אל תדברו איתי על קריסת האימפריה האמריקאית

 

אל תדברו איתי על קריסתה של האימפריה האמריקאית – אתם מדברים מתוך החור הקטן בכיס הנפשע שלכם.

אמריקה לא יכולה לקרוס.

אף אומה שבראה תרבות כל כך מופלאה לא יכולה לקרוס.

לא שמעתי שקולטריין קרס

לא שמעתי שקול פורטר קרס

קרלה בליי ות'לוניוס מונק ודיזי ומיילס – כולם משגשגים!

על איזו קריסה אתם מדברים?

על נפילתו של הג'ז איש לא מדבר

על חורבן הבלוז לא שמעתי מילה; אפילו העיוורים מנגנים!

מה, הקאונטרי מראה סימני גסיסה? לוסינדה וויליאמס לא נשמעת טוב?

 

איך יכולה ליפול אימפריה שהביאה לעולם את מירב הקולנוע הטוב?

לוביטש, היצ'קוק, האחים מרקס, צ'פלין, ג'רי לואיס (הצרפתים צודקים), קסווטס (היפה בגברים), קובריק (שעזב לאנגליה אבל המשיך לעשות סרטים על אמריקה), וולס, וויילדר, יוסטון, איסטווד, קופולה, סקורסזי, ותמשיכו הלאה בכוחות עצמכם ותוסיפו גם את שמות השחקנים.  

 

השירה של פרוסט לא נפלה כעץ בניו אינגלנד, בוקובסקי ממשיך לשתות, דיקינסון לא עצרה למוות, הנדריקס עוד לועס גיטרות, אלביס יוצר הוריקנים במותניו, סול בלו רוקד את ריקוד הגשם, מלמוד מחפש עוזר, אוסטר לומד לעוף, וטום רובינס… הו, טום רובינס ממשיך לפסל דימויים שימשיכו לקפל מוחות עוד דורות רבים. ונסו להוריד את העורב של אדגר אלן פו מהעץ. זה פשוט לא ילך.

 

נוח להביט על התרבות הפופולרית, המבוססת מצד אחד על אותו אידיאל טבטוני חולני של Übermensch, גיבור פעולה צחור-שיניים ומשושה-אבדומן, חלק כתולע; ומצד שני מתבוססת בשמן צמחי ובהאבסה עצמית שפעילים למען בעלי חיים צריכים היו כבר מזמן לצאת נגדה, האבסה פיזית ומנטלית בשיירים. אבל הדברים האלה אינם תרבות, אלא ריקנים חולפים, וכפי שאיש לא צופה בחדשות של אתמול, גם צורות הבידור האלה מתקיימות ברגע הנתון ורק בו.

אמנות, לעומת זאת, מתקיימת לנצח (כלומר כמה מאות שנים).

 

אל תדברו איתי על קריסתה של האימפריה האמריקאית – אתם מביטים על העולם מתוך חבית נפט, הטיקרים מבזיקים בעיניכם, ואתם מחכים לספוק כפיים בשמחה קטנה מול אסון גדול – תרבות לא יכולה לקרוס, אמנות לא יכולה ליפול.

 

קרלה, קלינט, קסווטס, קול, קולטריין, קזאן, קובריק, קלי, קופולה, קופר, קש, רחוקים מלהראות סימני היחלשות. מיי ווסט עוד לא קילפה את הענב האחרון שלה.

 

אומה אינה סך כיבושיה, שטחיה, אזרחיה, נצחונותיה, פשעיה, מנהיגיה, איסוריה וטיוליה בחלל (הגענו, דרכנו, הלכנו. היה קר ושקט). אומה היא התרבות שהיא הצליחה לייצר בשנות קיומה, והתרבות הזאת, האמנות, מהווה את עמוד השדרה שלה. ולארצות הברית יש חתיכת עמוד שדרה, שיחזיק אותה נישאת וזקופה גם הרבה אחרי שהאימפריה הפיזית תקרוס, כדרכן של אימפריות.

ארז אשרוב

מודעות פרסומת

%d בלוגרים אהבו את זה: