שינוי ממשמש

כולם רוצים להיות אחרים

את זה כבר למדתי

כולם רוצים לדלג על הרים

גם אני לא דילגתי

כולנו רוצים לזחול בחיטה עם צבעים מושלמים בפרסומת מחייכת

וגומרים את החיים בסיטואציה מגוחכת, בשלהבת דועכת

כולנו רוצים למות במיטה, או בשדה קרב גבורה – מצולמים לפוסטר

כולנו גומרים זונות; לא נהג מונית עם אקדח – ג'ודי פוסטר

/

כולם רוצים להיות רזים

אפילו אני שמנתי

כולם רוצים לכתוב בחרוזים

רק בלי הסבל הרומנטי

כולנו יודעים שיום עוד יבוא ונגיע ליעד

יודעים שיבוא היום בעתיד ונעשה את הצעד

חולפים עשורים וכולנו עדיין עושים חזרות

חולפות השעות וחיינו חולפים; התקוות נשארות

/

כולם רוצים להיות מושלמים

להיות כוכבים בקולנוע

כולם את עצמם בקנאה מרמים

וגורסים כמויות מרזות של קינואה

כולנו יודעים שהאל שממעל עלינו מביט בחיוך

כולנו יודעים שידו במעל, כולנו שרויים בדכדוך

אבל מחר יום חדש – לא נשתה, לא נאכל

נתאמן, נשתפר, נעשה מאמץ

לא נבגוד, רק נרקוד, בלי חיוך מאולץ

לא נפליץ, לא נפריח, לא נכּריס, לא נקריח

נחייך כל הדרך, גם אם…

א"א

מודעות פרסומת

4 הארות

1. אזהרה לחבריי המשוררים

משורר, משורר, ממה תתפרנס?

משורר צפנים ורזים ליודעי ח"ן ממושקפים ורזים

גם אם לא תהיה אומלל לא יקום פה נס:

אפילו האינדיאנים כבר לא סוחרים בחרוזים.

 

2. האקלים שלנו

ישראל מדינה עם הרבה משקעים;

לא מהסוג הנכון.

אנחנו ממוקמים באזור סוּבּארוּ-טרופי:

לא יורד מספיק גשם כדי לכלכל אותנו, אבל מספיק כדי ללכלך את המכונית.

 

3. הפוליטיקה המקומית

ממשלת ימין, ממשלת שמאל,

חיגרים או איטרים –

כולנו נסבול.

 

4. חישול ממוקד

כמו רבים,

מזמן תמכתי בדעה שמה שלא מחסל אותי, מחשל אותי.

לוקח לאדם הרבה שנים להבין

שלפעמים מה שמחשל אותו, בסופו של דבר גם מחסל אותו.

 

5. ציפיות

אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית!

 

ארז אשרוב

תקוות דמוקרטיות

א”א 66′

כמה עלובה תרומתנו לדמוקרטיה –

פעם בכמה שנים ניגשים לבית ספר ישן ומשלשלים פתק דק לתיבה מכוערת.

בזה אנחנו מסיימים את מעורבותנו ואפשר לחזור לחיים הרגילים ולהניח לחבורת אנשים מפוקפקים למדי לנהל לנו את החיים.  

חבורת אנשים מפוקפקים למדי ניהלה לי את החיים כשהייתי בתיכון, בבי"ס "חוגים" בחיפה; נזכרתי בזה היום כשביקרתי בקלפי. לא הייתי בבית ספר הישן שלי קרוב לשלושים שנה, אני מניח, ובקושי זיהיתי את הפנים.

מה שכן, די ברור למה הדבר היחיד שרציתי לעשות היה לברוח משם: המקום נראה כמו תחנת משטרה, היום יותר מתמיד. הצביעה קטסטרופלית, הכול חנוק, והרושם הוא שדברים נוראיים מתרחשים ברגע שנסגרות דלתות הכיתות.

לשיפור האווירה מקושט המסדרון בצילומי ענק מימי השואה, הכנה לנסיעת התלמידים לפולין. המחיה. למעלה, גבוה, תלויים צילומי מחזורים ישנים. אברהם חוברס, שהיה מנהל בתקופתי, נמצא שם אבל כבר לא נמצא בין החיים. חיבבתי אותו בהחלט והיה לנו דיאלוג מעניין. את יוסף מעוז, המורה האגדי לספרות, בקושי זיהיתי בצילום. ואלי קורנפלד, המורה להתעמלות (היו לנו יחסי אהבה-שנאה פוריים, ואני עדיין שמח לראות אותו צועד ברחוב), כל כך צעיר בצילום, בטח יותר צעיר ממה שאני כיום.

הייתה עוד מורה חביבה עליי, אבל בעווני אני לא זוכר את שמה. עם כל השאר פשוט לא הסתדרתי, או שהם לא הסתדרו איתי. שני הצדדים לא הכירו אז מושגים כמו חמלה או זֶן. זאת הייתה מלחמה די ממושכת ואכזרית של רבים מול יחיד, ואני מתנצל שנקטתי נגדם ביד קשה ובתמרונים פסיכולוגיים אכזריים, למרות שלחלק מהם זה הגיע בהחלט.

אבל בצילומים משנת 79' כולם נראים כל כך תמימים, גם המאיימים במורים, וכל התלמידות והתלמידים נראים סקסיים ומוצלחים וטהורים ויפי לבב, וממרחק השנים אני יודע שהחיים של רובם נדפקו, כך או אחרת, או בגלל בחירות לא נכונות בחיים או בגלל בחירות לא נכונות בקלפי, או סתם בגלל שככה זה בחיים.

אני יודע, כי גם לי היה פעם זיק של תקווה בעיניים.

 

ארז אשרוב

 

%d בלוגרים אהבו את זה: