מֶרְד הנעורים

 

שיט, אני דרכתי על גללים
הם הסתתרו בין הצללים
עכשיו הנעליים קצת יותר חומות
שיט, נשאר לי קצת בתחתונים
זה לחלוחי ולא נעים
חבל שאין לי מגבונים זה בוודאי היה עוזר

שיט, יש ריח לא נעים בחוץ
כי בביוב היה פיצוץ
עכשיו יסריח כל היום מהחלון
שיט, עברתי בענן זבובים
בלעתי כמה עלובים
זה מדגדג לי בלשון, אוציא אותם עד יום ראשון
(אתם יודעים איך!

עכשיו יש לי קקי על הנייקי… אני לא אוהב לדרוך על קקה — זה גורם לי מועקה… נפשית… בא לי להשמיע צעקה — אולריקקקקקקהה! הנעל הצ'טקמקה… טוב, אלונזי, תיכף נגמרת ההפסקה, תוך פחות מדקה, ואני חייב לחזור לשיר. ג'ה טם…

שיט — כמו שכתב חנוך לוין במחזות
כמה הוא היה דלוק על תחתים ומעכסות
שיט — זה רק טבעי שזה קורה
ככה זה נראה לי….

שיט את התחתון אני מפשיט
ויש לי בעיה רגשית
עם לבנים לא נקיים בסוף היום
שיט, נגמר נייר הטואלט
והבידה אינו פולט
אני פשוט איני קולט נתקעתי כאן עם שיט, שיט, שיט….

א"א

מסע חיסול (Vesoul, ז’ק ברל)

ברל. בשיר הוא מספר איך הוא מטולטל על ידי מישהי שכל הזמן רוצה לראות מקומות שונים ונמאס לה מהם, ושוב רוצה לראות מקומות אחרים, ובדרך הם פוגשים את אמא שלה למרות שהוא היה רוצה לפגוש את אחותה והלוך וחזור, וכמובן שנמאס לו מכל זה, ומהאקורדיון שכנראה מלווה את כל המראות והמקומות.

חשבתי שזה ראוי לגרסה בעברית.

voilà:

רצית מעט אוויר נסענו לקהיר

ביקשת יותר מרחב נסענו לזאיר

מתכון לטראט טאטן מצאת בקזחסטן

שולחן מעץ לבן קנית בקירגיסטן

ארזנו בארגז מזכרת מקווקז

ושום דבר לא זז בדרך מבישקק

לקשמיר

רצית מסע רחוק נסענו לבנגקוק

רצית מסע קרוב נסענו לקרקוב

באנקרה אכלת מלוח ומתוק

היינו בצינוק חצינו עוד רחוב

עלינו על גבעה הפלגנו בתיבה

נישקת איזה תינוק הגענו להר דב

במסוק

ובאיסטנבול את קנית מעיל עור

ובמסלול הירוק את ניסית

להבריח כינור

ארגז סוביניון

אוכף של חמור

ואקורדיון

עשית את יום כיפור וצמת בראג'אנפור

ואת האגדה קראת באוגנדה

רכבת לזאיר מקטר אל דקר

מפאב בגבול פונג'ב לבר בזנזיבר

רצית מעט שלווה בוצוואנה אני בא

הו מאמא אנה אני בא בצ'אד קנית בובה

ואיפור

נמאס לך מקרקוב עברנו לאיזמיר

בצעד די נועז אכלנו בשירז

הדלקתי עוד גולוואז ברחנו מקווקז

החלטתי או אז שאם דבר לא זז

בדרך לבישקק הו מאמא איזה פקק

אני אהיה שגריר היה זה יום סגריר

בקשמיר

ובאיסטנבול…

***

נסו לשיר את זה עם הילדים; הפעלה נחמדה לשבת.

א"א

דוקטור זפת ופרופסור נוצה

על שני צרפתים גדולים אני רוצה לדבר, אחד בלגי והשני יהודי.

אחד שמו ז'ק ברל, השני סרז' גנסבוּר(ג), גינצבורג במקור.

אחד בער בלהבה כְּתֻמָּנְגּוֹ, השני בלהבה כְּחֻלָּנִית.

את שניהם ניתן להבין (עד גבול [] מסוים) בלי להבין צרפתית, מהסיבה הפשוטה שהם חודרניים. הם טיפול פולשני במוּזיקול.

ברל קורע את הבנאדם לגזרים; מבלי להבין מילה אתה יודע שהוא לא רק דובר אמת, אלא את האמת הכי מוחלטת, הכי בוערת והכי חשובה. הוא העד המרכזי. המוקד. ברל יתיש אותך, כי גם בשפתיים צוחקות הוא מוציא את האנושיות מהאנושות מרוב אנושיות. הוא יגרום לך לבכות מבלי להבין למה. והוא עצמו יהיה באותה שעה אנושי ובוכה ומותש. הוא הליבה היוקדת של האדם. האיש שנשלח להכין ולהגיש את תקציר היותנו ולשיר אותו חד כמסמרים בצלב. הוא הרגש היצרי.

גנסבורג מאחה; הוא נוסך דבש רפואי על פצעיכם, מטיס אתכם לכוכב שליו, משקיט לכם את החרדות: הוא כתב ההגנה. במתק שפתיים בל יתואר הוא ישיר לכם על נפיחות, גילוי עריות, סקס אנאלי, היטלר והנאצים (הוא זכר את הכוכב הצהוב שענד בילדותו), מוות, רצח, התאבדות. מציצות וצואה. או אהבה קודרת. ומתחת לשלג הפתותים החומים תרגישו חום אהבה והזדככות. הוא שמיכת צמר הגמל העוטפת אותנו בקור. האיש שנשלח להסביר לנו שהכול בסדר ואין מה לדאוג או להתייסר-מצפוּן: הנתיב שלנו נכון. הוא היצר הרגשי.

הם היין והיינג על דגל צרפת, הלחישה והזעקה שלה, קריאת הכאב וגניחת הפורקן.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: