המערכה

http://lp.vp4.me/nnjw
צילום: אפרת נמרוד

יש נטייה לחבב אנשים שאוהבים ומפנקים את הכלבים שלהם ומפגינים כלפיהם חיבה יתירה, ולנטור לאלה שנראים כאילו הם מצויים במערכה תמידית נגד כלביהם, מושכים אותם בזעף, ממעטים ללטף אותם, קושרים אותם מחוץ לבתי עסק שימתינו להם בחום הקיצי.

זה טבעי.

אבל הגיבורים שלי הם דווקא בעלי הכלבים מהסוג השני, הלא מסופק.

שהרי קל לאהוב מישהו שאתה אוהב, נוח להישאר אתו, לטפל בו וללטף אותו, להפגין כלפיו אהדה עמוקה. זאת לא משימה – זאת פריבילגיה.

אבל תחשבו לרגע על אלה שאינם משוגעים על הכלבים שלהם, אבל מוכנים לסבול אותם לאורך כל חייהם, לקחת אותם לווטרינר, להוציא אותם לטיול פעמיים-שלוש ביום, לסבול את הנביחות ואת הריחות שלהם ולהאכיל אותם, מתוך קבלת אחריות: אוקי, עשיתי טעות, לקחתי כלב, אני אמשיך לשלם על הטעות.

הכי קל למסור את הכלבים, כמובן, אבל העוינים את כלביהם הם אנשים בעלי עמוד שדרה מוסרי הרבה יותר מרשים: הם מסורים ללא תנאי!

מבחינתי הם ראויים להערצה, כי אלה הם אלה האנשים שיעמדו לצדכם ברגעים הכי קשים, יתמכו בכם גם כשלא נעים ונוח.

יש להם עול על הכתפיים, יש להם סירה להשיט, והם לא יפילו את המשוט על מישהו אחר.

על כאלה אנשים אפשר לסמוך!

Having said that…

יש לי שני כלבים שאני לא ממש סובל, שלא באשמתם ולא באשמתי.

יום טוב, מבחינתי, זה כששניהם פולטים בתיאום, כי אז אני חוסך שקית ואיסוף.

ועם זאת, הייתי מוכן לחתום על חוזה על פיו אני ממשיך לאסוף את הקקי שלהם פעמיים ביום במשך עשרים שנים נוספות, תוך שאני פוקח עין על הרקטום של הכלבה היותר גדולה כדי לדעת מתי היא מתכוונת להשתחרר (למגינת ליבי, שכנה-לשעבר הפנתה את תשומת ליבי לעניין הפתח המתרחב, ומאז אני לא מצליח להתנער מהטראומה, או לכוון את עיניי למקום אחר), וגם אם שניהם ימשיכו להקק במרחקים לא סבירים אחד מהשני, מה שאומר שלפניי עוד 29,200 איסופי חרא, בתנאי…

בתנאי שלא אצטרך לראות ולו פעם נוספת את פרצופו הנאלח של רוצח ראש הממשלה, את החיוך העקמומי של עלוקת ההיסטוריה הזאת.

Having said that…

אם מישהו מעוניין לבלות בסביבה שטיפחה אותו ולרקוח מזה סרט, שיבושם לו; אני הרי לא מטיף לאנשים שיוצאים לרוץ ליד המפעלים הפטרוכימיים. ואם מישהו מעוניין ללכת לראות את הסרט האמור, שיבלה יפה; אני האחרון שיקרא לבטל או למנוע את הקרנתו.

למרות שאני בטוח שבשיחות שלו עם בנו, בסרט, הרוצח לא אומר דברים כמו "אני מצטער בני, אני לא יכול להגיד לך עד כמה אני מצטער שבגללי אתה לעולם לא תהיה אתה, אלא רק 'הבן של הרוצח'. משקל קברי אבות ומצבותיהם רובץ על ליבי לנוכח המחשבה שלעד לא תהיה לך ולבניך וכנראה גם לא לניניך זהות משל עצמכם, אלא תמיד תתקיימו כצל סרוח של הבגידה שלי במדינה".

כי אם אקדח יורה במערכה הראשונה, מי יודע כמה זמן ימשיך ניחוח אבק השריפה לצרוב את נחירינו.

Having said that…

אני עדיין מאמין שלא רק שאין למנוע את הקרנת הסרט, אלא שאף ראוי לשקול במלוא הרצינות לתמוך בו מכספי העם.

שהרי לחלק לא קטן מהעם מאוד נוח עם מה שעשה הרוצח.

א"א

 

נ.ב. מה שהכי גרוע באזכור שמו וחייו וקיומו של הרוצח, זה שדקה לאחר מכן קמים כל המטורללים – ספק מטומטמים ספק מיתממים; מתומתמים – שתומכים בתיאוריות קונספירציה. בכול פעם שאתם שומעים מישהו כזה, דעו: הוא אחד מאלה שמאוד נוח להם עם מה שעשה הרוצח.

מודעות פרסומת

השולף האיטי במערב

איך יוצרים קסם?
לי עצמי אין מושג, אבל לנארד כהן מומחה בזה. קחו לדוגמה את השיר הראשון מהתקליט החדש שלו, שנקרא "לאט", וכבר בשמיעה ראשונה הפך לבשר מבשרי, להמנון בקצב מארש מתון של חצי האי ארז.
"אני מאט את הנעימה / מעולם לא אהבתי את זה מהיר / את רוצה להגיע לשם בהקדם / אני רוצה להגיע לשם אחרון / זה לא מפני שאני זקן / זאת לא הדרך בה חייתי / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
אחרי כמה שורות של עמדה מעט סרקסטית, מאוד אאוטסיידרית, מגיעה השורה הרומזנית, "תמיד אהבתי את זה לאט", ואחריה השורה שכבר הופכת את זה לממש מגונה: "זה מה שאמא שלי אמרה".
אבל הבית השני מבקש ממך לשכוח מהאלוזיה המינית, וממשיך להסביר את התנהלותו האיטית (אירופאית, מיושנת, אם תרצו) של הדובר, שהולמת להפליא את הצילום שלו על העטיפה המכוערת להחריד:
"אני שורך את הנעליים / אבל אני לא רוצה לרוץ / אני אגיע לשם כשאגיע / אין צורך באקדח הזנקה / זה לא בגלל שאני זקן / וזה לא בגלל מה שעושה הגסיסה / תמיד אהבתי את זה לאט / אצלי לאט זה בדם".
זה לא בגלל מה שעושה הגסיסה – אוי, כמה שזה יפה.
בבית הבא הוא מרחיב את הקרֶדו שלו, אבל פתאום חוזר לעניין האמא:
"תמיד אהבתי את זה לאט / מעולם לא אהבתי מהר / אצלך זה חייב לעוף / אצלי זה חייב להימשך / זה לא מפני שאני זקן / זה לא מפני שאני מת / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
ועכשיו קורה נס:
"כל המהלכים שלך מהירים / כל הפניות שלך מדויקות / תני לי להסדיר את הנשימה / חשבתי שיש לנו את כל הלילה / אני אוהב לקחת את הזמן / להשתהות כשהוא עף / סוף שבוע על שפתייך / תקופת חיים בתוך עינייך".
הושענה! החתיאר הגוסס, המת, לא רק קם לחיים, אלא מצדיק את הרמיזה המינית מההתחלה ועושה סקס! והכי חשוב: רומנטי. כהן על שלל גווניו; אצלו זה לעולם לא חד-משמעי וחלק. השירים הטובים שלו הם תמיד קובייה הונגרית שאתה לא נועדת לפתור.
בסוף, כיאות לאחד שמודע היטב לעובדה שכולם דיסקרטיים, אבל פשוט חייבים לפגוש המוני אנשים כשהם לא לבושים, הוא דורך קצת על הרומנטיקה: "אז בייבי תרפי ממני / בעיר צריכים שתחזרי / במקרה שהם ירצו לדעת / אני רק מנסה להאט".
שוב, פרוש מהעולם. נזיר.

א"א

רַנְדֶווּ (אלגיה במבטא צרפתי)

אהובתי,

חזרתי מפגישה מקרית

עם אהבתי הקודמת.

לא הרגשתי אליה דבר.

עשינו סקס, כמובן, אבל זה היה בלי רגש.

סקס קר. טכני. אוטומטי.  נהניתי, אבל לא מספיק.

ועכשיו חזרתי אלייך, אהובתי, מפגישה מקרית.

*

לסיכום, לאהבתי הקודמת התווספו שני קמטים,

וברגליים שלה קצת יותר רך.

יש לה את אותה בעיה קטנה בעור (יש דברים שלא משתנים)

ואת אותו חיוך ממיס גם אם בעיניה משהו דעך.

כמו תמיד, כשחדרתי, היא נעצה בי ציפורניים; מזה השריטות על הגב.

אבל הנה חזרתי אלייך, אהובתי,

אני שלך.

*

נפגשתי במקרה עם אהובתי הקודמת

וכל מה שהרגשתי אליה פעם התפוגג.

האהבה נעלמה, גם הרצון לעשות לה ילד

לא תפקד, וזה רק גרם לי לתהות מתי הסיפור שלנו גם הוא

יצטמק ויתגמד.

*

היא ואני נחנו מעט על כוס של יין אדום

ואפרופו – הפלקתי לה קצת בתחת

ואז עשינו את זה שוב; מזה השריטות בירך

כי מה לא עושים כדי להתענג.

*

אהובתי,

במחשבה שנייה נמלכתי וארזתי.

כשתתעוררי ותמצאי את הפתק, אני כבר אלך.

אין לי מה לחפש אצלה ואין לי מה לחפש אצלך.

*

הכול מקסם שווא, נווה מדבר שמתאבך

אהבה היא תהליך של נסיגה, של התדרדרות,

כי כשאתה מתחיל בפסגה, לאן כבר תמשיך ותלך?

אז זהו, אהבתיך,

ועכשיו נותר ממני רק פתק על כרית.

אולי אי פעם נתאחד שוב בפגישה מקרית.

א"א

התכנויות

סליחה שנייה, אני לא רוצה להפריע ואני לא זוכר את שמך, אבל… לא אהבתי אותך פעם? אולי את זוכרת, לפני הרבה שנים, נדמה לי שהיו כמה לילות שבכיתי אחרי שעזבת אותי.

זאת את?

מצטער שאני מטריד, זה בטח מוזר, אבל לא עזבת אותי פעם בשביל חבר, או שחבר עזב אותי בגללך? היינו בדרך לטבעון ונעלמתם לתוך החורש ומאז…

אלה הייתם אתם?

זה בטח נראה כאילו אני מתחיל איתך, אבל אני באמת לא זוכר איך קוראים לך. אני זוכר שגרת בליאון בלום ואת הצחקוק שלך כשנישקתי לך את הבטן. היה חורף והיה לך סוודר והיינו צעירים ואז התיישבתי על הכיסא בחדר הריק, ואני זוכר איך העיניים שלך נפערו, ואני לא יודע מה קרה בהמשך – איבדתי את הטלפון שלך, אבל לא התכוונתי להיעלם. היה בינינו משהו לא גמור, לפני עשרים-וחמש שנים. אני זוכר את הבטן שלך. היא הייתה מוצקה.

זוכרת?

לא התכוונתי לנעוץ ככה מבטים. אבל מאז שעלית בבנימינה יש לי את התחושה הזאת שפעם היית אהבת חיי. כן, בגיל שש-עשרה הייתי בטוח שאת האחרונה, שאחרייך לא אוכל לאהוב אף אישה אחרת. השתנית, אגב. אני לא יודע מה מצאתי בך. בטח היינו נפרדים ממילא. לא מתכוון להעליב, כן, אבל אולי זה טוב שדברים לא קרו.

מצלצל לך מוכר?

נכון שפעם עברת ברחוב? נכון שפעם עברת ברחוב? אולי זכור לך – היה לך שיער קצוץ, מגפיים מזמש חום בהיר, ואני ישבתי בבורקס עמיקם (תרד עם גבינה) והסתכלת פנימה וחייכת והחזרתי לך חיוך. והיה לי הרושם שאם אני אצא ואלך אחרייך יוכל להיות בינינו משהו. אבל את המשכת ללכת ואני הייתי מוג לב (יראת התרד בין השיניים) ולא קרה כלום. אבל הייתה האפשרות. אולי זאת לא היית את, אבל המגפיים דומים.

אני יכול להזמין אותך לקפה?

סליחה, לא להפריע, לא זוכר את השם, אבל גרנו יחד חצי שנה, נכון? נשבענו אמונים לנצח. יש לי את המכתב. אהבת אותי בטירוף. אמרת שלעולם לא תעזבי אותי. שלושה ימים אחרי זה… אבל מה זה משנה. זה היה מזמן. שנים היית לי במחשבות, שנים, אבל עכשיו כשאני רואה אותך אני לא מצליח להבין. לא מצליח להבין מה חיבר בינינו. מה היה לנו במשותף. את נהדרת והכול, אבל לגמרי לא הטיפוס שלי. יש לך גם ריח טוב, אבל לא כמו פעם. פעם יכולתי להריח אותך שעות, היום זה סתם ריח טוב שנעים לעבור על ידו ברחוב, אבל לא משהו מגרה. זאת אומרת, לא הייתי רוצה להישאר כאן יותר מדי זמן. והשעון הזה…

מוזר, נכון שזה מוזר? את עוד אוהבת אותי? קצת?

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: