רובוט עשית אתה ה'

viva-la-muerte-tua-1971בוקר. חוץ. נו"ש. מעונן. תכף ירד גשם.

אני חוזר למכונית עם אספרסו, ובמעבר החציה הרמזור מדבר אליי, מודיע לי איפה אני נמצא.

קצת הלאה משם, אוטובוס עוצר ופותח דלת, ואני שומע את הקריין מכריז מונוטונית על שם התחנה ומיקומה. אני תוהה איך נהגי האוטובוס סובלים את זה יום אחרי יום, תחנה אחר תחנה, מבלי להשתגע. איך סובלים את זה הנוסעים? זה סוג של עינוי סיני, אלא שבמקום טיפות מים, מזליפים עליך טקסט רפטטיבי.

באנגלית יש ביטוי, GOING POSTAL, שמשמעו לרדת מהפסים ולהפוך לרצחני. זה נולד איפשהו בשנות השמונים, כשעובדים של הדואר האמריקאי התחילו לצאת מדעתם ולירות באנשים במקום העבודה. רק טבעי, כשחושבים על זה.

קחו אוויר, חכו שנה-שנתיים עם הקריינים האלה של האוטובוסים, וייוולד הביטוי GOING EGGED. נוסעים ונהגים יתחילו לירות לכל עבר.

בדרך לסופּר אני תוהה אם הקריין של האוטובוס ושל מעבר החציה ושל הרכבת ("התחנה הבאה: בנימינה עילית. הנוסעים מתבקשים לשכוח ארנקים גדושים בכסף וכלות אוקראיניות") הוא אותו אזרח, ואם ניתן יהיה לרצוח אותו בהזדמנות קרובה, באיטיות, על רקע מוזיקה של ימי הביניים.

כן, בקצב הנוכחי, אוטוטו I'll be going Egged.

בסופּר עצמו אני בוחר בעמדת השירות העצמי. הקריין המניאק של הקופה (למה הוא גבר?! כל הקופאיות בכל הסופרים בארץ הן נשים, אז למה דווקא הדגנרט הרובוטי שלא צריך לעמוד או לשבת כל היום ולהתמודד עם הלקוחות הישראליים הנאלחים, ובטח אפילו ככה משתכר יותר מהנשים במקצוע, צריך להיות גבר?!) חוזר שוב ושוב על אותו טקסט, כאילו לא הבנתי את הרעיון בפעם הראשונה. כן, אני יודע, טומטום מטאלי, לסרוק את המוצר או לבחור פירות או ירקות מהרשימה. לו היית בשר ודם כבר מזמן הייתי הופך את שני הרכיבים האלה לעיסה אפורה.

You hear me talking, hillbilly boy? I ain't through with you by a damn sight. I'm gonna get Egged on your ass!

הקופאיות מביטות בשטנה מלוכסנת לעבר העמדה הגברית האוטומטית שעתידה לגזול מהן את פרנסתן הדלה.

האנושות הגיעה לשלב שבו קופסאות פח מדברות אליה בקול דמוי-אנושי, ומשאיות שנוסעות לאחור מנגנות את החמישית של בטהובן.

רֶבֶרְס טרנזיט גלוריה מוּנדי.

אתה הולך למות. מספרך בתור הוא… 81. לנוחותך, נתק את השיחה, ומלאך המוות יחזור אליך מבלי שתאבד את מיקומך בתור.

תודה שבחרת לחיות במאה ה-XXI.

א"א

מודעות פרסומת

דוקטור פאוסטוס, יום שישי

אתמול איתרע מזלי וראיתי טלוויזיה. חיברתי לווריד טלוויזיה כמו מנה של חומר כימותרפי, רק בלי הערך הרפואי. רעל התפשט בעורקיי, ויותר מכל השתררה עליי תוגה.

תחילה הגיעה "ארץ נהדרת", תוכנית שיש רק מילה אחת לתאר אותה: מתועבת. היא מתועבת כי הפורמט שלה מתועב – אולפן חדשות; והיא מתועבת כי החומרים שלה מתועבים – אותם החומרים שמלעיסים אותנו ממילא לכל אורך היום, השבוע והשנה. לא די בכך שעם שלם חי את "האח הגדול" כאילו יש לזה משמעות, אלא שאז באים ביום שישי ונותנים לנו את הגרסה החקיינית שלו, רק שלא ברור מה יותר נלעג – המקור או הפרפראזה.

כן, אני יודע, אסי כהן כשרוני. אני מת על טל פרידמן, שלתחושתי הולך וקמל בדבר הזה. פה ושם יש הברקות, נכון. ועלמה זק וכולי. אבל עדיין, רוב המסה בנויה להאדיר את מה שמואדר (לטוב או לרע) ממילא בחיי היומיום שלנו: סלבריטאים, פוליטיקאים, אירועים חדשותיים. ומכאן תחושת התיעוב: לוקחים את כל האנשים הריקים האלה, ובעזרת חיקויים מנסים לרוקן אותם מתוכן שממילא אין להם, והתוצאה – ואקום רוחני מאיים. משתמשים בחומרים הדלוחים שמהם בנויים החיים כאן בימי חול, מוהלים אותם ומגישים בחימום-מיקרו, כי לאף אחד אין חשק (או יכולת) ליצור משהו מבריק וחדש.

אחרי "ארץ נהדרת" הוקרן פרק של "רמזור", סדרה שכבר ראיתי פרק או שניים ממנה, והופתעתי לטובה. בעיקר מהנשים; הגברים בתוכנית שלוכים ארצישראליים טיפוסיים, בעוד שלנשים יש אופי. היה פרק אחד עם קוסמת ארסית שעשתה תפקיד נהדר, ואתמול הייתה בחורה שגילמה תלמידת משחק ברבגוניות מהנה.

לקינוח ראיתי משהו שנקרא "לילה בכיף 2". לפני זמן מה נתקלתי בקדימונים של התוכנית, וכבר שם חטפתי חלחלה. אלא שזה מקרה נדיר שהפרומו מקיים מעל ומעבר את מה שהבטיח: זאת לא אלטרנטיבה, זאת לא תוכנית פראית, זה "ארץ נהדרת" בגרסת תלמידי תיכון לא מוכשרים. דודו ארז (ארז? באיזו זכות?!) הוא גרסה עילגת (הטעויות שלו מכוונות? לא חושב) של אייל קיציס, שחר חסון מהווה הוכחה ניצחת לכך שיש מקרים ששימוש בריטלין לא רק מומלץ אלא גם עשוי להציל חיים (את שלי, לדוגמה), ויש שם עוד מישהו שאפילו לא נראה לי חשוב מספיק כדי להתייחס אליו. שוב הלכו על פורמט בטוח וקל לכותבים – תוכנית אירוח – ואם בארץ נהדרת מחקים את משתתפי האח הגדול, פה הביאו את שפרה, שהתבשרתי כי זכתה באח הגדול הראשון. טוענים שהיא בחורה מבריקה, אבל אתמול זה לא התבטא, ואולי גם לא יכול היה להתבטא, כי חסון קטע אותה כל הזמן והשתלט על האולפן באופן כללי; זה הסיידקיק הראשון שהופך לסנטר-קיק וזקוק לבעיטה הגונה. הבטתי בכל המחזה הזה בעצב. אין דרך אחרת לתאר את זה.

אבל תוגה אמיתית ועמוקה ירדה עליי בגלל כל מה שקורה באמצע התוכניות, הדבר שבגללו הבית שלי לעולם לא יחובר לכבלים: הקדימונים והפרסומות. למה צריך אזרח תמים להיחשף פעם אחר פעם לעגלת הקניות של אברי גלעד, לעגלה המתחרה של שופרסל דיל, לטיפוס ששואל מה היינו עושים, או לקדימונים הפתטיים של "החטופים"; הנה הם עושים לנו את זה שוב – מביאים את האקטואליה לטלוויזיה בתחפושת, שבמקרה הזה היא יבבנית. בשישי שוטפים לאזרח את המוח, והוא משלם על זה בדמי אגרה, בדמי חיבור לכבלים, ובעיקר בהיגיינה הנפשית שלו.

חברים – מלכלכים לכם את המוח!

ובעצם נתתי לשחר חסון קרדיט שלא מגיע לו: הסיידקיק הראשון שהפך לדבר העיקרי הן הפרסומות, שמשתלטות על כל תוכנית ונטרזות בה כמו מסמרים בצלוב.

והתוגה, התוגה, התוגה, התחלפה ביגון אורפאי קודר למראה מאמץ ווקאלי של כמה זמרים מקומיים מוכשרים שהתאחדו למטרה נעלה: פרסומת לכרטיס אשראי. איזה יופי. וגם קרן מור ואיזה עלם מפרסמים כרטיס אשראי. ומתי כספי, מוזיקאי עילאי, מוכר את נשמתו לעולם הפרסום. כי זה גורל הסלבריטאי בארצנו: לרעוב עד שהסוכנת שלו יוצרת קשר עם בנק או יצרנית מוצרי חלב, וסוגרת איתם דיל שנחתם איפשהו בהאדֶס. ויש משהו אירוני בזה שהפרסום האישי לא שווה הרבה, בעוד הפרסום שעושים המפורסמים שווה להם הון קטן, ועושר גדול למפרסמים, שממשיכים להלעיט אותנו בדילים הנאלחים שלהם וחיים בגדול על חשבון כולנו תוך פיטום מוחנו בשירי זמר שיווקי. חלק מהמפרסמים האלה הייתי שולח להאג.

אבל יש, יש נקודת אור לסלבריטאים האומללים – עוד יחקו אותם ב"ארץ נהדרת", משמע הם היו קיימים.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: