החיים, הוראות הרכבה

אין דבר יותר מפתה מקיט להרכבה עצמית.

טוב, יש, אבל את דריל האנה לא ניתן להזמין מחוברות של כרטיסי אשראי.

כך שאין דבר יותר מפתה מקיט להרכבה עצמית.

בגיל צעיר אנחנו עושים את זה עם מטוסים וכלי משחית אחרים: ההורים קונים לנו את הקופסה היקרה ובה חלקי הפלסטיק הזעירים, שעם קצת דבק ומעט עבודה הופכים לספיטפייר אימתני. כשהעבודה תמה והשיער כולו דבק שקוף ולמכנסיים דבוקים שביבי פלסטיק, אנחנו מגלים ששכחנו להכניס את הטייס, וספיטפייר הוא הרי לא מזל"ט.

מתגבשת תכנית פעולה: לפתוח את קרבי מחדש באמצעות סכין חיתוך, ולהדביק את הטייס למקומו. אבל אז מגלים שהאמפולה הקטנה של הדבק נותרה ריקה, ועכשיו צריך לפשפש במגירות ולחפש UHU, ששפופרתו מבטיחה מבחוץ אך יבשה מבפנים: לוחצים ויוצא רק אוויר.

אז דבק אין, וגם סכין חיתוך אין, רק סכין לחם, כך שאנחנו לא מצליחים לפתוח את קרבי המטוס.

הטייס נשאר בחוץ.

בהגיענו לבגרות אנחנו כבר קונים דברים יותר גדולים ויותר שמישים, בעיקר פריטי ריהוט. העובדה שהם באים בקיט להרכבה עצמית, מסבה לנו גאווה גדולה: מצד אחד אמנם לא ניסרנו וקדחנו ותיכננו ושירטטנו וציפינו וליטשנו את הרהיט, אך מצד שני אנחנו אלה שמרכיבים אותו, ואמנם נכון שמדובר בעבודה פשוטה יחסית של דפיקות והברגות, אבל אנחנו אלה שבונים את הרהיט הלכה למעשה. "אה, בניתי את זה בעצמי", נאמר לאורח האקראי בנונשלנטיות מיתממת.

אילו היה לנו קצת שכל, היינו זוכרים את אותו מטוס פלסטיק מימי ילדותנו. שכן רהיטים, אפילו הפשוטים ביותר, מגיעים עם הוראות הרכבה.

לכאורה, מטרת הנייר המשורטט ששמו "הוראות הרכבה" היא לעזור לנו להרכיב את הרהיט. למעשה, זו מזימה של בעלי-מלאכה-מכל-העולם, שבאים להפגין את הבוז העמוק שהם חשים כלפינו. מין בדיחה פנימית של האנשים שבאמת יודעים לבנות רהיטים. כך קורה, שבעודנו מסתכלים על התמונה של הרהיט המסוים כפי שהוא אמור להיראות בסוף ההתקנה, אנחנו אומרים לעצמנו, "חה, בסך הכל פלטה, שתי רגליים, מדף באמצע ועוד צ'ווינק גגי מלמעלה. קלי קלות". אבל אז אנחנו פותחים את הוראות ההרכבה, ועינינו חושכות. הגיליון הענק מחולק ל-12 מלבנים שנראים כמו הסקיצה הארכיטקטונית לכור בדימונה (ואני לא אתפלא אם זה באמת זה). בפינה העליונה של כל מלבן מוגדרים הכלים להם אנחנו זקוקים בשלב הספציפי. זה מאוד יעיל, אבל כשפותחים את שקית האביזרים המצורפת לקיט, מגלים שהברגים שם נראים אחרת לחלוטין ממה שמצויר.

וזה עוד החלק הקל.

החלק הקשה הוא להבין מה לכל הרוחות רוצים מאתנו. מה שבתחילה נראה כמו שולחן פשוט הופך למבנה בארבעה ממדים, עם חורים ועיגולים וחצים והגדלות שלא אומרות לך כלום. על מנת לסבך אותך מעט יותר, נותנים לכל פלטה שם כמו נניח "D". זה ממש יעיל, או לפחות עשוי היה להיות יעיל, אילו על הפלטה עצמה גם היה כתוב "D", אבל לא. ועל השירטוט, לעומת זאת, לא מצויינות המידות, כך שאתה בוהה בהוראות ההרכבה, מעיף מבט בערימת הקרשים שלידך, מחזיר אותו להוראות, ואז בחזרה לעצים, ומנסה לחבר בין מה שרואות עיניך לבין מה שראו המשרטטים בדמיונם, וזה פשוט לא עובד.

גם זה עוד כלום לעומת השירטוטים שמצורפים לפריטי ריהוט להרכבה עצמית שבסופו של דבר אמורים להיות מחוברים לחשמל ולפעול. שם מנסים לעשות עליך רושם בעזרת מתיחת קווים חסרי פשר עם אותיות וסימנים מקצועיים, ובצד כותבים, "יש לחבר את החוט הכחול למקור הזרם, את החוט החום לאדמה ואת הירוק לאפס". אין מה להגיד, הוראות מדויקות מאלה קשה לדמיין, אבל הרהיט שלך מגיע עם חוטים בצבע אדום, צהוב ואפור, מה שקצת מקשה עליך, אבל בוודאי משעשע את בעלי-מלאכה-מכל-העולם, שיודעים שברגע שתלחץ על המתג, תחטוף זץ חשמלי של V220. ולא משנה מה צבע החוט.

אבל בחזרה לשולחן הפשוט. ברגע שאתה מתייאש מלהבין מה זה חלק C/DH, ולאן בדיוק עליך לחבר 730X4 מהדבר הזה שנראה כמו בורג, שבחוֹרון מעליו יש לדפוק פלוס דבק את B92X4 (mm9 max), לא לפני שאתה מוודא בעזרת מד זווית (שאינו מצורף לקיט) שאכן הזווית ישרה, אתה מחליט שדבר פשוט כמו שולחן ניתן להרכיב גם ללא ההוראות.

ואתה צודק.

תהליך ההרכבה תופס תאוצה, ולא עוברות שעתיים או חצי יום והנה השולחן מורם ומוקם לתפארת, כולו מודבק ומהודק ומוברג. אלא שאז אתה מביט בשקית האביזרים, ורואה שנשארו שם עוד שלושה ברגים, שני פלינקים עגולים וארבעה שטוזים עם הברגה כפולה. עיון מדוקדק בהוראות ההרכבה מגלה שפסחת על חיזוק או שניים בסביבות פלטה TA/F.

מן הראוי להדביק על השולחן שלט "סכנת התמוטטות", אבל עם קצת מזל הוא יחזיק מעמד גם ככה.

כי דבר אחד כן לימדו אותך החיים: מטוס פלסטיק יכול להסתדר גם בלי טייס.

ארז אשרוב, שלהי המאה ה-XX

מודעות פרסומת

מתוך הפולקלור הנורדי

IMG_4127

ויאמר האל אודין, אל המלחמה והריהוט ואביהם של התת-אלים ביורן ובני ואנני ואנייטה, לשליחו עלי אדמות, מישיר: "והיה כחצות הלילה, פלוס-מינוס, ואצא אל ישראל, ואמת כל בהמה וכל עמך וכל עבד נרצע וכל שפחה אשר על הריחיים עם נזם בחרי אף, וכל אשר לא יישא חן בעיניי מקרב עם ישראל, סתם ככה, למען ידעון הנישומים, אם כי לא ברור לי עדיין מה (העוזר האישי שלי יחזור אליך עם זה מאוחר יותר), וישתחוו כל עבדיי אליי, ואלה אשר יינצלו יהיו רק אלה אשר לא יתלשו את האטיקט של אשתי, האלה איקאה, ועל בתיהם אפסח!"

וייבהלו בני ישראל אל תמרוקיהם, ואל שטיחי כניסותיהם, ואל מחצלותיהם, ואל מרפדי עכוזיהם, ואל פוכיהם, ואל ספותיהם וציפיותיהם באשר הן, ויבליטון את האטיקט של איקאה, אלת הוראות ההרכבה, ולא תבוא צרה על בתיהם לעולם.

א"א

לא בלי קינדֶלי

Wrongfully_Accused

זה היה האיש בעל הזרוע האחת!

בסוף השבוע האחרון גמרתי לקרוא בפעם השלישית בחיי את "מלכוד 22" של ג'וזף הלר. למרות שמאוד נהניתי בפעמיים הקודמות, החוויה הייתה מענגת יותר ממה שציפיתי, והספר נשאר מצחיק ומחריד וקצבי ומודרני ומרתק. פה ושם היו נגיעות מכבידות של שוביניזם גברי, אבל זה מובן גם לאור העובדה שעברו כמה וכמה עשורים מאז הכתיבה וההתרחשות, וגם אם לוקחים בחשבון שאולי אפילו אז המטרה הייתה להאיר התנהגויות כאלה.

אולי.

היו פרטים שזכרתי ממש טוב, כמו המסע של יוסריאן בגיהינום, האיטלקי הזקן שמסביר למה בני עמו תמיד מנצחים, צמר הגפן מצופה השוקולד וכן הלאה, ולעומת זאת דברים נהדרים אחרים שפרחו מזיכרוני. אני יודע שאם אקים להקת רוק, היא תיקרא "הזונה של נייטלי".

בפרק האחרון יוסריאן עורק, בורח לשוודיה, וחשבתי לעצמי שאם הייתי כותב ספר המשך, הוא היה מקים את איקאה, ומבסס את עקרונות ("פילוסופיית") החברה על ההיגיון המעוות/צלול-כבדולח שלו. אלא שהלר כבר כתב ספר המשך, "זמן סגירה",  שאמנם קראתי, אבל לא זכור לי דבר ממנו. בקרוב אשוב אליו.

כמו את הרוב המוחלט של הספרים שקראתי בשנים האחרונות, גם את זה קראתי בקינדל, שהוא אחד משני החפצים האהובים עליי בעולם, לצד הפטפון.

***

ביום ראשון, בשש וחצי בבוקר, מישהו דפק על דלתי.

ודפק שוב.

ואז צלצל.

קיללתי את איקאה (ואולי גם את הבעלים, יוסריאן) – המובילים שלהם כבר העירו אותי בשש וחצי ביום שישי, כדי להודיע שהם בדרך. חשבתי שעכשיו אלה המרכיבים שלהם, שברוב חוצפה אפילו לא צלצלו לפני!

לא פותח! אמרתי לעצמי בעצבים שאני לא פותח את הדלת, בעיקרון, אבל הדפיקות והצלצולים המשיכו, אז יצאתי מהמיטה.

מי זה?

משטרה.

???

***

עברתי לדירה חדשה, על הדלת אין עדיין שלט, אז זאת בוודאי טעות. פתחתי להם, אחד מהם הראה לי תעודה מזהה ואחרי שהכנסתי אותם הציגו צו חיפוש – על שמי. חתום על ידי שופטת ששמה לא יוזכר כאן מטעמי צנעת הפרט. עם מספר תעודת הזיהוי שלי.

ישנוני ומשועשע הנחתי להם לעשות את זממם בדירה שלי. הם היו מנומסים, קורקטיים, חיטטו קצת פה, קצת שם, שאלו כמה שאלות, בינתיים השתנתי וצחצחתי שיניים והכנתי לעצמי אספרסו (מנומס, הצעתי גם להם, אבל סירבו), והרגעתי במידה חלקית של הצלחה את שלוש הבנות, שהגיחו בהדרגה מהחדרים.

שני הבלשים לקחו איתם בצו בית משפט שני מחשבים, שני דיסקים קשיחים חיצוניים, דיסק און קי, מכשיר הקלטה דיגיטלי שעוד לא למדתי להפעיל, ואזיקים בעלי ערך סנטימנטלי. למעשה, זה החפץ השלישי האהוב עליי אחרי הקינדל והפטפון. בניגוד לשניים הראשונים, באזיקים מעולם לא עשיתי שימוש. הדבר שהכי שימח אותי היה שהם לא גילו עניין בקינדל.

הם שאלו אם יש לי בשבילם שקית, ובתגובה אמרתי להם שידעתי שהיה שווה לשלם שלושה שקלים על שקית של איקאה. בתי הבכורה תהתה מאוחר יותר כיצד ייתכן שהם באים להחרים מיטלטלין ולא מביאים איתם איזה מִזְוָד.

מה בדיוק אתם מחפשים? שאלתי.

הכול יוסבר לך בתחנה.

חישבתי שהשעה כל כך מוקדמת, שהטיול הזה לא יפגום לי בסדר היום. אז מילא, נחכה בסבלנות לשמוע איפה הטעות.

נפרדתי מהבנות הנחרדות בחיוך והתלוויתי אל השניים החוצה. אל המכונית שלי. ערכו בה חיפוש קצר, שאלו קצת שאלות, לא הניחו לי לקחת איתי ספר של דייב בארי שאני קורא בים. "שלא יגידו שתפסנו לך את זה", הסביר אחד מהם. הרצון לקחת ספר היה בחלקו מחווה ל"מרק ברווז" של האחים מרקס: כשנועלים את גראוצ'ו בשירותים הוא נאבק מעט בדלת ואז נכנע לגורלו וקורא: "לפחות תזרקו לי ספר". אומרים שלא היה ספר שגראוצ'ו לא קרא.

[וורד לא מסמן קו אדום מתחת לגראוצ'ו!!!]

נכנסנו לרכב שלהם ונסענו לתחנה. המיזוג עבד, ובאופן הכי חולני שיש, המוח שלי התחיל לזמזם "לטיול יצאנו, כלנית מצאנו…" זה מה שעובר בראש לבנאדם בדרך לחקירה? כן, בעיקר אם ישן שעות ספורות והשפעת האלכוהול עוד לא פגה.

***

חניון המשטרה חם ודחוס ונטול אוויר כבר בשבע בבוקר. יש שם המון כיסאות מיותמים שנראו לי כשירים לחלוטין, ומעט מאוד מקום פנוי לחנות בו. עלינו לקומה שמונה, הונאה חוף. שם כנראה חקרו בזמנו את קליגולה, אחרי שגנב צדפים לנפטון.

הייתי שליו לחלוטין, כי ידעתי שלא עשיתי שום דבר פלילי. ניחושים? טעות מוחלטת, אי הבנה שקשורה לפייסבוק, אשת שוטר שבעלה מנסה להפליל אותי, תאום מרושע, הם ראו את ההופעה שלי, נתקלו בטיוטה של ספרי "הייתה לי יד בדוור – זכרונותיה של דומינטריקס". לך תדע.

הופקדתי בידיו של אחד א', ששוב, מטעמי שמירה על פרטיות לא אסגיר את שמו, שגילה לי סופסוף שמדובר בחשד להטרדה מינית.

באינטרנט.

של קטינים.

אם עד עכשיו הייתי משועשע, בשלב הזה כבר פרצתי בצחוק (באינטרנט?! מצאו מי).

הבחור, שבוודאי צעיר ממני בשני עשורים ועשה קורס של 110 שעות, אמר שכבר ראה אנשים צוחקים לשמע האשמות, ושזה לא נגד החוק להימשך לגברים, ושעד כה הם צדקו בכול. נדמה לי שהוא לא הצליח לקרוא אותי, אולי גם בגלל ששילבתי רגל על רגל, והיה שלב שהוא תקע בי מבט תוהה והישרתי אליו עיניים א-לה לארי דייויד.

הייתה מחשבה טורדנית שלא הרפתה ממני לאורך כל התשאול, שהיה "לא חקירה תחת אזהרה": אולי אשאל אם יש לו סוללה חדשה, ואז אתקן ואכוון את שעון הקיר שלו, שעמד מלכת. במשרד ליד, לעומת זאת, לשעון הקיר כלל לא היו מחוגים ממשיים, רק כאלה שצוירו בטוש ירוק. אולי הסתתרה שם איזו אמירה על הזמן ועל עבודת החוק. במשרד ההוא גם הראו לי את ההצהרה המודפסת שלי, ובשלב הזה כבר הרגשתי ממש לא נוח: אני לא מתנסח ככה; זה ייצוג לא הולם שלי, מעוות. זה כמו לקרוא לי פדופיל – זה פשוט לא אני.

פּדופיל… היש משהו נתעב מזה? אולי טוקבקיסטים בתשלום, כי להם אין תירוץ פסיכולוגי. החשד המופרך דבק בי כמו צואת כלבים לסוליית נעלי בובה, ובמעלית (אחרי כשעתיים המתנה הוחזר לי הטלפון שלי ונסעתי הביתה) הבטתי בעצמי בחשד במראה – באמת יש משהו סוטה בפרצוף הזה.

***

ביום המחרת הוחזר לי המחשב הנייד, כלי העבודה שלי.

מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים, בין השאר בגלל שחברת הוט לא מתלהבת לנתק אותך כשאתה מבקש להתנתק, הם צדקו בנוגע לכתובת האיי-פי, רק טעו בנוגע למיקום הפיזי שלה (לא אצלי בבית), למי שהשתמש בה (לא אני וגם לא מי שגר בבית השני), בזה שבאו אליי הביתה, בזה שלא ערכו בדיקה מקדימה לבדוק אם החשד בכלל מתקרב להיות סביר, בזה שחיסלו לי יום עבודה, והשופטת טעתה בכך שחתמה בקלילות על צו החיפוש והחיטוט בחיי עקב איזו אמתלה קלושה כהגיג של כדורגלן.

שמעתי שעכשיו כבר יש להם קצה חוט. נכון, כדי להגיע אליו הם היו צריכים למשוך לי בחבל, אבל אני מוכן לרשום את זה כתרומתי הצנועה להשלטת החוק בישראל.

א"א

יהיה בסדר - לא צריך הגהה או שכתוב. פוסטר שתלוי בכל קומה במטה המשטרה.

יהיה בסדר – לא צריך הגהה או שכתוב.
פוסטר שתלוי בכל קומה במטה המשטרה.

%d בלוגרים אהבו את זה: