בתחילת שנות השישים, הלכה תעשיית המערבונים האמריקאיים והתדלדלה. אם רוצים, ניתן לטעון שחתם עליה את הגולל "ריו בראבו" מ-59, שהיה הערה צינית על המערבון האמריקאי המסורתי. הקהל המפוכח לא קנה יותר את הסיפורים האידיאליים על אנשי חוק טהורים וצדיקים, וגם לא ראה בעין יפה שורות של אינדיאנים שנופלים חלל מול הווינצ'סטר של ג'ון וויין, כברווזים במטווח.
הנטייה הזו, כמו גם בעיות הפצה, הכניסו את האירופאים למצב לא נוח: הם תמיד אהבו מערבונים ועכשיו לא היו להם כאלה להקרין. חברות הפקה של היבשת החלו לנקוט יוזמה וליצור תחליפים – גרמנים, איטלקים וספרדים הסריטו חופן מערבונים משלהם (באירופה הסריטו מאז ומתמיד מערבונים, גם אם מעטים ולא תמיד ראויים). זה היה מאמץ צנוע, אך ראוי להערכה.
המפץ הגדול התרחש בשנת 64 – פלוני אלמוני בשם סרג'ו ליאונה קיבל לידיו 200 אלף דולר ושאריות של פילם, וכשבידיו תסריט המבוסס על "יוג'ימבו" הפלאי של קורוסאווה, ולצדו מלחין בשם אניו מוריקונה, ברא שתי תופעות חובקות עולם: את מערבון הספגטי כז'אנר שריר ואת קלינט איסטווד. סיפור ידוע הוא שאיסטווד קיבל אז עצה לא להשתתף בהסרטה הזו, כי זה יהיה צעד לא נבון – Mal paso. ככה נקראת היום חברת ההפקות שלו.
ליאונה הביא למסך גיבור חדש (עם פונצ'ו!) וסגנון חדש, אכזרי, של קולנוע. בלי אנשי חוק, בלי צדק, ועם מוסר משובש לחלוטין. אפילו ליריות יש צליל אחר, עשיר יותר. זה תפס כמו קטטה המונית בבית מרזח: ההצלחה הכלכלית של "בעבור חופן דולרים" גרמה לכך שעד שנת 1975 נוצרו למעלה מ-600 מערבוני ספגטי. רובם הוסרטו בספרד, אגב.
ליאונה המשיך עם האיש ללא שם שלו ויצר ב-65' את "הצלפים", שהפך גם את לי ואן-קליף לכוכב, וב-66 הגיע החלק האחרון בטרילוגיה, ומבחינתי המערבון בה"א הידיעה – "הטוב, הרע והמכוער".
***
האפקט שהיה לו על מערבונים בפרט ועל הקולנוע בכלל, המוזיקה המהפכנית שזכתה לחיים משל עצמה, השם שהפך למטבע לשון, ההתמקמות שלו באמצע התרבות הפופולרית, הם חסרי תקדים. זוהי יצירה מופלאה מכל בחינה אפשרית, תיאטרון אכזריות במיטבו, גרסה קולנועית לחד גדיא, בתוספת קויוט, זנב ערבות: הנושא המוזיקלי הקטן שמופיע לכל אורך הסרט, הוא חיקוי יללה של קויוט.
יללה אמיתית של קויוט היא גם הדבר הראשון ששומעים אחרי כותרות הפתיחה. ואז נכנס לתוך המסך, בקלוז-אפ פראי, פרצוף מופלא, כחול עיניים, שמסתיר את כל הנוף. אחריו מופיע עב-גבינים שנראה כמו שמוליק קראוס, והשלישי שמגיח נראה פחות מחוספס. אצל ליאונה, כל פרצוף מספר סיפור. שקט שורר. רק הרוח נושבת במקום הנטוש, והשלושה מתקרבים לאט לבניין ופורצים פנימה. אנחנו לא רואים מה קורה. נשמעות יריות, ומהחלון קופץ (על המסך מופיע כיתוב אדום) "המכוער", טוקו (איליי וולך), עם אקדח ביד אחת ונתח עוף ביד השנייה. הוא חיסל אותם לארוחת בוקר, אפשר להגיד.
אחריו אנחנו מתוודעים ל"רע". לי ואן קליף מגיע לבית משפחה ומתיישב לאכול מול הבעל. שוב, הרבה שקט. ליאונה נהנה לתת לנו להביט במבטים, עסק מאוד אפקטיבי ליצירת מתח, אבל לא פחות מכך זהו סוג של דיאלוג. את השקט מפרה ירייה ואחריה מוזיקה צורמנית, קקופונית, א-לה-ליגטי, שתופיע גם כשהרע, "עיני מלאך", יענה את חברתו של קרסון.
המוזיקה הזו תופיע שוב כששלושה מקסיקאים יתגנבו להרוג את איסטווד. בסצנה ההיא יש מגע ביזארי: אחד מחברי הכנופייה לא נראה בכלל מתוח או דרוך, אלא מיוסר, כמו קדוש מעונה.
הבא בתור הוא כמובן "הטוב", המכונה בלונדי (איסטווד), שזוכה לכניסה יפה, מחסל שלושה אנשים במחי-הדק ואז מעמיס את טוקו על הסוס. רק חצי שעה אחרי תחילת הסרט יופיע הכיתוב "הטוב", ויסתיים האפילוג.
מכאן והלאה מתרחש משחק חתול ועכבר אכזרי בין השלושה, כשלכולם מטרה משותפת אחת: להגיע אל מאתיים אלף בזהב (רמז לסכום הראשוני שקיבל ליאונה?).
***
הסרט כולו רצוף רגעים בלתי נשכחים, שאחד מהם הוא העינוי המתמשך של טוקו, לצלילי שירת מקהלת אסירים; קשה שלא לחשוב על השואה. זה גם לא הקונטקסט ההיסטורי היחיד: מה שהופך את הסיפור לגדול, לבעל נפח, זה השילוב בין עלילות שלושת מחפשי הזהב, לבין מלחמת האזרחים האמריקאית, שעל הרקע שלה כל זה מתרחש. פה גם מתגלה הממד הציני במלוא תפרחתו: יש לנו שלושה אנשים שכל מה שמעניין אותם לנוכח הזוועה ההיסטורית הזו זה רק הכסף. טוקו ובלונדי מונעים הרג רב של חיילים על ידי פיצוץ גשר, אבל זה רק תוצר לוואי של המטרה האמיתית שלהם – ליצור שקט שיאפשר להם להגיע לזהב. עם כל ההרג והאקדחים, באופן כמעט חתרני, זה סרט אנטי מלחמתי.
לצד האכזריות הרבה, הסרט גדוש בהומור, כשהרוב הוא מנת חלקו של איליי וולך, שגונב את ההצגה והוא בעצם הכוכב הלא מסתבר של הסרט, למרות שכולם נהדרים. השיא הוא כמובן המשפט הידוע ביותר: "כשאתה צריך לירות, תירה, אל תדבר". פילוסופיה לא רעה. קצת אחרי זה הוא שוב יורה הברקה: "אני אתלבש, אני אהרוג אותו, אני אחזור", ולקראת הסוף גם בלונדי מספק את פילוסופיית החיים המשעשעת שלו: "בעולם הזה יש שני סוגים של אנשים – אלה שיש להם אקדח טעון, ואלה שחופרים".
***
אחרי שעתיים מגיע השיא הסימפוני המופלא של הסרט. ראשו של טוקו המתגלגל נחבט במצבה, ואז נגלה לעינינו ים מטורף של קורבנות, שדה ענק של צלבים. הנטייה הראשונה שלנו היא להתעלם מהמשמעות, כי כמו טוקו, עבורנו מספר הקברים משמעותי רק מבחינה זו שקשה יותר למצוא את האחד הנכון, זה שבו חבוי האוצר.
המוזיקה נהדרת, ולצליליה הוא רץ במעין חדווה חולנית בבית הקברות, בוואלס של מעגלים היסטריים; בית הקברות בנוי כמו אמפיתיאטרון, במרכזו רחבה עגולה, כאילו המתים מחכים לצפות במחזה. בשיאה של המוזיקה האורגזמית, כשהכל נעשה מטושטש, הוא מגיע לקבר הנכון. קליימקס!
טוב, כמעט: עכשיו מגיעה ההצגה שלצורכה התכנסו כל המתים – התלת-קרב בין הטוב, הרע והמכוער. המתים מחכים לעוד מתים. מי יצטרף למועדון? מי עומד לשיר את הארייה האחרונה באופרה הזו?
החיתוכים ההולכים-ונעשים-מהירים בין העיניים, הידיים והאקדחים, ברגעים שלפני השליפה האחרונה, מרהיבים (לא הצד הטכני חשוב, אלא האפקט שלו – היד הענקית שנופלת לתוך המסך). המשחק האכזרי נמשך ממש עד הרגע האחרון, והסיום קומי להפליא: המילה האחרונה בסרט, שהיא "גסה", נבללת במוזיקה.
שלוש שעות של הנאה צרופה.
הערות והארות:
זה הסרט שאיפשר את" חבורת הפראים" המופתי של סם פקינפה, מ-69
כחול העיניים מההתחלה מספק מסגרת זמן לסרט: עברו שמונה חודשים מאז הירי בפתיחה ועד המפגש המחודש בינו לבין טוקו. זה חיוני לסרט, קטלני עבורו
עיוות היללה כמו משקף את העיוות המוסרי השולט
עיני מלאך מכנה את בלונדי "מלאך שומר", המצלמה עוברת אל איסטווד, ומוריקונה מעטר את הרגע במוזיקה "שמיימית" לגלגנית
המלכודות האכזריות שטומנים הטוב, הרע והמכוער אחד לשני (ושלישי) והמשחקים ביניהם, מזכירים את המשחקים בין וויילי קויוט לרודראנר; ההתנהלות בסרט כולו מזכירה את "מטורף, מטורף, מטורף העולם"
כשטוקו הולך במים, לפני פיצוץ הגשר, מונח על ראשו פתיל השהיה מגולגל. הוא נראה כמעט כמו חובש כיפה. בסרט הוא מצטלב כל הזמן; בחיים הוא יהודי
כשקווין קליין בוחר אקדח ב"סילברדו", זו מחווה ברורה למסע הקניות של טוקו
ארז אשרוב
החיים בתהיתי 