ארבע במאה – פרויקט תיאטרלי חדש

הזמנים קשים, המדינה לא מאירה פניה לחיי הרוח; האנשים התרגלו לריגושים מהירים ולא מאמצים, ואינם מוכנים להשקיע זמן או מחשבה עודפים בתרבות.

משום כך המצאתי את פרויקט "ארבע במאה" (הטעות מכוונת לקרוץ לעמך), שלטעמי יפתור את הבעיה, ובא לספק לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה: יותר בפחות.

על מנת לחסוך בלקטורים, מנהלים, מלהקים, מפיקים, במאים, מחזאים, זכויות יוצרים ושאר שטויות, מחשב בוחר באופן אקראי לחלוטין ככול הניתן ארבעה מחזות וארבעה שחקנים. השחקנים מקבלים הודעה יום לפני המופע, וטרם העלייה לבמה מקבל כל אחד מהם לידו את המחזה המיועד לו. בנוסף, כל אחד מהם מביא מהבית שני מחזות על פי בחירתו. כל אחד מהם מקבל לבוש תקופתי המתאים למחזה שסיפק לו המחשב.

• עוד לא מצאנו דרך לקצץ במלתחה ומחלקת תלבושות, אבל גם זה יגיע.

המסך עולה/מוסט לצדדים.

השחקנים עולים/נדחפים לבמה. כל אחד מהם קורא רפליקה ממחזה, בתורו. התור נקבע על פי סדר אלפביתי של שמות השחקנים. הרפליקה אקראית: בהגיע תורו (או תורה), השחקן פותח אחד משלושת המחזות שבידו במיקום אקראי, ומקריא את השורה הראשונה בה הוא נתקל. כלל לא משנה אם שחקנית קוראת רפליקה של זכר ולהפך, ושל איזו דמות הרפליקה.

התפאורה מתחלפת אקראית: פעם טירה בווינדזור, פעם קולחוז, דירה בברוקלין, חוף הים בסידני, סינדי על חוף הים, שרמן בחורף, מעבורת החלל דיסקלקוליה, מבשלת שיכר מרצים, המכללה האקדמית אמק ערס וכן הלאה. מחשב מפעיל את המקרן של התפאורה המתחלפת, ללא סינכרון עם השחקנים, כך שהיא עשויה להשתנות גם באמצע משפט.

זרקור מופעל באופן שרירותי גם כן, ומאיר ללא היגיון נראה לעין על אחד מארבעת השחקנים, בפרקי זמן לא קצובים.

 

דוגמה קטנה להתרשמותכן:

1 (זכר. לבוש כשוגון): דריוס השליט, לאיזו מסקנה דבריך מוליכים? איך במצב הזה נמצא אנחנו הפרסים איזה תיקון?

2 (זכר. פיג'מה): שליט, גם אנחנו יראים. אך לפחות עד חקירת העד אל תאבד תקווה.

3 (נקבה. בגדי לוחמת חלל): דמטר, את שזנה את רוחי, עשי אותי ראוי לפולחנייך הטמירים.

4 (א-בינארי. מחופש לדוד בן גוריון): בתחת?!

1: זה כמו הגשם שהיה אז… זה בדיוק כמו הגשם הפראי הזה שתפס אותנו אז, את זוכרת…?

2 (בחושך. הזרקור מאיר על 3): פורציה, מה לך? מה זאת קום השכמת? חלוש גופך. לא לבריאות הוא לך אוויר הבוקר הזעף וקר.

3: לא את צרועה הם מבקשים, את ירבעם.

4 (ברקע מתנגנת פסדובלה): להיות או לא להיות?

1: בתחת?!

 

וכן הלאה…

אחרי 45 דקות בדיוק נדלקת נורה אדומה. השחקן שהגיע תורו מקריא שורה אחרונה מאחד המחזות שבידו.

Fin

 

כרטיס עולה מאה שקלים, להצדיק את השם של הסדרה.

צופה שטוען שראה את אותו המחזה פעמיים, זוכה במשהו.

קהל אינו הכרחי (כלל זה נכון לגבי כל תחום בחיים).

"בתחת?", כך מסתבר, היא שורה שמופיעה במחזות רבים. נדמה לי. ייתכן מאוד שאני בכול זאת מנווט מעט את מה שקורה על הבמה, לטובת הרייטינג.

 

א"א

אל תדברו איתי על קריסת האימפריה האמריקאית

 

אל תדברו איתי על קריסתה של האימפריה האמריקאית – אתם מדברים מתוך החור הקטן בכיס הנפשע שלכם.

אמריקה לא יכולה לקרוס.

אף אומה שבראה תרבות כל כך מופלאה לא יכולה לקרוס.

לא שמעתי שקולטריין קרס

לא שמעתי שקול פורטר קרס

קרלה בליי ות'לוניוס מונק ודיזי ומיילס – כולם משגשגים!

על איזו קריסה אתם מדברים?

על נפילתו של הג'ז איש לא מדבר

על חורבן הבלוז לא שמעתי מילה; אפילו העיוורים מנגנים!

מה, הקאונטרי מראה סימני גסיסה? לוסינדה וויליאמס לא נשמעת טוב?

 

איך יכולה ליפול אימפריה שהביאה לעולם את מירב הקולנוע הטוב?

לוביטש, היצ'קוק, האחים מרקס, צ'פלין, ג'רי לואיס (הצרפתים צודקים), קסווטס (היפה בגברים), קובריק (שעזב לאנגליה אבל המשיך לעשות סרטים על אמריקה), וולס, וויילדר, יוסטון, איסטווד, קופולה, סקורסזי, ותמשיכו הלאה בכוחות עצמכם ותוסיפו גם את שמות השחקנים.  

 

השירה של פרוסט לא נפלה כעץ בניו אינגלנד, בוקובסקי ממשיך לשתות, דיקינסון לא עצרה למוות, הנדריקס עוד לועס גיטרות, אלביס יוצר הוריקנים במותניו, סול בלו רוקד את ריקוד הגשם, מלמוד מחפש עוזר, אוסטר לומד לעוף, וטום רובינס… הו, טום רובינס ממשיך לפסל דימויים שימשיכו לקפל מוחות עוד דורות רבים. ונסו להוריד את העורב של אדגר אלן פו מהעץ. זה פשוט לא ילך.

 

נוח להביט על התרבות הפופולרית, המבוססת מצד אחד על אותו אידיאל טבטוני חולני של Übermensch, גיבור פעולה צחור-שיניים ומשושה-אבדומן, חלק כתולע; ומצד שני מתבוססת בשמן צמחי ובהאבסה עצמית שפעילים למען בעלי חיים צריכים היו כבר מזמן לצאת נגדה, האבסה פיזית ומנטלית בשיירים. אבל הדברים האלה אינם תרבות, אלא ריקנים חולפים, וכפי שאיש לא צופה בחדשות של אתמול, גם צורות הבידור האלה מתקיימות ברגע הנתון ורק בו.

אמנות, לעומת זאת, מתקיימת לנצח (כלומר כמה מאות שנים).

 

אל תדברו איתי על קריסתה של האימפריה האמריקאית – אתם מביטים על העולם מתוך חבית נפט, הטיקרים מבזיקים בעיניכם, ואתם מחכים לספוק כפיים בשמחה קטנה מול אסון גדול – תרבות לא יכולה לקרוס, אמנות לא יכולה ליפול.

 

קרלה, קלינט, קסווטס, קול, קולטריין, קזאן, קובריק, קלי, קופולה, קופר, קש, רחוקים מלהראות סימני היחלשות. מיי ווסט עוד לא קילפה את הענב האחרון שלה.

 

אומה אינה סך כיבושיה, שטחיה, אזרחיה, נצחונותיה, פשעיה, מנהיגיה, איסוריה וטיוליה בחלל (הגענו, דרכנו, הלכנו. היה קר ושקט). אומה היא התרבות שהיא הצליחה לייצר בשנות קיומה, והתרבות הזאת, האמנות, מהווה את עמוד השדרה שלה. ולארצות הברית יש חתיכת עמוד שדרה, שיחזיק אותה נישאת וזקופה גם הרבה אחרי שהאימפריה הפיזית תקרוס, כדרכן של אימפריות.

ארז אשרוב