ארבע במאה – פרויקט תיאטרלי חדש

41sq8VGsLHL

הזמנים קשים, המדינה לא מאירה פניה לחיי הרוח; האנשים התרגלו לריגושים מהירים ולא מאמצים, ואינם מוכנים להשקיע זמן או מחשבה עודפים בתרבות.

משום כך המצאתי את פרויקט "ארבע במאה" (הטעות מכוונת לקרוץ לעמך), שלטעמי יפתור את הבעיה, ובא לספק לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה: יותר בפחות.

על מנת לחסוך בלקטורים, מנהלים, מלהקים, מפיקים, במאים, מחזאים, זכויות יוצרים ושאר שטויות, מחשב בוחר באופן אקראי לחלוטין ככול הניתן ארבעה מחזות וארבעה שחקנים. השחקנים מקבלים הודעה יום לפני המופע, וטרם העלייה לבמה מקבל כל אחד מהם לידו את המחזה המיועד לו. בנוסף, כל אחד מהם מביא מהבית שני מחזות על פי בחירתו. כל אחד מהם מקבל לבוש תקופתי המתאים למחזה שסיפק לו המחשב.

  • עוד לא מצאנו דרך לקצץ במלתחה ומחלקת תלבושות, אבל גם זה יגיע.

המסך עולה/מוסט לצדדים.

השחקנים עולים/נדחפים לבמה. כל אחד מהם קורא רפליקה ממחזה, בתורו. התור נקבע על פי סדר אלפביתי של שמות השחקנים. הרפליקה אקראית: בהגיע תורו (או תורה), השחקן פותח אחד משלושת המחזות שבידו במיקום אקראי, ומקריא את השורה הראשונה בה הוא נתקל. כלל לא משנה אם שחקנית קוראת רפליקה של זכר ולהפך, ושל איזו דמות הרפליקה.

התפאורה מתחלפת אקראית: פעם טירה בווינדזור, פעם קולחוז, דירה בברוקלין, חוף הים בסידני, סינדי על חוף הים, שרמן בחורף, מעבורת החלל דיסקלקוליה, מבשלת שיכר מרצים, המכללה האקדמית אמק ערס וכן הלאה. מחשב מפעיל את המקרן של התפאורה המתחלפת, ללא סינכרון עם השחקנים, כך שהיא עשויה להשתנות גם באמצע משפט.

זרקור מופעל באופן שרירותי גם כן, ומאיר ללא היגיון נראה לעין על אחד מארבעת השחקנים, בפרקי זמן לא קצובים.

 

דוגמה קטנה להתרשמותכן:

1 (זכר. לבוש כשוגון): דריוס השליט, לאיזו מסקנה דבריך מוליכים? איך במצב הזה נמצא אנחנו הפרסים איזה תיקון?

2 (זכר. פיג'מה): שליט, גם אנחנו יראים. אך לפחות עד חקירת העד אל תאבד תקווה.

3 (נקבה. בגדי לוחמת חלל): דמטר, את שזנה את רוחי, עשי אותי ראוי לפולחנייך הטמירים.

4 (א-בינארי. מחופש לדוד בן גוריון): בתחת?!

1: זה כמו הגשם שהיה אז… זה בדיוק כמו הגשם הפראי הזה שתפס אותנו אז, את זוכרת…?

2 (בחושך. הזרקור מאיר על 3): פורציה, מה לך? מה זאת קום השכמת? חלוש גופך. לא לבריאות הוא לך אוויר הבוקר הזעף וקר.

3: לא את צרועה הם מבקשים, את ירבעם.

4 (ברקע מתנגנת פסדובלה): להיות או לא להיות?

1: בתחת?!

 

וכן הלאה…

אחרי 45 דקות בדיוק נדלקת נורה אדומה. השחקן שהגיע תורו מקריא שורה אחרונה מאחד המחזות שבידו.

Fin

 

כרטיס עולה מאה שקלים, להצדיק את השם של הסדרה.

צופה שטוען שראה את אותו המחזה פעמיים, זוכה במשהו.

קהל אינו הכרחי (כלל זה נכון לגבי כל תחום בחיים).

"בתחת?", כך מסתבר, היא שורה שמופיעה במחזות רבים. נדמה לי. ייתכן מאוד שאני בכול זאת מנווט מעט את מה שקורה על הבמה, לטובת הרייטינג.

 

א"א

מודעות פרסומת

אתה מכיר אותה טוב, את אשתך?

זדון, איום, תקשורת לקויה, מסתורין נפשי.

כל אלה מאפיינים את המחזות של הרולד פינטר.

ב"האוסף" שלו (יותר נכון, "הקולקציה"), שנכתב במקור לטלוויזיה ושלזיתים יש בו תפקיד מרכזי, יש ארבע דמויות, כולן מעולם האופנה. הארי קיין המבוגר גר תחת גג אחד עם ביל לויד הצעיר ממנו; ככל הנראה סידור נוח לביל, שמספק שירותים בתמורה; אהבה גדולה אין שם. לחיי שני אלה נכנס ג'יימס הורן, שטוען שביל שכב עם אשתו, סטלה, בזמן ששהו בלידס, מסיבות מקצועיות. כלומר, הם היו בלידס מסיבות מקצועיות, לא שכבו מסיבות מקצועיות: הציגו שם את קולקציית האביב.

לאורך המחזה מתגלות כמה וכמה גרסאות לסיפור הזה – שבתחילה נראה שג'יימס מכיר אותו עד אחרון פרטיו האינטימיים – ומה שאנחנו מקבלים בסוף זה קובייה הונגרית עם יותר מדי צבעים; דבר מה לא פתיר, קולקציה של וריאציות. מול שני מספרי סיפור הבגידה, סטלה וביל, יש את שני ה"בעלים" הנבגדים, הארי וג'יימס, שאוגרים הרבה מאוד זעם, מטבע הדברים, שאת רובו הם משחררים במילים. שני ה"בוגדים" צברו טינה מסוג אחר לבני זוגם, ואת הסיבות אנחנו יכולים רק לנחש; גם בין סטלה לג'יימס אין הרבה אהבה. זה חלק מכוחו של המחזה.

אבל הכוח האמיתי, כמובן, מצוי במילים, שפינטר עצמו אמר שהן משמשות כ"התחזות" וכ"נשק". רק שלפעמים נראה שלאו דווקא הנשק, אלא אופן השימוש בו, הוא הדבר שיוצר את רוב המתח אצל הצופה. שריטת הגיר על לוח הנפש נובעת פה מאותו מנגנון נושן שלנו של "ברח או הילחם", Fight or Flight. לדמויות במחזה הזה אין את היכולת (או את הרצון) להגיב באלימות פיזית או מילולית פראית [יש התחלה של דו-קרב קומי, בסכיני גבינה, זה הכול. ואולי הסיבה נעוצה בנימוס האנגלי], ובמקומות שבהם אנחנו כקהל כבר יוצאים מדעתנו ומצפים שהאיש על הבמה יברח או יילחם, במקום זה הוא עושה את אותו מעשה פינטרי נורא ומחריד ולא אנושי: הוא אומר דבר מה לא צפוי לחלוטין, על סף הבדיוני, או לא מגיב בכלל, או מבקש זיתים. פליק לך ולאיש מולו מבלי להרים יד.

זה מטלטל כל צופה בעולם, אבל אולי אותנו קצת יותר, בהיותנו מורגלים לתיאטרון העימות המקומי.

את הדי-וי-די ניתן לרכוש באגורות באמזון בריטניה, בכיכובם של לורנס אוליביה, אלן בייטס, מלקולם מקדאוול והלן מירן, או לצפות בו ביו-טיוב.

א"א

חיים – מחזה קצר

 

מסך סגור, רצוי קטיפה אדומה, לא הכרחי. אורות האולם מתעמעמים עד לחשכה מוחלטת. המסך נפתח, קצב נורמלי, לא איטי מדי.

באמצע הבמה נדלק זרקור על שחקן, לא משנה גיל, ביגוד, שיער, כלום.

שחקן: (חגיגי, לוקח אוויר, מחווה בידו השמאלית כמתחיל לומר משהו, אבל אז מבחין ש)

המסך מתחיל להיסגר…

(האוויר יוצא, הגוף נשמט, היד יורדת, על פניו הבעה של אכזבה מסוימת, אבל לא של הפתעה)

הזרקור גווע במהירות. המסך נסגר. השחקן נעלם.

 

סוף

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: