ביקור הגברת הזקנה המתה

wislawa-szymborska_2

ביום השנה למותה נכנסה בי רוחה של ויסלבה שימבורסקה.

הבחנתי בזה כשנכנסתי בבוקר להתגלח, ובזווית מסוימת, בהטיה ספציפית של הראש, ראיתי את פניה החייכניים הקמוטים משתקפים אליי מהמראה. הייתי נבהל, כמובן, אבל זאת לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה לי.

גברת שימבורסקה, אמרתי, ברוכה הבאה. אני מניח שבאת להכתיב לי את שירך האחרון, או אולי להעביר אליי את לפיד השירה (וסליחה שאני אומר "לפיד" בעת הספציפית), ללמדני רזים של ניסוח ואבחנה, להיות לי חונכת גדולה ולהטמיע בי את מיומנויות חידוד והשחזת המילה הכתובה.

"תאונן!" היא אמרה.

מה?

"תאונן, קווקזי גא!"

ויס… גברת שימבורסקה, נדמה לי שמשהו השתבש בעברית שלמדת במסע בחזרה מהעולם הבא לזה. אני לא בטוח שאת יודעת מה את אומרת.

"חיי הבשר… חיי הבשר… אני כמהה לממשות הבשר…" היא נאנחה בקול אוורירי ריק מתוכן.

הו, זה נשמע לי כמו התחלה של שיר! מה השורה הבאה?

"תאונן! חגוג את החיים!"

גברת שימבורסקה, התעקשתי, תקשיבי, את פה, אני פה, את יכולה להיות השראה גדולה ומורה דגולה; בואי נעשה משהו ביחד. נשאיר מאחורינו עוד כמה פנינים משותפות. אם כי אני כבר עכשיו מודיע לך – גילוי נאות וכל זה – שעל השירים שלנו אני אחתום בשמי בלבד, ואולי אקדיש לך את הספר, או איזו מחווה דומה. גם כי אני לא אוהב לחלוק קרדיטים, וגם כי יחשבו שאני מטורף. אז קדימה, תתנהגי בהתאם לגילך, ובואי נכתוב משהו כבר עכשיו, אולי שיר על הירח?!

"תאונן, קווקזי גא! אחוז בו ועשה את המלאכה! תן לי להביט. תיגע בי! ממשות הבשר… אל תניח לי לשבת פה לבד בחושך… אני חשבתי שאני כבר אנוח לי בקבר, אבל זה בלתי אפשרי. כולי בחוסר מנוחה. חיי הבשר… תאונן, האדס!"

ייתכן שאני מוטרד מינית על ידי אקטופלזמה פולנייה קשישה?! תהיתי. רגע…

אמרת האדס?! שאלתי. אני מתחיל לחשוד שיש פה איזו טעות בכתובת. אני ארז.

"האדס, ארז, מה זה משנה: גברים – כולכם אותו הדבר."

כן, אמרתי, אבל הוא עובד בתחום שיפוט אחר לחלוטין. בכל מקרה, שוב, את כבר כאן, אז בואי ניצור משהו יפה ביחד. בבקשה.

"שירים… kozojeb… תוציא אותו כבר!" היא הרימה את הווליום.

זה לא אופייני לי, אבל איבדתי שליטה: spierdalaj ty glupia pizda! צעקתי עליה בחוסר נימוס, ומרוב כעס לא שמתי לב שהתחלתי לדבר פולנית.

"דביל אימפוטנט!" צרחה המשוררת ונעלמה מחיי.

המתים תמיד עולים לי על העצבים איכשהו.

כשהייתי בן 13 נכנסה בי רוחו של אלביס פרסלי. תלמד אותי לשיר, התחננתי בפניו. תלמד אותי לשיר!

אבל ההילבילי האווילי רק לימד אותי לנענע את רגל ימין, והמורים, שהבחינו בכך, שלחו אותי לפסיכולוג שיבדוק אם אני היפראקטיבי.

א"א  

היכונו

***

בשמי הערב עמדו שבעה כוכבים בלבד, וכולם נגהו באור אדמדם. רוח נעימה מנחמת טוותה את דרכה באוויר, מילאה את האיברים בחיוניות נעורים חדשה, ועל עצים שמעולם לא הבחנתי בהם קודם לכן צייצו ציפורי לילה בקולות חדשים. רגיעה נעימה ירדה על הארץ, ובאווירה של אופוריה פתחתי את דלת הפאב, שמנעולה לא צייץ והיא עצמה לא חרקה. בתוך המבנה הקטן לא עמד הריח השגור של אלכוהול חמוץ ומאפרות גדושות, כי אם ניחוח של קטורת, מור ולבונה.

ביום מן המניין הייתי עוין אנשים שמגיעים מיד עם הפתיחה, מה גם שהמטבח לא היה מוכן, אבל הפעם דווקא שמחתי לראות את שלוש הדמויות שפסעו בשביל הגישה, מוקפות כולן בהילה הצהבהבה של הבא.

פנימה צעדו ג'ים מוריסון, אלביס פרסלי והרבי מלובביץ'.

"ערב טוב, שמח לראות אתכם. תשתו משהו?"

"לא תודה", ענה המלובביצ'ר במבטא ברוקלינאי, "רק באתי לברך את הסמירנוף שלכם", אמר ונכנס מאחורי הבר, עיגל ידיו סביב בקבוקי הסמירנוף ומלמל לחש מסתורי. "במחשבה שנייה, יש לכם יין מנישביץ?" בינתיים, מוריסון קשקש פואמה חדשה על הקיר, תוך שהוא מחכך את חזית מכנסי העור שלו בצילום ממוסגר של גרטה גרבו שתמיד סברתי שתלו אותו נמוך מדי, ואלביס שלף וירה בטלוויזיה. בצדק: סרט של קן ראסל.

"סתם עוברים בסביבה?" שאלתי. אלביס קימר את שמאל שפתו העליונה ואמר: "מאז שרוח החיים עזבה אותי מצאתי מקום חדש להתגורר בו – זה בדיוק בקצה הרחוב, במלון הלבבות השבורים. אני מחפש את אלביס הישראלי, לכבות לו את הטלוויזיה. אני אשתה ג'ק קטן, ואחרי זה נמשיך. תביא שלוש כוסיות ריקות ותשאיר את הבקבוק". הוא מזג לעצמו משקה לכוסיות והעביר את הבקבוק למוריסון, שינק לו ישר מהצוואר.

כל אותה עת ישב מאחורי הגה הלימוזינה שבחוץ ג'יימס דין, מחכה, מבטו קודר, רגלו עצבנית על הדוושה, ידו על ידית הדלת, במקרה שייאלץ לנטוש את המכונית על סף תהום פעורה.

המעמד הנדיר גרם לסלמאן לזרוק את הזהירות לכל הרוחות, והוא ניתר בשמחה ממחבואו שבמרתף: "חברים, אני כל כך שמח לראות אתכם, אתם לא יכולים לתאר לעצמכם! אלביס! החליפה שלך יפה כמו גני שאלימר." הם הביטו באדישות על התמהוני המזוקן. אחרי רגע ארוך של מבוכה (לרגעים יש את הנטייה המעצבנת להתארך בהזדמנויות כאלה) הוא חזר למרתף בשקט. יכולתי לשמוע אותו חוזר לתקתק על המחשב.

השלושה נשארו במקום כעשרים דקות דוממות, ולפתע קמו כאיש אחד: "יש לנו עוד סיבוב ארוך לעשות הלילה. כמה אנחנו חייבים לך?" אמרו במקהלה.

"שטויות, זה עליי. הכבוד הוא שלי. כמה פעמים כבר מזדמן לבנאדם לשרת אנשים מסוגכם?!" אבל אלביס שמט לתוך כוס הטיפים מפתחות של קאדילק, והמלובביץ' התעקש ושילם את החשבון בהמון מטבעות של שקל, כל אחת ארוזה בניילון, עם תמונה שלו מאחור.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: