מעבדות לחרטוט – סיפור לפסח

היה זה יום שמשי וחם, אבל הפרט הזה אינו חשוב לסיפור שלנו, משום שבקרוליינה הדרומית כמעט תמיד חם, וכך היה אפילו לפני ההתחממות הגלובלית, ב-1849, השנה בה כינס קיילבּ סוואנה ג'ונסון את עבדיו בחצר הקדמית של האחוזה שלו.

"תקשיבו," הוא אמר, "חשבתי קצת על כל הסיפור הזה של העבדות, וגם התייעצתי עם רעייתי היקרה, שרה ג'זמין, והגענו למסקנה שזה לא מוסרי ולא הוגן להחזיק עבדים. לכן…" הגביר קולו והשתהה לשם האפקט הדרמטי (בנעוריו, לפני שהתחיל בעסקי ייבוא מאפריקה, שיחק בתיאטרון חובבנים) "… מהיום אתם אנשים חופשיים! לא עוד עבדות! לא עוד שוטים! לא עוד אינוס!?" פה ניכר היה שהוא מהסס, וחלק נשבעו ששמעו אותו מלמל מאחורי שפמו העבות, "טוב, זה אולי יישאר. לבנאדם הלבן יש צרכים…"

אחרי שגוועו קריאות השמחה וההלם וההשתפכות הסנטימנטלית הכללית, הוא המשיך:

"עכשיו תראו… אני יודע שזה מעבר חד, הלם, ואני לא רוצה להשלות אתכם – בהתחלה זה יהיה קשה. אולי אפילו קשה מאוד. אז מה שאני מציע לכם זה ככה: בשלב הביניים אתם יכולים להישאר לגור כאן, כרגיל, במעונות החוץ שלי ושל רעייתי. בנוסף, אני בהחלט מודע לכך שלא בכול מקום בדרום יקבלו אתכם בזרועות פתוחות, ושהזדמנויות התעסוקה דלות, והרי בכול אופן תצטרכו להתפרנס, אז מי שרוצה, מי שמעוניין, יכול להישאר לעבוד פה, במשרה הקודמת שלו, אני פתוח לאפשרות הזאת, רק שכמובן שהחל ממחר אני אשלם לכם שכר מינימום ויהיו לכם תנאים סוציאליים."

שוב, קריאות שמחה, מבטים מאושרים, בוקה, מבולקה, אולי איזה פזמון בלוז שמח (Me Gonna Have Me Money Someday), שקט.

"מה שכן, עם הזכויות באות חובות. זאת עסקת חבילה בלתי נמנעת. אז כן, על המגורים שעד היום סיפקתי לכם בחינם תצטרכו לשלם. אני מציע לכם שני מסלולים: אחד נקרא 'שכר דירה', וזה אומר שמדי חודש אתם משלמים לי סכום מסוים ואסור לכם לקדוח בקירות, השני נקרא 'משכנתה', וזה אומר שמדי חודש אתם משלמים לי סכום מסוים ומתישהו אורוות הסוסים צמודת הקרקע תהיה שלכם ותוכלו להוריש אותה לילדיכם.

"זאת ועוד – גם המים שאני מספק יעלו לכם כסף, ומאחר שאנחנו בכול זאת חיים בבידוד מסוים, אני מניח שבשלב הראשוני לא תוכלו לנדוד לבתי מסחר ולחוות באזור, כך שגם את המזון שעד היום קיבלתם חינם אין כסף תיאלצו לרכוש. יש מושג שנקרא 'הקפה', או 'קרדיט', ובמקרה זה צריך לשלם 'ריבית' על החוב, אבל נוגש העב… מנהל הבנק שלי יסביר לכם הכול מאוחר יותר. אגב, פרי משונה עולה יותר מפרי רגיל, כי זה אורגני.

"יש כמובן שירותים חוותיים כגון פינוי אשפה וגינון, שעל זה תצטרכו לשלם 'ארנונה', אני פותח לכם את קווי הטלגרף, וגם זה כמובן יגרור תשלום כלשהו, תאורת הפרפין מצריכה גבייה, ואם יתמזל מזלכם ותהיו בעלים גאים של סוס וכרכרה, ברגע שהם יחדלו מתנועה זה יעלה לכם בדמי חניה. כשהם כן יהיו בתנועה תצטרכו לשלם על זה אגרת רישוי, מן הסתם, בדיקת פרסות, חיסונים, השד יודע…

"אגב, הכלוב עם האריה נקרא מהיום 'גן חיות', ואם הילדים ירצו לראות את החתול הם יצטרכו לשלם. אה, כמעט שכחתי – כל איחור בתשלום כזה או אחר גורר משהו שנקרא 'קנס', אבל גם על זה יסביר לכם מאוחר יותר השיקוץ המש… מנהל הבנק שלי.

"אז זהו – בני חורים אתם! כה לחי וברכותיי הלבביות! אני גאה בכך שהייתה לי ההזדמנות לחולל את השינוי המופלא הזה בחייכם, ומאחל לכם עתיד של אושר ועושר בארץ ההזדמנויות הבלתי אפשריות! קחו לכם יום חופש, להתארגן, ונתראה מחר בחמש וחצי בבוקר, בשדה הכותנה."

א"א

 

רובוט עשית אתה ה'

viva-la-muerte-tua-1971בוקר. חוץ. נו"ש. מעונן. תכף ירד גשם.

אני חוזר למכונית עם אספרסו, ובמעבר החציה הרמזור מדבר אליי, מודיע לי איפה אני נמצא.

קצת הלאה משם, אוטובוס עוצר ופותח דלת, ואני שומע את הקריין מכריז מונוטונית על שם התחנה ומיקומה. אני תוהה איך נהגי האוטובוס סובלים את זה יום אחרי יום, תחנה אחר תחנה, מבלי להשתגע. איך סובלים את זה הנוסעים? זה סוג של עינוי סיני, אלא שבמקום טיפות מים, מזליפים עליך טקסט רפטטיבי.

באנגלית יש ביטוי, GOING POSTAL, שמשמעו לרדת מהפסים ולהפוך לרצחני. זה נולד איפשהו בשנות השמונים, כשעובדים של הדואר האמריקאי התחילו לצאת מדעתם ולירות באנשים במקום העבודה. רק טבעי, כשחושבים על זה.

קחו אוויר, חכו שנה-שנתיים עם הקריינים האלה של האוטובוסים, וייוולד הביטוי GOING EGGED. נוסעים ונהגים יתחילו לירות לכל עבר.

בדרך לסופּר אני תוהה אם הקריין של האוטובוס ושל מעבר החציה ושל הרכבת ("התחנה הבאה: בנימינה עילית. הנוסעים מתבקשים לשכוח ארנקים גדושים בכסף וכלות אוקראיניות") הוא אותו אזרח, ואם ניתן יהיה לרצוח אותו בהזדמנות קרובה, באיטיות, על רקע מוזיקה של ימי הביניים.

כן, בקצב הנוכחי, אוטוטו I'll be going Egged.

בסופּר עצמו אני בוחר בעמדת השירות העצמי. הקריין המניאק של הקופה (למה הוא גבר?! כל הקופאיות בכל הסופרים בארץ הן נשים, אז למה דווקא הדגנרט הרובוטי שלא צריך לעמוד או לשבת כל היום ולהתמודד עם הלקוחות הישראליים הנאלחים, ובטח אפילו ככה משתכר יותר מהנשים במקצוע, צריך להיות גבר?!) חוזר שוב ושוב על אותו טקסט, כאילו לא הבנתי את הרעיון בפעם הראשונה. כן, אני יודע, טומטום מטאלי, לסרוק את המוצר או לבחור פירות או ירקות מהרשימה. לו היית בשר ודם כבר מזמן הייתי הופך את שני הרכיבים האלה לעיסה אפורה.

You hear me talking, hillbilly boy? I ain't through with you by a damn sight. I'm gonna get Egged on your ass!

הקופאיות מביטות בשטנה מלוכסנת לעבר העמדה הגברית האוטומטית שעתידה לגזול מהן את פרנסתן הדלה.

האנושות הגיעה לשלב שבו קופסאות פח מדברות אליה בקול דמוי-אנושי, ומשאיות שנוסעות לאחור מנגנות את החמישית של בטהובן.

רֶבֶרְס טרנזיט גלוריה מוּנדי.

אתה הולך למות. מספרך בתור הוא… 81. לנוחותך, נתק את השיחה, ומלאך המוות יחזור אליך מבלי שתאבד את מיקומך בתור.

תודה שבחרת לחיות במאה ה-XXI.

א"א

עונה בגיהינום

להזדהות עם חייל גרמנימכל הציטוטים הנפלאים שניתן ללקט מתוך "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק, שלמען האמת כולו ראוי לציטוט חוזר ונשנה, זה האהוב עליי במיוחד:

"אין איש שהאדמה חשובה לו כפי שהיא חשובה לחייל. כשהוא נצמד אליה בכוח, באריכות, כשפניו ואיבריו מתחפרים בה באימת מוות מפני האש, הרי היא ידידתו היחידה, אחותו, אמו, הוא גונח את חרדתו וכובש את זעקותיו בחיק שתיקתה הבוטחת, היא קולטת אותן ומשחררת אותו לעשר שניות חדשות של ריצה, של חיים, ושבה וקולטת אותו, לפעמים לעד."

הנשימה נעתקת בגוף קפוא-דם. דומה שמעולם נכתבה אמת יותר צרופה ומזוקקת אודות המלחמות וחיי החיילים. כמעט חוטאים במחשבה שמלחמת העולם הראשונה לא הייתה לשווא, אם כתוצאה נכתב ספר שכזה. אבל מובן הרי שכל המלחמות עקרות ומיותרות:

"למה הם מצפים מאיתנו ביום שלא תהיה עוד מלחמה? שנים על שנים עסקנו במלאכת ההריגה – זה היה המקצוע הראשון שרכשנו בחיים. ידיעת החיים שלנו מצטמצמת לידיעת המוות."

וכמובן:

"בעלי המפעלים בגרמניה התעשרו – ואת מעינו מכלה הדיזנטריה." (התרגום המוצק הוא של גדי גולדברג)

אחרי שסגרתי וחיבקתי את הספר עלה על דעתי ש"בעלי המפעלים בגרמניה" (שם גנרי לכל בעלי האינטרסים) חייבים לשמר אש קרב נצחית שתאפשר את התעצמות שגשוגם, אבל מאחר שמלחמות של ממש הרי לא יכולות להתקיים כל הזמן, המוצא הפשוט הוא לשמר אותנו במצב מלחמה.

נראה שזאת תכלית הקפיטליזם (ש"ייחנק על העודפים של עצמו", כפי שטען מרקס): להשאיר אותך, החפ"ש, במצב תמידי של לוחמה. גם אנחנו, שלכאורה איננו לובשים מדים ואיננו שוכנים בשוחות ובבונקרים ואיננו מופגזים, לשם קיומנו הכלכלי נברח על גדמים, נהרוג אנשים שכלל לא היה עולה על דעתנו להרוג אלמלא היו עומדים בדרכנו לנצח במלחמה חסרת הפשר אליה נשלחנו שלא מרצון, נמות, נצא מדעתנו, נתגסס, נתרפש בבוץ, נאכל מכל הבא ליד, נרעב, נכאב, נמציא לנו פטנטים להשתמט, להתחמק, לעקוף ולהימנע, לחמוד את מגפי העור של האחר הגוסס, לבזוז, לפלות כינים.

את הפצועים שולחים ללשכת האבטלה, לחולי הנפש נותנים פטור ממס הכנסה, מסגרות אשראי הן גדרות תיל, האותיות הקטנות הן מוקשים, מלכודות פתאים, דפי הפירוט תוצאות בדיקת הדיזנטריה, סניף הבנק הוא המפקדה, החשבון שלך הוא צינוק, כרטיס האשראי סימני דרגה, נשק מקוצר.

ההומלסים הם הפציפיסטים האמיתיים.

כי אכן, במערב אין כל חדש.

א"א

ממסר דחוי

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

זוחלת בשלוליות הזיעה של מעמד הביניים

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

כבולה עד סוף ימיה לאינדוקטרינציה השוביניסטית שנכנעה לה

ומהנהנת לנצח בהתלהבות בישיבות שיזמו וזממו והמציאו והכניסו ללו"ז גברים מדיפי-שומן חובבי-כדורגל מקדמי-אורגיות ממנפי-ריקנים מגרבצי-ביצים פוקדי-זונות מנציחי-פערים יזמים בני יזמים

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

כורעת בתפילה אל מול מזבח התהילה הבלתי צפויה שלי

מתרפסת בפני צונאמי תזרים המזומנים השוצף שלי

כולה ריר וברכיים שחוקות ותקוות דעוכות וספקות באשר לעתידה הכלכלי והכללי כורעת

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

מאחורי כלוב הזכוכית שלה

מאחורי מסגרת אשראי

חריגה

מוגבלת

ללא כיסוי

דחויה כמו ממסר

עם בעיות בתפקוד יותרת החובה

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

אני לא רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

אמן

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: