –
צובעים לי את החדק;
עַכְּבִישִׁים לי לוחשים
"נו סמוקינג"
עטלפים מְטַנְפְּפִים
את הסלון

.

ואת
עומדת כמו קוזינה
סמוקה
עם כתר מחרסינה
יותר רשמית מחליפת הסמוקינג
יותר אקרילית מהטיח
בסלון

עברית: א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: