אינסקטי – תעבור, אה?!

ערב אחד בחושך
עמד קיפוד קרוב לפס ההפרדה בכביש.
רגע, לא ניסחתי את זה טוב:
לילה אחד חשוך, כשירדתי לרחוב
הבחנתי בקיפוד עומד באמצע הכביש, קפוא על מקומו.
רגע:
לא בדיוק באמצע, אבל קרוב מאוד לקו ההפרדה
(שמאפשר פנייה)
יותר בצד שלי, אבל פניו מופנים הלאה ממני
ועכוזו אליי.
לדייק:
קוצי עכוזו. את העכוז עצמו ניתן היה רק לשער, לא לראות. מי יודע, אולי לקיפודים אין עכוז.

 

בקיצור: חושך, קיפוד, קו הפרדה, כביש, מכוניות
אני מקווה שבשלב זה התמונה ברורה –
יצור עדין וקטן בסביבה הרת-שְׁחוֹר ובסכנת מוות

 

חציתי חצי מהכביש וניסיתי להפחיד אותו עם "קישטה" חיפאי מסורתי.
זה לא עבד.
כנראה שהוא לא מהסביבה.

 

מונית הגיעה במהירות מופרזת וראיתי איך אני נדרס בגלל קיפוד
עוד מכונית חלפה
לאסוף אותו בידיים לא ניתן, כפפות לא הבאתי, לחזור לבית להביא כפפות לא בא בחשבון כי אני מאחר לפגישה עם חברים, לבעוט אותו לצד השני של הרחוב על מנת להצילו מדריסה ומיעוּך עשוי להיות אקט שסותר את עצמו

 

חשתי מצוקה. זו הסתיימה כשעליתי על מונית. כשהבטתי אחורה מחלונהּ הקיפוד נעלם. ניצל ללא התערבותי וחצה את הכביש בבטחה (אלא אם כן עלה השמיימה באמצעות ינשוף)

 

בדרך, במונית, חשבתי שבימים אחרים אולי הייתי מצליח לכתוב על זה שיר. בנעוריי.
אבל כיום אין לי את הרגישויות הדרושות ואני גם לא מעוניין בהן.
אתם אולי תצפו ממני לנשמה של משורר, לפואזיה
לשיר על הקיפוד המצוי בסכנה,
אבל אין סיכוי
שיזדיין

 

אין לי שום דבר מיוחד ו/או פואטי להגיד על הסיטואציה
קיפוד באמצע הכביש וזהו
טוב, לא בדיוק באמצע (אלא אם כן קו ההפרדה לא בדיוק באמצע, ואז הכל ייתכן)
אבל בכל מקרה קיפוד על הכביש ומכוניות חולפות וחושך

 

אז אל תצפו לכלום. לא ממני

 

ובכלל, מאיפה פיתחתם את הציפיות האלה?
ועוד ממני.
מי אמר לכם שיש בי מן המשורר?
משוררים רגישים לכל ואילו אני – כלום

 

ובכלל, מי כותב שירים על קיפודים בסכנת כליה, ולמה שאני אהיה הראשון, ומה איכפת לי אם קיפוד יקופד באמצע הכביש או משמאלה לאמצעו (אלא אם כן אתם באים מהכיוון השני), למרות שאני חייב להודות שהוא (או היא) היה חמוד (או חמודה במקרה של היא), וממתי אני בכלל כותב שירים ואת מי זה היה מעניין לו כתבתי, וגם אם היו מתעניינים בוודאי היו מסווגים כזניחה את פואמת הקיפודים שלי, גחמנית במכלול יצירותיי, ובכל מקרה אני חוזר ומציין שאין בי את הרגישות הדרושה למשורר או את היכולת למצוא זווית ראייה מעניינת בנוגע ליונק קוצני אוכל חרקים ושבלולים כזה או אחר שמוצא את עצמו סמי-נדרס מתוך אי-הכרה של חוקי התעבורה העירוניים, ומאיפה לי אם לקיפוד יש עכוז או לא, אם כי חייב להיות פתח יציאה כלשהו –
מה אני, דייויד אטנבורו?!
א"א
מודעות פרסומת

ואלס החמרמורת

ציפורי צהריים מנקרות תאים אפורים
העיניים שתי כוסיות זכוכית של שברים
מבשלה מאירלנד מרתיחה כָּבּוּל בכליות
ריר נמרח על הסדין בשבלונות שבלוליות
גפיים בלי תחושה ראש בלי גוף על עננים
השיער תרעומת העפעפיים עֳגָנִים
איכשהו אקום למרות הסחרחורת – זה הזמן לרקוד את ואלס החמרמורת

להישען על הקיר, ליישר את הגיבנת
הברך קצת חורקת השלפוחית מתרוקנת
ליטר שתן ענברי בניחוח גז מדמיע
(רק קצת על הקרש באופן די מפתיע!)
לשטוף את הפנים בידיים רועדות
לנמנם בתוך מגבת ולמטבח אז לדדות
הגרון מכריז על שנה של בצורת – ככה זה כשרוקדים את ואלס החמרמורת

מים ועוד כוס מים איזה יום היום בכלל?
מאז סוף השבוע לא הייתי כל כך אומלל
מפולבל לי קצת באוזן ונימוּל יש ורָפֶה
הראש נשמט אחורה כשמתרתח הקפה
לא עוזר אולי עוד מים או קצת וודקה או חרבּוּן
באגן יש ירכיים הגולגולת כלוב-בבון
הוא עצבני והולם, בן התשחורת – הוא לא אוהב שאני רוקד את ואלס החמרמורת

מזמזם לי בחיך בלבן חשמלי
והעורף נעול במלכות ים עַרְפַּלִי
בי לא מקנאים גם שַׂרפֵי הַמָּרוֹם
אני לא אשתה החודש; אולי גם לא היום
רק אולי טיפה ברנדי לפני השינה
או רום או ערק או טקילה להַרְנָנָה…
טוב, נודה באמת הטיפה המרה
גם מחר, מחרתיים ועד האזכרה
בשלושה-רבעים, נאמן למסורת, שוב ארקוד את ואלס החמרמורת

א"א

החיים, הוראות הרכבה

אין דבר יותר מפתה מאשר קיט להרכבה עצמית.

בילדותנו היו אלה מטוסים וכלי משחית אחרים. אמא ואבא קנו לנו קופסה יקרה ובה חלקי פלסטיק שעם קצת דבק ומעט עבודה סבלנית הפכו למשחתת יפנית או ספיטפייר אימתני. עם גמר המלאכה, כשהשיער כולו היה דבק שקוף והמכנסיים מוטלאים שיירי פלסטיק, היינו מגלים ששכחנו להכניס פנימה את הטייס.
וספיטפייר הוא הרי לא מזל"ט.
אז בעזרת סכין חיתוך (לא הייתה, השתמשנו בסכין לחם עדינה) פתחנו את קרבי המטוס מחדש תוך כדי השחתת גוף המטוס, והחדרנו פנימה את הטייס. אז או אז גילינו שהאמפולה הקטנה של הדבק נותרה ריקה, ועכשיו צריך לפשפש במגירות ולחפש UHU, ששפופרתו מבטיחה מבחוץ אך יבשה מבפנים: לוחצים ויוצא רק אוויר.

הילדוּת אולי מכינה אותנו לבגרות, אך כנראה לא מלמדת אותנו מאום.

בהגיענו לבגרות אנחנו מרכיבים חפצים יותר גדולים ויותר שמישים, בעיקר פריטי ריהוט. העובדה שהם באים בקיט להרכבה עצמית גורמת לנו גאווה גדולה: מצד אחד אמנם לא ניסרנו וקדחנו ותיכננו ושרטטנו וציפינו וליטשנו את הרהיט, אך מצד שני אנחנו אלה שמרכיבים אותו, כך שבעצם, אנחנו מספרים לעצמנו, אמנם נכון שמדובר בעבודה פשוטה יחסית של דפיקות והברגות, אבל אנחנו אלה שבונים את הרהיט הלכה למעשה.

"אה, בניתי את זה בעצמי", נאמר לאורח האקראי בנונשלנטיות מיתממת.

אם היו לנו קצת שכל ויכולת ללמוד מהנסיון, היינו נזכרים באותו מטוס פלסטיק זדוני מימי ילדותנו. שכן רהיטים, אפילו הפשוטים ביותר, באים עם הוראות הרכבה.

לכאורה, מטרת הנייר המשורטט ששמו "הוראות הרכבה", היא לעזור לנו להרכיב את הרהיט. למעשה זהו פרי מזימתם של בעלי-מלאכה-מכל-העולם, שבאים להפגין את הבוז העמוק שהם חשים כלפינו. מין בדיחה פנימית של האנשים שבאמת יודעים לבנות רהיטים. כך קורה שבעודנו מסתכלים על התמונה של הרהיט המסוים כפי שהוא אמור להיראות בסוף ההתקנה, אנחנו אומרים לעצמנו: "חה, בסך הכל פלטה, שתי רגליים, מדף באמצע ועוד צ’ופצ’יק גַּגי מלמעלה. קלי קלות. רבע שעה וזה בנוי".

אבל אז אנחנו פורשים את הוראות ההרכבה ועינינו חושכות: הגיליון הענק מחולק ל-12 מלבנים, שנראים כמו הסקיצה לבריאת העולם (ולא אתפלא אם זה אכן כך). בפינה העליונה של כל מלבן מוגדרים החלקים להם אנחנו זקוקים בשלב הספציפי. זה מאוד יעיל, אבל כשפותחים את שקית האביזרים המצורפת לקיט, מגלים שהברגים שם נראים אחרת לחלוטין ממה שמצויר. בנוסף, מציינים בכל מלבן לאילו כלים תזדקק, כך ששוב אתה פוסע לכיוון המטבח להביא את הסכין לחם. וזה עוד החלק הקל.

החלק הקשה הוא להבין מה לכל הרוחות רוצים מאיתנו. מה שבתחילה נראה כמו שולחן פשוט, הופך למבנה בארבעה ממדים, עם חורים ועיגולים וחצים והגדלות שלא אומרות לך כלום. על מנת לסבך אותך מעט יותר, נותנים לכל פלטה שם, כמו נניח "D". זה ממש יעיל, או לפחות עשוי היה להיות יעיל, אילו על הפלטה עצמה גם היה כתוב "D", אבל לא. על השירטוט, לעומת זאת, לא מצוינות המידות, כך שאתה עומד בוהה בהוראות ההרכבה, מעיף מבט נבוך בערימת הפלטות שלידך, מחזיר אותו להוראות, ואז בחזרה לעצים, ומנסה לחבר בין מה שרואות עיניך לבין מה שראו המשרטטים בדמיונם. זה פשוט לא עובד.

אז, בשלב בו אתה מתייאש מלהבין מה זה חלקC/DH1 , ולאן בדיוק עליך לחבר 4X730 מהדבר הזה שנראה כמו בורג, שבחורון מעליו יש לדפוק פלוס דבק את (4XB92 9mm max), לא לפני שאתה מוודא בעזרת מד זווית (שאינו מצורף לקיט) שאכן הזווית ישרה, אתה מחליט שדבר פשוט כמו שולחן ניתן להרכיב גם ללא ההוראות.

ואתה צודק.

תהליך ההרכבה תופס תאוצה, ולא עוברות שעתיים והנה השולחן מורם ומוקם לתפארת, כולו מודבק ומהודק ומוברג. אלא שאז אתה מביט בשקית האביזרים ורואה שנשארו שם עוד שלושה ברגים, שני פלינקים עגולים וארבעה שטוזים עם הברגת פיליפס כפולה. עיון מדוקדק בהוראות ההרכבה מגלה שפסחת על חיזוק או שניים בסביבות פלטה TA/F.

נו, עם קצת מזל, השולחן יחזיק מעמד גם ככה. כי בסופו של עניין, דבר אחד כן לימדו אותך החיים: מטוס פלסטיק יכול להסתדר גם בלי טייס.

א"א

שְרִי רַמְרָם סֶת מתנבא

סאלים סיני מספר לפּדְמָה, הקהל שלו, על ביקורה של אמו אצל מגיד העתידות רמרם סת. "ילדי חצות" לסלמאן רושדי. מובאה

סלמאן רושדי – בושה P

1. מעלית השירות

בעיירת הגבול הרחוקה ק', שממבט אווירי אינה דומה אלא למשקולת-הרמה אסימטרית, חיו להן לפני שנים שלוש אחיות נעימות ואוהבות. שמותיהן… אלא ששמותיהן האמיתיים מעולם לא היו בשימוש, כדוגמת כלי החרסינה הטובים של הבית, שלאחר הטרגדיה המשותפת שפקדה אותן ננעלו בארון שמיקומו נשכח בסופו של דבר, כך שהסרוויס המהודר בן אלף החלקים ממפעלי "גארדְנֵר" ברוסיה הצארית הפך למיתוס משפחתי שהן כמעט חדלו מלהאמין באמיתותו… שלושת האחיות, אדגיש ללא עיכוב נוסף, התהדרו בשם המשפחה שאקיל, והיו מוכרות לכולם בשמות (מהמבוגרת לצעירה) צ'אני, מאני ובּאני.

ובאחד הימים מת אבא שלהן.

מר שאקיל הזקן, שבזמן מותו היה אלמן מזה שמונה-עשרה שנים, פיתח לעצמו הרגל לכנות את העיר בה גר "מדור גיהינום". בדמדומיו האחרונים הוא פצח במונולוג רציף ולא מובן מעיקרו, שמתוך פלגיו העכורים הצליחו המשרתים לדלות באוזניהם פסקאות ארוכות של גסויות רוח, קללות ונאצות שנפלטו בעוצמה שגרמה לאוויר סביב ראשו לרתוח ולגעוש. בנאום הסיכום ההוא, שב ופרש המתבודד המריר הזקן את שנאתו הקדומה לעיירת מולדתו, זימן שדים להחריב את ה"תוהו ובוהו" של גיבוב הבניינים האפרוריים הנמוכים שמסביב לשוק, והשמיד בחצי הרעל של מילותיו את הזחיחות המטויחת הקרירה של רובע הקסרקטין. אלה היו שני העיגולים של צורת המשקולת של העיר: העיר העתיקה שבה גרה האוכלוסייה המקומית הנשלטת, והרובע הצבאי שבו התגוררו הכובשים הזרים, הסאהיבים הבריטיים, האַנְגְּרֵזִים. שאקיל הזקן תיעב את שני העולמות, ובמשך שנים ארוכות נותר כלוא במגוריו הגבוהים, הענקיים, דמויי המבצר, שהשקיפו כלפי פנימה על חצר מסוגרת דמוית באר ונטולת אור. הבית ניצב ליד גן ציבורי פתוח, ועמד בחצי הדרך בין השוק לרובע הצבאי. מבעד לאחד החלונות הבודדים של הבית שהשקיפו כלפי חוץ, בעודו על ערש דווי, היה מר שאקיל מסוגל להביט החוצה בכיפה של מלון גדול בסגנון פּאלאדיוֹ[1], שהזדקר מתוך רחובות הקסרקטין הבלתי נסבלים כמו חזיון שווא, ושבתוכו ניתן היה למצוא מרקקות זהובות וקופי עכביש מאולפים שלובשים מדים עם כפתורי מתכת וחובשים כובעי נערי מעלית, ותזמורת שלמה שניגנה מדי ערב באולם נשפים עטור קישוטי טיח בינות למהומה נמרצת של עציצים פנטסטיים, שושנים צהובות ומגנוליות לבנות ודקלים בגוון ירוק-ברקת שנגעו בתקרה – מלון פלֵשמֶן, בקיצור, כיפת הזהב העצומה שלו הייתה סדוקה אפילו אז, אבל למרות זאת בהקה בגאווה נוסכת השעמום של תהילתו הקצרה והקצובה; אותה כיפה שמתחתיה היו מתכנסים מדי לילה הקצינים האנגרזים בחליפות ובמגפיים, והאזרחים לבני העניבות, והגברות בתלתלי הבקבוקים והעיניים הרעבות; כל אלה היו מתאספים לשם מהביתנים שלהם, לרקוד ולחלוק את האשליה שהם ססגוניים – כאשר הלכה למעשה הם היו לבנים ותו לא, או למעשה אפורים, כתוצאה מהשפעתו המזיקה של החום הנוקשה על עורם העדין שטוּפח בצל עננים, וגם עקב ההרגל שלהם לשתות בורגונדי כהה בטירוף הצהריים של השמש, תוך זלזול נינוח בכבדים שלהם. האיש הזקן שמע את המוזיקה של האימפריאליסטים שבקעה מהמלון המוזהב, המוזיקה שעליצות הייאוש הכבידה עליה, וקילל את מלון החלומות בקול רם וצלול.

"תסגרו את החלון," הוא צעק, "שאני לא אצטרך למות כשאני מקשיב לרעש הזה," וכשהמשרתת הזקנה הַשְמָט בּיבּי סגרה את התריסים הוא נרגע מעט, ותוך ניצול מאגרי האנרגיה האחרונים שלו, שינה את נתיב השצף ההזייתי הגורלי שלו.

"בואו מהר," השמט ביבי יצאה מהחדר בריצה, תוך צרחות אל בנותיו של הזקן, "אבּאג'י שלכן שולח את עצמו אל השטן." עכשיו שפטר את העולם החיצוני, מר שאקיל הפנה את זעם גסיסתו כנגד עצמו, וזימן מְאֵרָה נצחית על נשמתו. "השד יודע מה תפס אותו," נואשה השמט, "אבל הכיוון שלו לא טוב."

האלמן גידל את הבנות שלו בעזרת מיניקות זָרַתוֹסְטריוֹת, אומנוֹת נוצריות, ומוסר של ברזל שהיה בעיקר מוסלמי, למרות שצ'אני נהגה לומר שהשמש הייתה זאת שהקשיחה אותו. שלושת הבנות נשמרו בתוך בית האחוזה דמוי המבוך עד יום מותו; נטולות כל השכלה של ממש הן נכלאו באגף הנשים, שם הן שעשעו אחת את השנייה על ידי המצאת שפות פרטיות ותוך ניסיונות לשער איך נראה גבר במערומיו, כשהן מדמיינות, בשנים שטרם התבגרותן המינית, איברי מין משונים כגון חורים בחזה שלתוכם יתאימו הפטמות שלהן היטב, "מפני שככל שהיה ידוע לנו בימים ההם," הן הזכירו אחת לשנייה בתדהמה בשלבים מאוחרים יותר בחייהן, "ההפריה אמורה הייתה להתבצע דרך החזה." השבי הנצחי הזה חישל בין שלושת האחיות קשר של אינטימיות שלעולם לא יופר לחלוטין. הן העבירו את הערבים בישיבה ליד החלון מאחורי מחיצת חרירים, הביטו לכיוון כיפת הזהב של המלון הגדול והתנועעו ללחני מוזיקת הריקודים החידתית… והשמועות טוענות שבמהלך הנמנומיות הנרפה של שעות אחר הצהריים הן חקרו בעצלתיים אחת את הגוף של השנייה, ושבלילה היו טוות כשפים מאגיים על מנת להחיש את פטירתו של אביהן. אבל אין דבר שלשונות מרושעות לא יאמרו, במיוחד על נשים יפות שחיות הרחק מעיניהם המערטלות של גברים. מה שנכון כמעט בוודאות מוחלטת זה שבמהלך השנים ההן, הרבה לפני השערורייה עם התינוק, כל השלוש, שכמהו לילדים בלהט המופשט של בתוליהן, כרתו ברית סודית להישאר בשלשה, מאוחדות לעד על ידי ההיכרות האינטימית של נעוריהן, אפילו אחרי שהגיעו הילדים: הווה אומר, הן גמרו אומר לחלוק בתינוקות. איני יכול להוכיח או להפריך את הסיפור הנתעב הגורס שכתב הברית נכתב ונחתם בדם הווסת המעורבב של השלישייה המבודדת, ואז נשרף עד אפר ושוּמר רק בחדרי החדרים של זיכרונותיהן.

אבל במהלך עשרים שנה הן יֵלדו רק ילד אחד. שמו יהיה עוֹמַר כַיָּאם.

*

כל זה התרחש במאה הארבע-עשרה. אני משתמש בלוח השנה ההיגְ'רי[2], מטבע הדברים: אל תדמיינו לעצמכם שסיפורים מהסוג הזה מתרחשים תמיד בעבר הרחוק. את הזמן לא ניתן לעשות הומוגני באותה קלות שבה מהמגנים חלב, ובאזורים המדוברים הקידומת 1300 עדיין שלטה ביד רמה, עד לעת האחרונה.

כשהשמט ביבי הודיעה להן שאביהן הגיע לרגעיו האחרונים, הלכו האחיות לבקרו כשהן לבושות בבגדיהן העליזים ביותר. הן מצאו אותו לפות באחיזת אגרוף חונק של בושה, כשהוא דורש מהאל, בהשתנקויות של קדרות תוקפנית, שישגר אותו לנצח נצחים אל מוצב-חוץ מדברי של הגיהינום, לאיזה אזור-סְפָר של השאול. אז הוא דמם, וצ'אני, הבת הבכורה, מיהרה לשאול אותו את השאלה היחידה שעניינה את שלושת הצעירות: "אבא, עכשיו אנחנו נהיה מאוד עשירות, נכון?"

"זונות," קילל אותן האיש הגוסס, "אל תבנו על זה." בבוקר שאחרי מותו המנבּל, הסתבר כי ים העושר עמוק המצולות שעליו הניחו כולם שההון של משפחת שאקיל מפליג, אינו אלא מכתש צחיח. השמש היוקדת של השלומיאליות הפיננסית שלו (שאותה הסתיר בהצלחה במשך עשורים מאחורי החזות הפטריארכאלית המרשימה שלו, מזגו המטונף והגאוותנות הרברבנית שלו, שהייתה התכונה הרעילה ביותר שהוריש לבנותיו) ייבשה עד תום את יַמוֹת הכסף המזומן, כך שצ'אני, מאני ובאני העבירו את כל תקופת האבל ביישוב החובות שהנושים שלו מעולם לא העזו לנסות לגבות מהזקן כשהיה בחיים, אבל עכשיו דרשו את התשלום (בתוספת ריבית מצטברת) וסירבו לחכות אפילו רגע אחד נוסף. הנערות הגיחו מהבידוד בו שהו כל חייהן כשהן עוטות ארשת של תיעוב אריסטוקראטי כלפי אוכלי הנבלות הללו, שעטו להיזון על הגופה העצומה של פזרנות ההורה שלהן; ומאחר שחונכו לחשוב על כסף כעל אחד משני הנושאים שנאסר לדון עליהם עם זרים, הן חתמו על העברת ההון שלהן אפילו מבלי שיטרחו לקרוא את המסמכים שהגישו להן המלווים. בסופו של דבר, הנכסים הרבים סביב ק', שכללו בערך שמונים וחמישה אחוז מהפרדסים הטובים היחידים, ואת האדמות החקלאיות העשירות באותו אזור לא פורה ברובו, אבדו בשלמותם; שלושת האחיות נותרו עם מאום מלבד האחוזה האינסופית להעיק, שנדחסה ממסד ועד טפחות ברכוש ונרדפה על ידי מספר המשרתים שסירבו לעזוב, פחות מתוך נאמנות ויותר מתוך אימתו של אסיר העולם מפני העולם החיצוני. ובנוסף – ואולי זה הרגלם האוניברסאלי של אנשים שגדלו בסביבה אריסטוקראטית – הן הגיבו על בשורת חורבנן בהחלטה הנחושה לערוך מסיבה.


[1] אנדראה פאלאדיו, ארכיטקט איטלקי מתקופת הרנסאנס, שבין השאר תכנן את הבסיליקה

[2] על פי לוח השנה המוסלמי, שנת 1390, לשם דוגמה, היא שנת 1970 בלוח הגרגוריאני

אהבה ראשונה – בגיל 45

ראיתי את הפרויקט המקסים של סלקום, אבל בהיותי לקוח אורנג'… פתחתי פרויקט משלי.

ינעל אבוק

החיה הטורפת תוקפת את הפרט האחרון בעדר, המשתרך, גור. זה טבעם של הטורפים.

ויש דוגמה עירונית: אתה האחרון בעדר הפיננסי, והבנק מחזיר לחברת האשראי את החיוב החודשי. אין לך כסף, אתה מצפה שיבואו לקראתך, אבל בדיוק ההפך קורה: הבנק לוקח עמלה על ההחזרה כדי להעמיק את צרותיך ולהרחיב את אוצרותיו, וחברת האשראי רוצה את הסכום הכולל, גם על העסקאות העתידיות, כולל עמלת החזר משלה, מתוך איזה היגיון מעוות. טוב, הם לא חושבים, אין פה הפעלה של היגיון – הם פועלים מתוך אינסטינקטים אבולוציוניים נחותים: הנה חיה חלשה בזנב העדר; הבה נזנב בה, נקלף מעליה ליטרת בשר קטנה לעצמנו. מהר, מהר, מהר! לפני שיבואו נושי הנבלות האחרים! החיה פצועה, הכלכלה שלה גוססת, אז הבה נתנפל עליה לפני האחרים.

העולם בנוי מפורסי-נתח שכאלה, קטנים כגדולים, מנהלי בנקים וקבצנים, פקידי ממשלה ונוכלים, סוכנים, וכולם מנסים לנגוס, להוריד את הפיסה הנאה מבשרך, תוך שהם פוערים אליך חיוך מלא שיניים, אחוזים תאוות אחוזים.

אנסים יש בעולם, ורוצחים, ודורסים, ונוכלים, ומכי נשים, ומנכ"לים, ופושעים מאורגנים קצת פחות. וכל אלה יכולים להרשות לעצמם עורך דין יקר, או לזכות ברחמי בית המשפט. לא כך המקרה עם משליכי הנעליים. הו, אלה המנוולים מסתובבים עד אין קץ נעולי תסכול עז, וכשהסאה גדושה הם חולצים נעל של מפח נפש ומשליכים, ואין מדובר בנעל סוקוני קלה, לדוגמה, אלא בנעל כבדה, גסה, זולה, שנקנתה בשוק הכרמל, מהסוג שלא שמח לאפשר לכף הרגל לנשום. ופגיעתה של נעל זולה קשה עשרות מונים מפגיעה של נעל עקב איכותית שנקנתה בבוטיק עילי, זאת כל אדם מן הישוב יודע. אז מה הפלא?

שהרי החיות המשפטיות הטורפות – הגרסה הלגיטימית של הבריון השכונתי – תוקפות גם הן את הפרט החלש בעדר, כי חיה טורפת עושה את שלה בלי מחשבה יתירה, פשוט נועצת ובודקת כמה עמוק ניתן להחדיר את השיניים. ולפעמים השיניים ננעצות שלוש שנים פנימה, בבשרו של זורק הנעליים השוטה, שלא יודע שמבחינה חוקית עור רך בנעל מבטיח לך עור של פיל בבית המשפט.

א"א

רשומות ישנות קודמות המשך רשומות חדשות יותר

%d בלוגרים אהבו את זה: