תנו ל-Army לנצח

הראשון לזהות חמקן

לארה"ב יש נשק סודי להפלת משטרו של סדאם חוסיין. שיחה עם דובר הפנטגון

 

שלום רב לך אדוני ותודה שהסכמת להתראיין עבורנו. השאלה הראשונה והמתבקשת היא מדוע אתם עומדים לתקוף את עירק?

– משום שיש להם נשק להשמדה המונית והם מהווים סכנה לכל האזור.

אבל הם טוענים שאין להם.

– אנחנו לא מאמינים.

גם פקחי האו"ם לא מצאו שם כלום.

– גם להם אנחנו לא מאמינים. הם פציפיסטים.

סדאם טוען שהוא פותח את שערי מדינתו למבקרים זרים באשר הם ולביקורת בינלאומית מכל סוג.

– לו אנחנו בטח לא מאמינים.

אבל אם אתם לא יודעים איפה נשק ההשמדה ההמונית שלו, אילו מטרות תתקפו?

– את השאלה הזו תפנה למודיעין. לא בסמכותי לענות.

אז בכל מקרה תתקפו?

– בוודאי, בכל מקרה, גם אם אין לו נשק להשמה המונית.

אז מה בעצם מטרת התקיפה על עירק?

– להפיל את סדאם. הוא מעצבן אותנו.

את זה בדיוק ניסיתם לעשות לפני עשר שנים ולא הצלחתם.

– כן, אבל הפעם יש לנו נשק שלא היה לנו אז.

כמו מה?

– יש לנו פצצה מאוד-חכמה, יותר מזו שהייתה לנו פעם, כל כך חכמה שמסוגלת לנהל שיחה עם ירון לונדון. וחוץ מזה יש לנו חמקן חדש שיודע להתחמק אפילו מחמקנים.

ולמה זה טוב?

– עוד מוקדם להגיד. העלינו שניים כאלה לאוויר לטיסת ניסיון, והם נעלמו. הם חמקו לנו מהרדאר.

אז למה הטייסים לא הנחיתו אותם?

– כי הסתבר שברגע שהחמקן באוויר, לוח הבקרה בתא הטייס חומק מעיני הטייס. קצת מתוחכם, העסק.

אז איפה הם עכשיו? הם עשויים להתרסק בכל רגע!

– לא, הם במצב של טייס אוטומטי, והטייסים עצמם ניזונים מפלנקטון.

אבל פלנקטון זה בים!?

– אז הם התרסקו לאוקיינוס, למה אתה נטפל לפרטים? התנאי שלי להתראיין היה שזו תהיה שיחה עניינית, אז אל תתחיל.

טוב, סליחה, אז חזרה לסדאם – למה דווקא הוא?

– כי העם שלו סובל בגללו. סבל איום ומר.

נכון, אבל יש עוד הרבה שליטים כאלה ומדינות שהאזרחים בהן סובלים. באפריקה מתים מדי יום אלפי נשים וילדים ממחלות וממעשי טבח המוניים.

– כן, אבל לאפריקה אין נפ… איןנפ… אינפ… אין איפה להפציץ אותם ואין תשתיות להרוס – הכל ממילא הרוס ותשתיות אין.

אבל הרי אמרנו שגם בעירק אין לכם איפה להפציץ.

– יש, יש, יש ויש! אנחנו נמגר את שלטון הרשעים!

אבל ברור לך שימותו אזרחים תמימים, ילדים, נשים וזקנים וסתם אנשים שגויסו לצבא העירקי או נקלעו לשירות שלא לטובתם, ובמקרה הטוב רק עשרה אחוז מהאנשים שתהרגו בכוונה או בשוגג יהיו משרתים של כוחות הרשע העירקי.

– טוב, זה הקורבן שהעם העירקי חייב להקריב על מנת להפסיק את הסבל שהוא חווה תחת שלטונו של סדאם.

כלומר, העם העירקי חייב למות כדי להפסיק לחיות בסבל?!

– אתה שוב מתחיל?!

טוב, סליחה, אז בוא נפנה רגע לעניין הישראלי. במערכה הקודמת הצלחתם להשמיד את כל משגרי הסקאד של עירק?

– כן, ברור. חוץ מאלה שהצליחו להתחמק מאתנו.

אז כמה יש להם היום?

– בדיוק כמה שהיה להם אז.

והפטריוטים שלכם יגנו עלינו מפני הסקאדים?

– כן, בוודאי. יגנו עליכם. או אולי יפלו עליכם, אני לא זוכר בדיוק, אין לי פה את הניירת הדרושה.

טוב… נחזור רגע לעניין של סדאם. הרי ניסיתם בזמנו לחסל אותו ולא הלך, אז למה אתם מאמינים שהפעם תצליחו?

– כי אם הפצצה המאוד-חכמה-ירון-לונדון תיכשל, ואם לא נצליח עם החמקנים-מחמקנים, יש לנו נשק יום הדין שאנחנו עוד לא חשפנו, משהו שמולו לא יהיה לסדאם סיכוי, משהו שלא היה לנו לפני עשור.

פריצת דרך טכנולוגית?

– לא, לא, אנחנו שוקלים לשלוח לשם את יגאל עמיר.

 

ארז אשרוב, אוגוסט 2002

שיר פרידה

התקליט החדש של ואן דר גראף עיצבן אותי בהתחלה, מהר מאוד איבדתי אליו סבלנות, אבל מתישהו הוא התחיל להטיל עליי את הכשף שטוו סביבי ודג"ג ופיטר המיל לעיתים קרובות בעבר.

זאת גם לא ממש הייתה אשמתו של התקליט שקמתי עליו: אין זה העוול של המיל שאני שומע אותו מזה כמה עשורים ומכיר היטב את דרכיו ותפניותיו ויותר מדי דברים נשמעים לי דומים ל ומזכירים את ומנוסחים כמו.

זאת הייתה אשמתי.

ובהתאם, חלק ניכר מהתקליט עוסק באשמה, בנבירה בעבר, בחרטה, בשיפוט, בספקות. "יש לי מזכרות שווא מחיים שלמים", אומר המיל, ומתייחס באותה הצורה גם לזיכרונות עצמם, שנישאים על כרעי תרנגולת חסרת ודאות: "הכול היה רהיטות, או שאולי רק מילים ריקות?", ובמקום אחר: "אוי לא! כנראה שאמרתי כן!"

בגיל 68 פיטר המיל אולי עושה חשבון נפש, אבל הקול שלו חזק ומרשים כתמיד, משהו שרק מעטים יכולים להתחרות בו, אם בכלל. הוא מושלם בקטעים היותר מלודיים ורומנטיים (באין הגדרה יותר הולמת) בטיבם, וכמובן שכך גם ברגעים בהם הוא שואג.

עם זאת, התקליט כולו נע באזור ביניים שבין בהילות ואנרגיה ממותנות, לבין שלווה מתוחה, כך שהשאגות אינן מרעידות ג'ונגלים. נכון שיש כאן את כל המאפיינים העצבניים של וד"ג, אבל הכיסוח מעודן, מה גם שחסרונם של הסקסופונים של דייויד ג'קסון ניכר.

את הצד השני פותח הקטע הכי מרשים בתקליט, "אלפא ברלינה", שיר מסע במכונית, שיר נעורים חדורי תקווה וגדושי אפשרויות. זה אפי ורגשי ומידבק.

גם השיר הבא, המהפנט, "חדר 2010", מעלה זיכרונות (כנראה) מסיבוב הופעות, וגם הוא נובר בזיכרון, וכמו קודמו מתאר מצב, ולא מערער על העבר והשלכותיו על ההווה כפי שעושים שירי הצד הראשון, המילוליים במיוחד.

"כמעט המילים" שוב חוזר אל מחוזות הפקפוק, ואל נושא הכישלון להתנסח, שהמיל דש בו אינסוף פעמים. השיר האיטי מסתיים בפרץ אחרון של להט, שבסוף דועך.

ואם כל זה יוצר מעין תחושה של תא וידוי, הקטע האחרון, GO, נשמע כמו מזמור וחותם את האווירה המלנכולית ששורה על התקליט:

"זה העניין, אמצהו ללב. עשית חיים, נפטרת מהתסכולים. / הגיע הזמן לעזוב, לסגור את הדלת. אתה לא מסוגל להאמין שרצית יותר מזה, פחות או יותר, הכול לטובה בסופו של דבר הכול מאחוריך. / זה העניין: ככול הידוע לך, הגיע הזמן להרפות".

האם זאת פרידה של המיל והלהקה מעולם המוזיקה, או שזה פשוט תקליט קונספט? נחכה ונראה.

 

תצוין לטובה גם העטיפה הממזרית. שלושת חברי הלהקה עומדים בפתח מתחת לכותרת, "נא לא להפריע". אבל החיים לא מזמנים לך מה שאתה מבקש – ההשתקפות שלהם רוטטת, מופרעת.

 

א"א

הטאו של פייסבוק

וזהו הרי סוד קסמו של פייסבוק, שהוא נהר שוצף של הישנוּת של הישן-נושן בתזמון חדיש ומחודש, חזרה אינסופית של אותן אדוות באדרת אחרת, נהר שאינך יכול להיכנס לתוכו פעמיים, מה שלא ימנע ממך לטבול את רגליך לנצח במי האפסיים המקוונים שלו.

פייסבוק הוא מנטרה; חזרה אינסופית חזרה אינסופית על אותן מילים, אותם נושאים, אותם פרצופים, ומי שמעט חורג נפלט, נמחק, אינו פופולרי, שוקע ומתאחד עם הבוצה, שגם היא תסונן ותטוהר בקרוב על ידי רשות נהר הפייסבוק, שתכנית הפעולה שלה כוללת חפירה, שאיבה, פינוי וטיפול בקרקעית הפייסבוק המזוהמת ופינוי הסדימנט הדיסידנטי הקוקסינלי, בעלות מוערכת של 220 מיליון לייקים ו-27 מיליון לבבות.

כמו פייסבוק, גם המנטרה דו-הברתית: אין שמות מורכבים ונאצלים כמו אשרוב, לדוגמה, הכול כמו שיעור ראשון בחלילית: טּה-טה, טּה-טה, ביבי, בוכריס, חזן, מירי, בוגד, נאצי, גבס, שבר, כנסו, כנסו, גרבוז, קוטלר, גילה, גיוס, דוסים, תקציב, קודש, דאעש, יובש, גשם, שריפה, עוול, חתול, דמעה, שקופה, פרופיל, משפט, לינור, ביבי, דרוקר, שרה, פסל, ספר, ערסים, אונס, חתול, יוקר, גזל, ביבי, מלכה, נסיך, חרא, זונה, קר לי, חם לי, רע לי, חולה, שונ"צ, מע"מ, צה"ל, מוסר, בשר, טופו, סרטן, תרומה, ביבי, ח"כים, כנסת, מופע, הסדר, חרם, ווטרס, שופט, שוחד, טרור, ביבי, פנסיה, גזל, בנקים, ביבי, קשר, שתפו, צילום, ילד, לפיד, גועל, מוסך, דיין, גנדי, ביבי, ביבי, ביבי, ביבי…

שדר מורס שיצא מכלל שליטה.

וכמו בכול מנטרה, אחרי זמן מה המוח נשטף על ידי החזרה האינסופית החזרה האינסופית בפיד האינסופי, הכול מתערפל בנהר ההישנות, נעשה חום, אפרורי, חסר תכונות והגדרה, דלוח, נטול תחכום, מורכבות או דקויות, חדגוני וקהה-שכל, אותו סיים-סיים, אותו סו-סו, צליל עכרורי נישא כהימנון בפה אחד, המתנהל על מי מנוחות המוח בנהר הפלגני שמחליד את כלי העבודה של המוח, מרודד ולא מצריך מאמץ, שבטי.

בדיוק כפי שהאנושות אוהבת.

א"א

אי שם

בשיר הממזרי הזה יש שלושה יצורים לא ממש אנושיים.

הראשון הוא המספר, ש"כל ערב, בסביבות שמונה וחצי-תשע, מעניק את מלוא תשומת הלב לחברה מאוד טובה שלי. היא קוודרופונית, יש לה יותר ערוצים, כל כך הולוגרמית, הו, טי-וי-סי-15 שלי".

האיש סוגד למכשיר, ואז עושה את הטעות ו"הבאתי את הבובה שלי הביתה, היא ישבה עגמומית, ראתה את טי-וי-סי-15 שלי ונעלמה – היא זחלה פנימה, ישר לתוך טי-וי-סי-15 ההולוגרמית שלי, השטנית."

[השנה היא 1976, וטלוויזיה בולעת נקבה שש שנים לפני שזה קורה ב"פולטרגייסט", ושנה לפני שהשטן בולע את הבימבו של זאפה ב"ציצי ובירה".]

עד כאן הייתה לנו נטייה טבעית לחשוב שהמספר והחברה שלו אנושיים, אבל עכשיו זה מתערער: "מדי ערב אני יושב ומפציר, 'שלחי אליי בחזרה את בובת מבחן החלום שלי, היא המאפיין העיקרי שלי'"; החברה היא בובת מבחן חלום, על משקל בובת מבחן ריסוק, אולי נרכשה באותה חנות ממנה הגיעה הטלוויזיה, והמספר עצמו הוא סוג של גאדג'ט, עם "מאפיינים" (תכונה תהיה מילה אנושית מדי); היא מכונה-אדם, הוא אדם-מכונה.

והמכונה מתבוננת במתרחש: "טי-וי-סי-15 מחזירה לי מבט מבלי למצמץ, כל כך הולוגרמית, יום יבוא ואצלול לתוך נתיב הקשת הזה… הבובה שלי נמצאת איפשהו בפנים, הרייטינג של האהבה מרקיע שחקים… שינוי/שידור."

ב-76' עוד לא היה ווקמן, המסכים היו קעורים, הטלפונים היו קשורים לקיר, אבל בואי היה מספיק נבון לתאר את מצבנו בעוד עשור, בליווי מוזיקלי אופורי שמתעלם מהמציאות משום שכבר צלל אל תוך נתיב הקשת.

א"א

היו יומיות, אני אותן זוכרת

vlcsnap-2015-12-26-21h48m33s984אני לא יודע בוודאות שאין היום יומיות, אבל אני די בטוח שאין.

זוכרים את היומיות? פעם היו מקרינים סרטים לכול אורך היום, וגם מחליפים ביניהם: היית יכול להיכנס לקולנוע אחד ולראות שלושה סרטים שונים ברצף. אחרי שלושה ביקורים בקופה, כמובן. היו סרטים בעשר, בשתים-עשרה, בארבע אחר הצהריים. נדמה לי שבשתיים לא הקרינו סרטים כי בכול זאת… שלאפשטונדה.

הצגה יומית היה משהו ששווה לברוח בשבילו מבית ספר. קשה לי לדמיין דבר דומה לזה בימינו, כי גם אם היו מקרינים היום סרט בחצות היום, מי היה בורח בשביל זה מבית ספר? לא רק שהזמנים השתנו (הנוער רואה סרטים דרך הטלפון, אבל יש לי טיפ בשבילם: אם אתה יכול להכניס את זה לפה, זה לא מסך), אלא גם ובעיקר בתי הקולנוע.

היום, אם תברח להצגה יומית, תיאלץ להיכנס לקניון הומה אדם, מואר בנורות פלואורסצנט מחווירות, תהיה מוקף בהמונים שנעים כה וכה עם שקיות של קום איל פו והבעה של אנחנו לא ממש פה, ואחרי זה תקנה כרטיס שיבחר לך מחשב, תיכנס לקומפלקס, תתור אחר האולם התורן, ובתוכו תהיה חלק מחוויית הפופקורן.

אני לא יודע מי האידיוט המוחלט שהחליט שפופקורן וקולנוע הולכים ביחד, אבל הוא היה אידיוט מוחלט ואני מקווה שהוא כבר נפטר, בדמי ימיו ובשלולית קולה.

אני גם לא יודע מי המטומטם הקולוסלי שהגיע למסקנה שלצופי קולנוע יש עבדים שינקו אחריהם את הפופקורן והשתייה והחרא שהם משאירים אחריהם, ובטח ובוודאי שלא מבין את הצופים הנקלים שחושבים שזה הגיוני, אבל מאחל לכולם פסוריאזיס המלווה בנשירת ציפורניים. שלא תוכלו להתגרד, כולירות!

[צחוק-מקס-קיידי מטורף. נרגע תוך כדי חרחור]

בכול אופן, זה לא זה: בזמנו הקולנוע היה מפלט; אולם חשוך, אנונימי, לעיתים אינטימי, שבו יכולת להצטנף לתוך עצמך ולהימלט מהעולם, הרחק מההמון הסואן, להיעלם למרכזת השכבה במערב הפרוע, ובמקרה הכי גרוע לחצות את הריו גרנדה ולהתמוסס במקסיקו החסינה מפני החוק. אולם הקולנוע היה משול לבית על העץ. היית לבד גם אם בחברת אחרים.

היום אולם הקולנוע הוא רק עוד אפליקציה, עוד דוכן, עוד פרסומת שמחכה שתקליק עליה ותרכוש דרכה תירס שעבר ביקוע אטומי ומשקפי תלת-ממד שירדדו את החוויה. אתה נתון, נתין, עטין חליב, חלק מההמון. זה אינו מקום לברוח אליו, אלא מקום לברוח ממנו.

א"א

לא עסק לזקנים

!This ain't rock'n'roll, this is senilicide

 

מלבלב בי חשד מבוסס למדי שאנחנו עדים לפריחתה של תופעה שניתן לכנותה מִיזוֹגֶּרוֹנְטוֹלוֹגְיָה – שנאת זקנים.

ליתר דיוק מדובר במעין שנאת נישה, שכן היא אינה מופנית כלפי זקנים באשר הם, אלא רק כלפי אמנים ותיקים, עשירי ניסיון ותהילה, שמאחוריהם קריירה מרהיבה. למעשה, הם אפילו לא חייבים להיות זקנים במובן הקלאסי של המילה, אלא רק "זקנים" בעיני המתבונן.

כשמונטי פייתון עשו מופע קאמבק (מזהיר והיסטרי) לפני שנתיים-שלוש, נפוצו בדיונים לפני ואחרי – ואפילו בביקורות – הערות כגון "כמה הם הזדקנו", "לג'ון קליז יש כרס", "זה סתם אותן הבדיחות מפעם", וכול זה כנראה מתוך ההנחות שאנשים נורמליים לא מזדקנים במהלך ארבעים שנה; שאתה אמור להישאר דקיק ושרירי כדוגמן גם בגיל 75 ושבכלל חשוב איך אתה נראה למתבונן בזמן שאתה מבצע את האמנות שלך; ושבדיחות ומערכונים שהחזיקו מעמד ארבעים שנה, שינו את עולם ההומור (עם לא מעט עזרה מספייק מיליגן) ועדיין מענגים מיליונים ברחבי העולם, לא אמורים להישמע פעם נוספת. לפחות לא מחוץ למסך הטלוויזיה.

תופעה זהה, אולי חריפה אף יותר, מתקיימת כשמדובר בלהקות ובזמרי רוק. הטוקבקיסט הממוצע – ולפעמים מבקר המוזיקה המאוד ממוצע – יצביע על כך ש"הם הבינו שרק בישראל אפשר למכור את הסחורה המשומשת הזאת", מבלי להתייחס לעובדה שהזמר או הלהקה הספציפית חורשים את העולם כולו בהצלחה; יודיע ש"ימי הזוהר שלו מאחוריו", תוך התעלמות בוטה מכך שטיבה של הגלוריה מונדי להתפוגג במהירות; ויעלה את הטיעון ש"אין להם מה לחפש על הבמה בגיל כזה".

מה שמשתמע בסופו של דבר מכול הטיעונים והטענות האלה, זה שהאנשים המדוברים אמורים היו לסגור את הבסטה מזמן. מבחינת המיזוגרונטולוג המצוי, אמנים לא אמורים להמשיך להתפרנס מאמנותם אחרי גיל… נגיד 54. ובגיל שבעים, כמובן, הגיע הזמן שיעלו על הנַרַיאמָה. השירים לא אמורים להישמע פעם נוספת. לפחות לא מחוץ לקופסה עם רמקול.

מובן מאליו שזה טיעון מטומטם של אנשים מטומטמים, אבל להגנתם ייאמר שאולי לאו דווקא קהות השכל היא שמפעילה אותם, אלא הפחד. אולי בכלל מדובר בגרונטופובּיה – לראות אמן רוק אהוב ונערץ מזדקן, זה בדיוק כמו להביט במראה בעיניים פקוחות, כמו להתגנב להציץ בדיוקן המתקמט שלך בעליית הגג. זאת בניגוד לצפייה במונטי פייתון בטלוויזיה, שם הם נשארים קפואים לנצח בגילאי עשרים ושלושים הנחשקים.

 

המיזוגרונטופוביה זכתה לטוויסט מעניין עם הגעת המופע של קווין ואדם למברט לתל אביב.

מצד אחד, שוב עלו הטענות האוויליות ש"הם באו לעשות עלינו קופה" (כי מה, קווין זה משהו מפעם, ואנחנו לא פראיירים), ומצד שני השילוב הזה של שני חברי קווין עם אדם למברט גרם לגרונטופובים בלבול מוחלט, קיצר את חיווטי תודעתם וגרם לשני צדי המוח שלהם לדבר אחד עם השני בארבעה קולות צעקה: הרי מדובר פה בזקנים, אבל יש פה גם בחור צעיר, ופרדי אין! כל זה בוודאי נראה להם כמו איזה טקס נקרופילי פגאני לא מובן, דבר מה בלתי מפוענח כמו מחזה של צ'כוב.

אז הועלתה הטענה ש"זה לא קווין". ונכון, זה לא קווין, אבל זה הדבר הכי קרוב, והרי אם רק בריאן מיי היה מגיע עם הרכב שנקרא "בריאן והמייז" ומנגן יצירות חדשות שלו, כולם היו בוכים שהוא לא שילב קטעים מהרפרטואר של קווין.

האנשים שטוענים ש"זה לא קווין" מציעים בעצם שמיי וטיילור יפסיקו להופיע עם האוצר שהיו שותפים לבריאתו, מה גם שהם ממש בגיל הנריאמה.

המטומטמים שבמטומטמים השמיעו את הטענה החצופה, הברברית באופן דאעשי, שזאת "להקת קאברים של קווין". פה כבר לא עומדת לזכותם הגנת דוריאן גריי; אלה סתם דבילים שמקומם ברסיטלים של קני ג'י. הרי אפילו על להקת קאברים של קווין לא היו מתלוננים שהיא להקת קאברים של קווין.

אז שוב, נכון, זה לא קווין – זה קווין ואדם למברט. איזו חרב פיפיות היא ההצעה לשיר עם קווין: מצד אחד חלום בל ישוער, ומצד שני ברור שלא יחדלו להשוות אותך לזמר שאת אלה שניתן להשוות אליו אפשר לספור על אצבעות יד אחת. בחור אמיץ, אדם למברט.

אז נכון, אדם למברט אינו פרדי מרקיורי, אבל פרדי מת בטרם יספיקו המיזוגרונטולוגים להכתירו כ"זקן", וההופעה חייבת להימשך. האם הגיוני והוגן שהמוזיקה הגאונית הזאת לא תנוגן בווליום מלא בפני קהלים נלהבים על ידי האנשים שבאמת יודעים איך לעשות אותה? זאת בכלל דרישה מתקבלת על הדעת?

בנוסף, אנחנו חייבים לסמוך על בריאן מיי ורוג'ר טיילור שהם מספיק מנוסים, שהם מוזיקאים מספיק רגישים ונבונים, וקצת יותר בקיאים מכולנו בכול מה שנוגע לקווין ולהופעות חיות, כדי לבחור בזמר הולם.

והם בחרו באדם למברט.

ואדם למברט אינו פרדי מרקיורי.

אבל אני חייב להזכיר לכם שאחרי כל קונצרט של מוצרט הקהל יצא מצקצק – "כן, זה היה יפה, אין ספק, אבל באך הוא לא".

ואחרי כל קונצרט של בטהובן הקהל פידר את אפו תוך השמעת הטרוניה – "רעיון מעניין, לשלב מקהלה בסימפוניה, אבל מוצרט הוא לא".

 

ואתם, המתלוננים הכרוניים, המיזוגרונטופובים שתקועים על היציע במופע של החבובות וסובלים מהתגרמות האוזן – אוהבי מוזיקה אתם לא.

 

א"א

כשיהודי מוריד כיפה, אלוהים אינו מרוצה

רשומות ישנות קודמות המשך רשומות חדשות יותר

%d בלוגרים אהבו את זה: