היי לי הסכין

מפעים.

זאת המילה המתאימה לתאר את הסרט החדש של פולנסקי.

כמו "אלוהי הקטל", שהיה מבוסס על מחזה של יסמינה רזה [המופלאה. אבל היה בסרט הטוב ההוא משהו מלאכותי שגם אחרי שתי צפיות בו לא הצלחתי לאתר. נדמה לי שזה קשור בכימיה בין ארבעת השחקנים, שכל אחד מהם בנפרד עשה עבודה נפלאה (במיוחד כריסטוף ואלץ), אבל כתלכיד הם לא התגבשו], גם פה לקח פולנסקי מחזה והעבירו לקולנוע. הפעם המעובד הוא דייויד אייבס, שבזכות הגרסה הבימתית האמריקאית המאוד מצליחה של המחזה שלו הצליחה השחקנית נינה אריאנדה ("חצות בפריז") לזכות בטוני. ככל הנראה היא גם תגלם את ג'ניס ג'ופלין בסרט עתידי. המחזה הועלה גם בתיאטרון "הבימה".

בבסיס העלילה של הסרט במאי ומחזאי בשם תומא, שעורך אודישנים לתפקיד הנשי הראשי למחזה שכתב על בסיס "ונוס בפרווה" של ליאופולד פון-זאכר מאזוך. אתם יודעים, המ(א)זוכיסט.

עם תחילת הסרט אנחנו מוצאים אותו מיואש – יום מייגע של אודישנים הניב רק צצקעס לא מרשימות, לא נשיות. כך הוא מדווח לארוסתו, שהרינגטון שלה הוא "רכיבת הוואלקירות" של ואגנר. ברגע-שאחרי-הרגע-האחרון נכנסת לתיאטרון ונדה, שעל פניו היא פְרֵחָה, אבל מההתחלה ברור שהיא תהיה הליהוק המושלם.

אלא שתומא עוד לא יודע את זה.

מה שגם הוא וגם אנחנו לא יודעים, זה שיש פה הרבה מעבר ליכולות המשחק הבלתי צפויות שלה: היא שיננה (זהירות: מפנקים! [ספוילרים. אבל לא ממש משמעותיים]) את הטקסט בעל פה, יש לה תובנות והשגות בנוגע למחזה בכלל ולספר בפרט, והיא הגיעה עם תיק מרי פופינס שממנו היא שולפת הפתעות ללא הרף.

תומא האומלל, שמתוקף מעמדו כמחזאי ובמאי אמור להיות סוג של אל, הופך לאסקופה נדרכת. ולא רק שוונדה שולטת בו כבר מההתחלה, כפי שברור, אלא שהוא נקרע בין שתי אלות: ונוס מצד אחד, וברינהילדה המצלצלת בסלולרי מצד שני. הוא מוצא את עצמו בין הפֶטיש לסדן.

פולנסקי, בדרכו הייחודית, תמיד גורם לך לנוע באי נוחות בכיסא. יש לו את הכישרון לזה, וזה בכלל לא שייך לטינופת שמכסה את הריפוד של המושבים ב"יס פלנט", או לכך שהרצפה שם דביקה. האיש פנומן.

פה הוא מסתייע במשחק האולימפי* של עמנואל סניה ומתיה אמלריק המושלמים. אמלריק (הפרפר ופעמון הצלילה, קוונטום של נחמה. נראה לי שבמקרה הנוכחי פולנסקי בחר בו כמייצג הקולנועי שלו) הוא מופת של משחק בסטנדרט אנגלי, וסניה מהפנטת. שלושתם מהלכים על חבל מאוד דק – ניע קטן ואתה נופל לתהום של בנאליה. או בַּכְּחָנַלְיָה*. גם המעברים של שני השחקנים בין הדמויות והגילומים שלהם מושלמים. עדינים. מדויקים.

93 דקות ישבתי עם חיוך מרוח על הפנים (אלא איפה?!). ואיזה פינאלה!

* חי-חי

–במאמר מוסגר הייתי אומר משהו על שתי המטומטמות שישבו לימיני ודיברו וציחקקו לאורך כל הסרט ושאחת מהן אפילו ענתה לטלפון תוך כדי, כמו גם על המנהג המטומטם-גם-אם-רווחי למכור פופקורן ומשקאות דביקים למי שבא לראות סרט, אבל לישראל אין הסכם הסגרה עם הבלוג שלי—

! – הערה אובססיבית. הנעליים של תומא. הטריפו אותי. הטריפו. כל כך שמחתי שהיא חלצה אותן, שזה כמעט הפך להיות שיאו של הסרט מבחינתי. אבל זה רק אני.

ארז אשרוב

:- יונסקו מתרכך בקברו -: