רובוט עשית אתה ה'

viva-la-muerte-tua-1971בוקר. חוץ. נו"ש. מעונן. תכף ירד גשם.

אני חוזר למכונית עם אספרסו, ובמעבר החציה הרמזור מדבר אליי, מודיע לי איפה אני נמצא.

קצת הלאה משם, אוטובוס עוצר ופותח דלת, ואני שומע את הקריין מכריז מונוטונית על שם התחנה ומיקומה. אני תוהה איך נהגי האוטובוס סובלים את זה יום אחרי יום, תחנה אחר תחנה, מבלי להשתגע. איך סובלים את זה הנוסעים? זה סוג של עינוי סיני, אלא שבמקום טיפות מים, מזליפים עליך טקסט רפטטיבי.

באנגלית יש ביטוי, GOING POSTAL, שמשמעו לרדת מהפסים ולהפוך לרצחני. זה נולד איפשהו בשנות השמונים, כשעובדים של הדואר האמריקאי התחילו לצאת מדעתם ולירות באנשים במקום העבודה. רק טבעי, כשחושבים על זה.

קחו אוויר, חכו שנה-שנתיים עם הקריינים האלה של האוטובוסים, וייוולד הביטוי GOING EGGED. נוסעים ונהגים יתחילו לירות לכל עבר.

בדרך לסופּר אני תוהה אם הקריין של האוטובוס ושל מעבר החציה ושל הרכבת ("התחנה הבאה: בנימינה עילית. הנוסעים מתבקשים לשכוח ארנקים גדושים בכסף וכלות אוקראיניות") הוא אותו אזרח, ואם ניתן יהיה לרצוח אותו בהזדמנות קרובה, באיטיות, על רקע מוזיקה של ימי הביניים.

כן, בקצב הנוכחי, אוטוטו I'll be going Egged.

בסופּר עצמו אני בוחר בעמדת השירות העצמי. הקריין המניאק של הקופה (למה הוא גבר?! כל הקופאיות בכל הסופרים בארץ הן נשים, אז למה דווקא הדגנרט הרובוטי שלא צריך לעמוד או לשבת כל היום ולהתמודד עם הלקוחות הישראליים הנאלחים, ובטח אפילו ככה משתכר יותר מהנשים במקצוע, צריך להיות גבר?!) חוזר שוב ושוב על אותו טקסט, כאילו לא הבנתי את הרעיון בפעם הראשונה. כן, אני יודע, טומטום מטאלי, לסרוק את המוצר או לבחור פירות או ירקות מהרשימה. לו היית בשר ודם כבר מזמן הייתי הופך את שני הרכיבים האלה לעיסה אפורה.

You hear me talking, hillbilly boy? I ain't through with you by a damn sight. I'm gonna get Egged on your ass!

הקופאיות מביטות בשטנה מלוכסנת לעבר העמדה הגברית האוטומטית שעתידה לגזול מהן את פרנסתן הדלה.

האנושות הגיעה לשלב שבו קופסאות פח מדברות אליה בקול דמוי-אנושי, ומשאיות שנוסעות לאחור מנגנות את החמישית של בטהובן.

רֶבֶרְס טרנזיט גלוריה מוּנדי.

אתה הולך למות. מספרך בתור הוא… 81. לנוחותך, נתק את השיחה, ומלאך המוות יחזור אליך מבלי שתאבד את מיקומך בתור.

תודה שבחרת לחיות במאה ה-XXI.

א"א

מודעות פרסומת

כל הבאגט (קובלנות צרכניות)

לכל הרוחות, או שתקצרו את הבאגט, או שתאריכו את השקית!

יש להודות לאלוהים שיצרני שקיות הבאגטים לא ממונים גם על תעשיית הקונדומים.

אני רוצה לראות את היום שאחזור הביתה מקניות, ועל האריזה כבר לא יהיה כתוב "בקלה קפוא", אלא "בקלה מופשר למחצה". אמת בפרסום עד הרגע האחרון.

תווית שלא אופתע לראות על מצרך בסופר: "היחיד ללא חשש חלקי ציפורניים ושאריות עור".

למה לי לשלם על מה שאני לא אוכל? אני תמיד מבקש שישקלו לי את האבטיח בלי הקליפה. אִינה, הקופאית, מאוד אוהבת אותי.

קפה לנדוור "בטעם אספרסו". למה יש לי הרושם המוצק שהאיש מאחורי המוצר הזה לא טעם אספרסו מימיו?

"קפה" עלית. אתם בטוחים?

במרכול שמנוהל היטב, המוצרים הכי רווחיים תמיד יוצבו על מדפים שנמצאים בגובה העיניים של הצרכן. זה משונה, כי בשביל מה שעומדים לבצע בכם, נהוג בדרך כלל להתכופף.

מחיר הבשר זוועתי. גבינה טובה היא בגדר מותרות. על כל קופסת שימורים לוקחים מכם מַעשֵר ראשון; כרוב כבוש, קיבינימט, לא פרי אקזוטי מגלפגוס! על קפה לאספרסו אתם משלמים פי ארבעה ממחירו האמיתי. על כל מדף שוד, עושק, חמס. בכל כניסה לסופר אתם יאכטה פרטית שמשייטת במימי סומליה. אבל המוצר הכי יקר בסופר ובמכולת, לא שמתם לב, המוצר שגובים עליו את המחיר הכי שערורייתי, הוא התה הירוק של ויסוצקי. 657 שקלים לקילו. אהה, בדיוק, תבדקו – 657 שקלים לקילו. צדק מי שאמר שכסף לא גדל על עצים; הוא צומח על שיחים.

ובעצם יש מסר מאחורי שקית הבאגט: כמה שהיא לא תהיה ארוכה, היא עדיין תהיה צרה מלהכיל את הבאגט שינסו לתקוע לכם בסופר.

א"א 

%d בלוגרים אהבו את זה: