יפה עשינו. מאה שנים לטבח אמריצר

בשלושה-עשר באפריל, 1919, התכנסו בגן ג'ליאנוואלה שבאַמְרִיצָר, "בירת הסיקים", "ערש הסיקיזם", אזרחים הודים רבים שבאו למחות בשקט ובשלווה על מעצרם והגלייתם ב-10 באפריל של שני מנהיגים מתנועת הסַטיָגרַאהָא בארמיצר, ד"ר סַאיפוּדין קיצ'לֶב וד"ר סַטיאפּאל, ואולי על גיוס החובה שהוטל על ההודים ומסי המלחמה הכבדים, ואולי גם וגם. זה לא ממש משנה.

בנוסף היו שם המוני עולי-רגל שבאו לחגוג את החג הסיקי החשוב וַייסַקְהִי, שעיקרו התכנסות קהילתית.

בתקופה ההיא, הודו הייתה תחת השלטון הבריטי, הראג'.

אחד מיהלומי הכתר של האימפריה הבריטית היה גנרל רג'ינלד דאייר, שההתכנסות ההמונית הזאת לא נשאה חן בעיניו, כי אלה היו אסורות על פי החוק הצבאי.

דאייר היה מוקף ככול הנראה באנשים חששנים, שנטעו בו זרעי פניקה: "מנקודת מבט צבאית, ארמיצר תהיה מבודדת לחלוטין בקרוב, אם נניח לעניינים להמשיך להתנהל כפי שהם מתנהלים".

כך, האופי הדתי של ההתכנסות, השקט בו התקיימה, העובדה שחלק ניכר מהמתכנסים הגיעו מחוץ לעיר ולא הכירו את החוק שהוכרז ימים ספורים לפני כן – כל אלה לא הפריעו לו, וגם לא גרמו לו לשקול להזמין את הנוכחים להתפזר באופן מסודר ומהיר. או להזהיר אותם שהוא עומד לפתוח באש.

במקום זה הוא אסף חמישים חיילים חמושים, חלקם מקומיים, והקים מטווח מאולתר. הירי נמשך רק עשר דקות רצופות, כי לחיילים נגמרה התחמושת. אם הכניסות לגן מוקף החומה היו רחבות יותר, הבריטים היו מגיעים עם רכבים, ומכת האש הייתה זוועתית עוד יותר.

על הקרקע היו מוטלים בסופו של דבר 379 הרוגים ומעל אלף פצועים. אלה הערכות שמרניות; הייתה ועדה של הבריטים, הייתה של ההודים, היו שטענו לאלף מתים, ובכול מקרה נרצחו שם ביום ההוא מאות גברים, נשים, ילדים, ותינוק בן שבעה חודשים.

ווינסטון צ'רצ'יל כינה את זה "אפיזודה חסרת תקדים או מקבילה בהיסטוריה המודרנית של האימפריה הבריטית… אירוע חריג, מפלצתי, יחיד מסוגו וקודר… הקהל לא היה חמוש ולא תקף."

דאייר נענש באופן חמור: הוא הורד בדרגה, נשלח בחזרה לבריטניה, וקיבל מענק מאוד משמעותי. כשמת, זכה להלוויה צבאית.

ההודים הצמידו לו את הכינוי ההולם, "הקצב מאמריצר."

מאחורי הקלעים היה גם המשנה למושל פּוּנגָ'בּ בזמן הטבח, מייקל אודוואייר, שמאוחר יותר נרצח. אבל לעת עתה נניח לו.

הבריטים טרם התנצלו.

ככה תיאר את האירוע סלמאן רושדי בספר "ילדי חצות":

 

באותו אחר צהריים הרחובות התמלאו לפתע באנשים, שכולם נעו באותו כיוון, בהתרסה נגד התקנות החדשות של המשטר הצבאי של דאייר. אדם אומר לנאסים, "נראה שמתוכנן להתקיים כינוס – הצבא יעשה בעיות. הם הטילו איסור על התכנסויות."

"למה אתה חייב ללכת? למה לא לחכות שיקראו לך?"

מתחם יכול להיות כל שטח שהוא, משממה ועד פארק. המתחם הגדול ביותר באמריצר נקרא גן גָ'ליאנוואלה. הוא לא מכוסה דשא. הוא זרוע אבנים פחיות זכוכיות ודברים אחרים. כדי להיכנס אליו צריך לעבור בסמטה צרה מאוד שבין שני בניינים. בשלושה-עשר באפריל, אלפים רבים של הודים נדחסים דרך הסמטה הזאת. "זאת מחאה שקטה," אומר מישהו לדוקטור עזיז. ההמון סוחף אותו והוא מגיע אל פי הסמטה. בידו הימנית תיק מהיידלברג. (אין צורך בקלוז-אפ.) אני יודע שהוא מבוהל מאוד, מפני שהאף מגרד לו יותר מאי פעם. אבל הוא רופא מיומן, הוא דוחק את הפחד ממחשבתו, ונכנס למתחם. מישהו נושא נאום חוצב להבות. רוכלים עוברים בין ההמון ומוכרים גרגרי חומוס ודברי מתיקה. האוויר מלא אבק. נראה שאין שם פושטקים, אין עושי צרות, ככל שסבא שלי מצליח לראות. קבוצת סיקים פרשה בד על הקרקע, והם יושבים מסביב ואוכלים. באוויר עדיין נישא ריח צואה. עזיז חודר ללב ההמון, בזמן שבריגדיר ר"א דאייר נכנס לסמטה, ואחריו חמישים חיילים מהכוחות המיוחדים. הוא מפקד המשטר הצבאי של אמריצר – איש חשוב, אחרי הכול, הקצוות המדונגים של שפמו קשיחים מרוב חשיבות. בזמן שחמישים ואחד הגברים צועדים לאורך הסמטה, הגירוד באפו של סבי מתחלף לגירוי מסוג אחר. חמישים ואחד הגברים נכנסים למתחם ותופסים עמדות, עשרים וחמישה לימינו של דאייר, ועשרים וחמישה לשמאלו. ואדם עזיז מפסיק להתרכז באירועים סביבו, שכן הגירוי מתעלה לעוצמות בלתי-נסבלות. בזמן שהבריגדיר משמיע פקודה, העיטוש מטלטל את פניו של סבי. "אאאאאפּ-צ'וּוווו!" הוא מתעטש ונופל קדימה, מאבד את שיווי המשקל, הולך בעקבות אפו, וכך מציל את חייו. "התיק הרפואי" שלו נפתח לרווחה: בקבוקונים, משחות ומזרקים מתפזרים באבק. הוא מגשש בסערה בין רגלי האנשים, בניסיון להציל את הציוד שלו לפני שיימעך. נשמע צליל כמו של שיניים נוקשות בחורף, ומישהו נופל עליו. חומר אדום מכתים את החולצה שלו. עכשיו נשמעות צרחות והתייפחויות, והנקישות המוזרות נמשכות. נראה שיותר ויותר אנשים מועדים ונופלים על סבי. הוא מתחיל לחשוש לגורל גבו. האבזם של התיק חופר לתוך החזה שלו, וגורם לו פצע כל כך חמור ומסתורי, שלא ייעלם אלא רק אחרי מותו, שנים מאוחר יותר, על ההר של שנקרה אצ'ריה או טחת-א-סולימאן. האף שלו מחוץ אל בקבוקון עם גלולות אדומות. הנקישות נפסקות ובמקומן נשמעים קולות אנשים וציפורים. נראה שצלילם של כלי רכב נעדר לחלוטין. חמישים האנשים של בריגדיר דאייר מנמיכים את המקלעים שלהם והולכים לדרכם. הם ירו סך של אלף שש מאות וחמישים קליעים לתוך הקהל הלא-חמוש. מתוך אלה, אלף חמש מאות ושישה עשר מצאו את מטרתם, הרגו ופצעו אנשים. "יופי של ירי," אמר דאייר לאנשיו, "יפה עשינו."

א"א

מודעות פרסומת

שְרִי רַמְרָם סֶת מתנבא

סאלים סיני מספר לפּדְמָה, הקהל שלו, על ביקורה של אמו אצל מגיד העתידות רמרם סת. "ילדי חצות" לסלמאן רושדי. מובאה

סלמאן רושדי – בושה P

1. מעלית השירות

בעיירת הגבול הרחוקה ק', שממבט אווירי אינה דומה אלא למשקולת-הרמה אסימטרית, חיו להן לפני שנים שלוש אחיות נעימות ואוהבות. שמותיהן… אלא ששמותיהן האמיתיים מעולם לא היו בשימוש, כדוגמת כלי החרסינה הטובים של הבית, שלאחר הטרגדיה המשותפת שפקדה אותן ננעלו בארון שמיקומו נשכח בסופו של דבר, כך שהסרוויס המהודר בן אלף החלקים ממפעלי "גארדְנֵר" ברוסיה הצארית הפך למיתוס משפחתי שהן כמעט חדלו מלהאמין באמיתותו… שלושת האחיות, אדגיש ללא עיכוב נוסף, התהדרו בשם המשפחה שאקיל, והיו מוכרות לכולם בשמות (מהמבוגרת לצעירה) צ'אני, מאני ובּאני.

ובאחד הימים מת אבא שלהן.

מר שאקיל הזקן, שבזמן מותו היה אלמן מזה שמונה-עשרה שנים, פיתח לעצמו הרגל לכנות את העיר בה גר "מדור גיהינום". בדמדומיו האחרונים הוא פצח במונולוג רציף ולא מובן מעיקרו, שמתוך פלגיו העכורים הצליחו המשרתים לדלות באוזניהם פסקאות ארוכות של גסויות רוח, קללות ונאצות שנפלטו בעוצמה שגרמה לאוויר סביב ראשו לרתוח ולגעוש. בנאום הסיכום ההוא, שב ופרש המתבודד המריר הזקן את שנאתו הקדומה לעיירת מולדתו, זימן שדים להחריב את ה"תוהו ובוהו" של גיבוב הבניינים האפרוריים הנמוכים שמסביב לשוק, והשמיד בחצי הרעל של מילותיו את הזחיחות המטויחת הקרירה של רובע הקסרקטין. אלה היו שני העיגולים של צורת המשקולת של העיר: העיר העתיקה שבה גרה האוכלוסייה המקומית הנשלטת, והרובע הצבאי שבו התגוררו הכובשים הזרים, הסאהיבים הבריטיים, האַנְגְּרֵזִים. שאקיל הזקן תיעב את שני העולמות, ובמשך שנים ארוכות נותר כלוא במגוריו הגבוהים, הענקיים, דמויי המבצר, שהשקיפו כלפי פנימה על חצר מסוגרת דמוית באר ונטולת אור. הבית ניצב ליד גן ציבורי פתוח, ועמד בחצי הדרך בין השוק לרובע הצבאי. מבעד לאחד החלונות הבודדים של הבית שהשקיפו כלפי חוץ, בעודו על ערש דווי, היה מר שאקיל מסוגל להביט החוצה בכיפה של מלון גדול בסגנון פּאלאדיוֹ[1], שהזדקר מתוך רחובות הקסרקטין הבלתי נסבלים כמו חזיון שווא, ושבתוכו ניתן היה למצוא מרקקות זהובות וקופי עכביש מאולפים שלובשים מדים עם כפתורי מתכת וחובשים כובעי נערי מעלית, ותזמורת שלמה שניגנה מדי ערב באולם נשפים עטור קישוטי טיח בינות למהומה נמרצת של עציצים פנטסטיים, שושנים צהובות ומגנוליות לבנות ודקלים בגוון ירוק-ברקת שנגעו בתקרה – מלון פלֵשמֶן, בקיצור, כיפת הזהב העצומה שלו הייתה סדוקה אפילו אז, אבל למרות זאת בהקה בגאווה נוסכת השעמום של תהילתו הקצרה והקצובה; אותה כיפה שמתחתיה היו מתכנסים מדי לילה הקצינים האנגרזים בחליפות ובמגפיים, והאזרחים לבני העניבות, והגברות בתלתלי הבקבוקים והעיניים הרעבות; כל אלה היו מתאספים לשם מהביתנים שלהם, לרקוד ולחלוק את האשליה שהם ססגוניים – כאשר הלכה למעשה הם היו לבנים ותו לא, או למעשה אפורים, כתוצאה מהשפעתו המזיקה של החום הנוקשה על עורם העדין שטוּפח בצל עננים, וגם עקב ההרגל שלהם לשתות בורגונדי כהה בטירוף הצהריים של השמש, תוך זלזול נינוח בכבדים שלהם. האיש הזקן שמע את המוזיקה של האימפריאליסטים שבקעה מהמלון המוזהב, המוזיקה שעליצות הייאוש הכבידה עליה, וקילל את מלון החלומות בקול רם וצלול.

"תסגרו את החלון," הוא צעק, "שאני לא אצטרך למות כשאני מקשיב לרעש הזה," וכשהמשרתת הזקנה הַשְמָט בּיבּי סגרה את התריסים הוא נרגע מעט, ותוך ניצול מאגרי האנרגיה האחרונים שלו, שינה את נתיב השצף ההזייתי הגורלי שלו.

"בואו מהר," השמט ביבי יצאה מהחדר בריצה, תוך צרחות אל בנותיו של הזקן, "אבּאג'י שלכן שולח את עצמו אל השטן." עכשיו שפטר את העולם החיצוני, מר שאקיל הפנה את זעם גסיסתו כנגד עצמו, וזימן מְאֵרָה נצחית על נשמתו. "השד יודע מה תפס אותו," נואשה השמט, "אבל הכיוון שלו לא טוב."

האלמן גידל את הבנות שלו בעזרת מיניקות זָרַתוֹסְטריוֹת, אומנוֹת נוצריות, ומוסר של ברזל שהיה בעיקר מוסלמי, למרות שצ'אני נהגה לומר שהשמש הייתה זאת שהקשיחה אותו. שלושת הבנות נשמרו בתוך בית האחוזה דמוי המבוך עד יום מותו; נטולות כל השכלה של ממש הן נכלאו באגף הנשים, שם הן שעשעו אחת את השנייה על ידי המצאת שפות פרטיות ותוך ניסיונות לשער איך נראה גבר במערומיו, כשהן מדמיינות, בשנים שטרם התבגרותן המינית, איברי מין משונים כגון חורים בחזה שלתוכם יתאימו הפטמות שלהן היטב, "מפני שככל שהיה ידוע לנו בימים ההם," הן הזכירו אחת לשנייה בתדהמה בשלבים מאוחרים יותר בחייהן, "ההפריה אמורה הייתה להתבצע דרך החזה." השבי הנצחי הזה חישל בין שלושת האחיות קשר של אינטימיות שלעולם לא יופר לחלוטין. הן העבירו את הערבים בישיבה ליד החלון מאחורי מחיצת חרירים, הביטו לכיוון כיפת הזהב של המלון הגדול והתנועעו ללחני מוזיקת הריקודים החידתית… והשמועות טוענות שבמהלך הנמנומיות הנרפה של שעות אחר הצהריים הן חקרו בעצלתיים אחת את הגוף של השנייה, ושבלילה היו טוות כשפים מאגיים על מנת להחיש את פטירתו של אביהן. אבל אין דבר שלשונות מרושעות לא יאמרו, במיוחד על נשים יפות שחיות הרחק מעיניהם המערטלות של גברים. מה שנכון כמעט בוודאות מוחלטת זה שבמהלך השנים ההן, הרבה לפני השערורייה עם התינוק, כל השלוש, שכמהו לילדים בלהט המופשט של בתוליהן, כרתו ברית סודית להישאר בשלשה, מאוחדות לעד על ידי ההיכרות האינטימית של נעוריהן, אפילו אחרי שהגיעו הילדים: הווה אומר, הן גמרו אומר לחלוק בתינוקות. איני יכול להוכיח או להפריך את הסיפור הנתעב הגורס שכתב הברית נכתב ונחתם בדם הווסת המעורבב של השלישייה המבודדת, ואז נשרף עד אפר ושוּמר רק בחדרי החדרים של זיכרונותיהן.

אבל במהלך עשרים שנה הן יֵלדו רק ילד אחד. שמו יהיה עוֹמַר כַיָּאם.

*

כל זה התרחש במאה הארבע-עשרה. אני משתמש בלוח השנה ההיגְ'רי[2], מטבע הדברים: אל תדמיינו לעצמכם שסיפורים מהסוג הזה מתרחשים תמיד בעבר הרחוק. את הזמן לא ניתן לעשות הומוגני באותה קלות שבה מהמגנים חלב, ובאזורים המדוברים הקידומת 1300 עדיין שלטה ביד רמה, עד לעת האחרונה.

כשהשמט ביבי הודיעה להן שאביהן הגיע לרגעיו האחרונים, הלכו האחיות לבקרו כשהן לבושות בבגדיהן העליזים ביותר. הן מצאו אותו לפות באחיזת אגרוף חונק של בושה, כשהוא דורש מהאל, בהשתנקויות של קדרות תוקפנית, שישגר אותו לנצח נצחים אל מוצב-חוץ מדברי של הגיהינום, לאיזה אזור-סְפָר של השאול. אז הוא דמם, וצ'אני, הבת הבכורה, מיהרה לשאול אותו את השאלה היחידה שעניינה את שלושת הצעירות: "אבא, עכשיו אנחנו נהיה מאוד עשירות, נכון?"

"זונות," קילל אותן האיש הגוסס, "אל תבנו על זה." בבוקר שאחרי מותו המנבּל, הסתבר כי ים העושר עמוק המצולות שעליו הניחו כולם שההון של משפחת שאקיל מפליג, אינו אלא מכתש צחיח. השמש היוקדת של השלומיאליות הפיננסית שלו (שאותה הסתיר בהצלחה במשך עשורים מאחורי החזות הפטריארכאלית המרשימה שלו, מזגו המטונף והגאוותנות הרברבנית שלו, שהייתה התכונה הרעילה ביותר שהוריש לבנותיו) ייבשה עד תום את יַמוֹת הכסף המזומן, כך שצ'אני, מאני ובאני העבירו את כל תקופת האבל ביישוב החובות שהנושים שלו מעולם לא העזו לנסות לגבות מהזקן כשהיה בחיים, אבל עכשיו דרשו את התשלום (בתוספת ריבית מצטברת) וסירבו לחכות אפילו רגע אחד נוסף. הנערות הגיחו מהבידוד בו שהו כל חייהן כשהן עוטות ארשת של תיעוב אריסטוקראטי כלפי אוכלי הנבלות הללו, שעטו להיזון על הגופה העצומה של פזרנות ההורה שלהן; ומאחר שחונכו לחשוב על כסף כעל אחד משני הנושאים שנאסר לדון עליהם עם זרים, הן חתמו על העברת ההון שלהן אפילו מבלי שיטרחו לקרוא את המסמכים שהגישו להן המלווים. בסופו של דבר, הנכסים הרבים סביב ק', שכללו בערך שמונים וחמישה אחוז מהפרדסים הטובים היחידים, ואת האדמות החקלאיות העשירות באותו אזור לא פורה ברובו, אבדו בשלמותם; שלושת האחיות נותרו עם מאום מלבד האחוזה האינסופית להעיק, שנדחסה ממסד ועד טפחות ברכוש ונרדפה על ידי מספר המשרתים שסירבו לעזוב, פחות מתוך נאמנות ויותר מתוך אימתו של אסיר העולם מפני העולם החיצוני. ובנוסף – ואולי זה הרגלם האוניברסאלי של אנשים שגדלו בסביבה אריסטוקראטית – הן הגיבו על בשורת חורבנן בהחלטה הנחושה לערוך מסיבה.


[1] אנדראה פאלאדיו, ארכיטקט איטלקי מתקופת הרנסאנס, שבין השאר תכנן את הבסיליקה

[2] על פי לוח השנה המוסלמי, שנת 1390, לשם דוגמה, היא שנת 1970 בלוח הגרגוריאני

%d בלוגרים אהבו את זה: