ג'סיקה מפנה לי עכוז

ג'סיקה נפרדת ממני בקצרה ומתרחקת בשביל המוביל לרחוב.

לפני זמן קצר עשינו סקס, והיא כּלוּיָה בשמלה שקופה ארוכה.

אני מביט בחוטיני שלה שלא היה שם להפריע לי קודם,

מתבונן באחוריים המפוארים שלה, פרנק לויד רייט,

והיא הולכת ולא מביטה לאחור. רק אל תבגדי בי שוב עם אמציה!

מה הטעם להביט בי המפנה אליה מבט זימתי למרות שלא מכבר פרקתי לתוכה את שאריות זימתי? היא אדישה לכל זה; היא ג'סיקה. אני רוג'ר, והיא אוטוטו אאוט.

השביל מאפשר 20 פסיעות, בקושי, של פרידה.

זה מספיק לי כדי לתהות מה עושה איתי ג'סיקה אחרי שנים כל כך רבות, עכשיו שהשיניים שלי ישרות והזנבנב שלי לא מכשכש באותה להיטות, ואני בוודאי לא אותו יצור חמד שהייתי בשנות הארבעים; בלי אותן אנרגיות חיוניות, ועם יותר פרווה מתמיד על גופי.

לא הבנתי אז למה התחתנה איתי – אני שאמנם באתי במגע עם בני אנוש אמיתיים אבל לא הייתי אחד מהם. מעולם לא הרגשתי חלק מהאנושות – ואני לא מבין למה היא נשארה. אני טוּנטאוּנר, לא יותר, וכבר לא מופלל בשום צורה. לא מופלא.

ג'סיקה – השיער כבר לא ורוניקה לייק, כי בחום הלח הישראלי זה בלתי אפשרי; בימינו היא מצוירת פחות רעה (אפילו מאיירים מוצאים בסוף את ה-femme שהם שִירשו), אבל הרחוב עדיין מביט אחריה בהתניה ללא תנאי; ומדי פעם היא עוד מקבלת גיג במועדון בנמל תל אביב: שירים ממחזות זמר מצוירים.

רוג'ר – כבר לא עושה בייביסיטר, אבל על התקדמות של ממש בחיים אין מה לדבר. ככה זה כשאתה מחייך יותר מדי; אבל יש לי אוסף גדול של פפיונים, והשיער לא ממש דהה, ואפשר להוציא ממני שטיק או שניים כשלא נחה עליי רוח רעה; בסך הכול שקט לי, מה גם שעל הר הכרמל אין סמורים, רק נמיות.

מה את מוצאת בי ג'סיקה? בי, הקטן, הנידח, שתמיד הזדקפתי נמוך ממך, ועכשיו יותר מתמיד.

תחת. שד משחת.

ג'סיקה המתרחקת, שדוגלת בשקיפות ובמעילי מעצבים ובג'ון קולטריין, שכל בובותיה חסרות פנים. הצעד ה-19 כבר שם ותכף תפני שמאלה או ימינה ותיעלמי משדה הראייה שלי, ואני אשאר תוהה ודומם: למה אני, למה עדיין, למה תחזרי עוד יומיים.

ומה שיחזיק אותי עד מחרתיים זה העכוז שלך הצרוב בתודעתי, שבהתחלה נעלם משדה הראייה, ואחר כך יחזור למיטתי.

 א"א

מודעות פרסומת

%d בלוגרים אהבו את זה: