מושלם, חוץ מהפגם המרכזי

צ'רלי וריק (Charlie Varrick). בימוי: דון סיגל, עם וולטר מתאו, ג'ו דון בייקר, ג'ון ורנון, ג'קלין סקוט, אנדרו רובינסון, 1973

הסרט נפתח בסצנה פסטורלית, עם מוזיקה בהתאם: טבע. ילדים (חלקם של הבמאי, אחד של מתאו) ובני נוער נהנים מפעילויות חוץ ומשחקים בעיירה קטנה בשם טְרֶס קְרוּסֶס, שלושה צלבים. זה תמים, עד שמופיעה נערה בביגוד… קיצי, נקרא לזה, ואז המוזיקה עושה תפנית סקסית (קצת מטריד כשמגלים שזאת אן, 13, הבכורה של סיגל). אחריה רואים מישהי יותר מבוגרת, שאחד הבנים של סיגל שורק לה. הדואליות הזאת שזורה בסרט כולו. עכשיו המצלמה מתרוממת אל מרפסת של בניין ישן, בנק, מגיעה אל דגל אמריקה (ארץ הדואליויות הבלתי מוגבלות) התלוי שם, ויורדת בחזרה לקרקע, להתמקד בכניסתה לעיירה של לינקולן קונטיננטל שבה יושבים שניים: צ'רלי וֶריק ואשתו ניידין. צ'רלי מחופש לאיש מבוגר יותר (שדי דומה לבמאי, עם שיער השיבה, הגבות העבות, השפם והשומה). המכונית חונה; הוא רוצה לפדות צ'ק מהבנק. ניידת עוצרת ליד, חילופי דברים, צ'רלי נכנס לבנק. הניידת ממשיכה הלאה, אבל אחד השוטרים חושד במשהו. אולי זה לא מפליא: ג'ון קנדי נרצח תוך נסיעה בקונטיננטל.

בינתיים, בפנים הבנק, מתנהלת שיחה מנומסת בין צ'רלי לפקידי ומנהל הבנק, ואז נשלף אקדח. כצפוי, זה שוד. הקצב נעשה מסחרר, הליווי המוזיקלי המשובח של ללו שיפרין מעצים את התחושה, שני אנשים שבקושי שמנו אליהם לב מסתובבים עם מסכות ותנועה ריקודית מלווה בידי ג'ז – טדאא! דון סיגל במלוא הדרו. סצנה מרהיבה ומקפיצה, שמבחינתי שווה את כל הסרט. השוטרים מההתחלה חזרו, מתנהלים קרב יריות, בריחה, מרדף מכוניות קצר.

הערת ביניים: דבר מאוד מעצבן בסרט, שנתקלים בו בהרבה מאוד מקרים עד ימינו, זה חריקת צמיגי מכוניות על קרקע חולית או טרשית או סלעית.

בחזרה לעלילה. צ'רלי, יש להבין, הוא טייס ריסוס שבשעות הפנאי שודד בנקים קטנים – כסף קטן, סיכון קטן. "הוא לא רוצה לפגוע באיש ולא להיפגע," אמר דון סיגל. אלא שהפעם היו כמה תקלות בדרך. הראשונה היא שיש הרוגים: שוטר, שומר בבנק, שודד, ניידין. התקלה שמניעה את המשך הסרט היא שהשוד השתבש בהפוך: בבנק היה המון כסף, ששייך לאנשים לא נעימים, ששולחים את ג'ו דון בייקר הנפלא, סדיסט חסר מעצורים (נפלא!), לסדר את העניינים. עכשיו צריך לראות איך צ'רלי יוצא מהתסבוכת האיומה אליה נקלע. בהקשר הזה, נותר בסרט איום לא ממומש: בעוד שהמאפיה ממשיכה לרדוף את צ'רלי, אנשי החוק נעלמים מהתמונה מעט אחרי שנכנסו אליה, למרות ההבטחה לצלוב את השודדים. בהמשך לטענה הבאה שלי, אם שמה של העיירה מסמל שלושה קורבנות, אפילו בכך מתעלם הסרט לחלוטין ממותם של השוטר והשומר.

הסרט שזור בהרבה סצנות משובחות ותמונות שנחקקות בזיכרון, אבל מה שהרג לי אותו הוא חוסר הסימפטיה שמעוררת הדמות הראשית. צ'רלי והשודד השני (אנדרו רובינסון, סקורפיו מ"הארי המזוהם") לא עוצרים לרגע להרהר בחבר המת, וזה מילא: אחרי שאשתו מתה מפצעיה, האבל של צ'רלי מזכיר את הטווח הרגשי של שוורצנגר ב"שליחות קטלנית". הראשון. כתוצאה, לא ממש אכפת לך ממנו ומהישרדותו ומהפשע המושלם שלו, שהוא למעשה פשע אקראי מושלם, או פוסט-פשע מושלם. חוסר העניין המוחלט שלו בקורבנות השונים הופך את הדמות לריקה; אפילו הרוצח הסדיסט מחייך בהנאה כשהוא גורם כאב.

"וולטר מתאו היה היחיד שלא אהב את התסריט," כתב סיגל באוטוביוגרפיה שלו (A Siegel Film, 1993. אגב, הקרדיט האישי הזה הופיע לראשונה בסרט הנוכחי, וייתכן שאופשר בעקבות ההצלחה האדירה של "הארי המזוהם"). מתאו לא אהב את כל הפתיחה עם השוטרים והצ'ק, וחשב שלא ברור מספיק מה קורה שם. "וולטר רוצה לראות את הבננה לפני שהוא מחליק עליה… אני רוצה לראות את הבננה אחרי שאני מחליק עליה." סיגל משחזר שיחה שלו עם מתאו, אחרי צילומי המרדף של המכונית והמטוס, הקליימקס של הסרט:

ו"מ:  בחיי, זה היה חתיכת צילום.

ד"ס: אתה מבין שזה הדבר הנחמד הראשון שאמרת לי על צילום כלשהו בסרט?

ו"מ: זה הדבר הראשון שראיתי ואהבתי.

צ'רלי בריגס (שחקן): מר סיגל הוא במאי גדול.

ו"מ: צ'רלי, אמרתי למר סיגל שאם הוא אי פעם היה מצלם תסריט ראוי לשמו, הוא היה הבמאי הגדול ביותר שקיים. *

ד"ס: לרוע המזל, אני לא יכול להמשיך בשיחה האבסורדית הזאת… באשר אליך, מר מתאו, תענוג לעבוד איתך; אבל מה שיש לך להגיד על התסריט טיפשי במיוחד בעיניי.

במהלך ההסרטה, מתאו התלונן גם בפני רובינסון על הסרט, שלדעתו לא היה שווה הרבה, וגם על כך שליהקו אותו לתפקיד במקום מישהו כמו ברונסון, נניח. לדברי רובינסון, אחרי שמתאו ראה את הסרט הוא שינה את דעתו, אבל סיגל האמין ש"בגלל הגישה השלילית [של מתאו], הוא היה אחראי במידה רבה לחוסר העניין של האולפן בצ'רלי וריק. ואם אולפן לא עומד מאחורי סרט, כבר עדיף לא להסריט אותו."

הסרט נכשל בקופות. וורנר לא עשו כלום כדי לקדם אותו.

א"א

* פיטר בוגדנוביץ' כינה את סיגל "במאי סרטי ה-B הגדול ביותר". נראה לי שהוא כיוון להעניק לסיגל מסגרת מכובדת משל עצמו, יותר מאשר להכניס את כל הסרטים שלו תחת האוהל הזה.

יילל הקויוט – על מערבוני ספגטי בכלל, ועל ”הטוב, הרע והמכוער” בפרט, סרט שבו לולאת החנק כרוכה תמידית סביב צווארי הגיבורים

 

בתחילת שנות השישים, הלכה תעשיית המערבונים האמריקאיים והתדלדלה. אם רוצים, ניתן לטעון שחתם עליה את הגולל "ריו בראבו" מ-59, שהיה הערה צינית על המערבון האמריקאי המסורתי. הקהל המפוכח לא קנה יותר את הסיפורים האידיאליים על אנשי חוק טהורים וצדיקים, וגם לא ראה בעין יפה שורות של אינדיאנים שנופלים חלל מול הווינצ'סטר של ג'ון וויין, כברווזים במטווח.

הנטייה הזו, כמו גם בעיות הפצה, הכניסו את האירופאים למצב לא נוח: הם תמיד אהבו מערבונים ועכשיו לא היו להם כאלה להקרין. חברות הפקה של היבשת החלו לנקוט יוזמה וליצור תחליפים – גרמנים, איטלקים וספרדים הסריטו חופן מערבונים משלהם (באירופה הסריטו מאז ומתמיד מערבונים, גם אם מעטים ולא תמיד ראויים). זה היה מאמץ צנוע, אך ראוי להערכה.

המפץ הגדול התרחש בשנת 64 – פלוני אלמוני בשם סרג'ו ליאונה קיבל לידיו 200 אלף דולר ושאריות של פילם, וכשבידיו תסריט המבוסס על "יוג'ימבו" של קורוסאווה, ולצדו מלחין בשם אניו מוריקונה, ברא שתי תופעות חובקות עולם: את מערבון הספגטי כז'אנר שריר ואת קלינט איסטווד. סיפור ידוע הוא שאיסטווד קיבל אז עצה לא להשתתף בהסרטה הזו, כי זה יהיה צעד לא נבון – Mal paso. ככה נקראת היום חברת ההפקות שלו.

ליאונה הביא למסך גיבור חדש (עם פונצ'ו!) וסגנון חדש, אכזרי, של קולנוע. בלי אנשי חוק, בלי צדק, ועם מוסר משובש לחלוטין. אפילו ליריות יש צליל אחר, עשיר יותר. זה תפס כמו קטטה המונית בבית מרזח: ההצלחה הכלכלית של "בעבור חופן דולרים" גרמה לכך שעד שנת 1975 נוצרו למעלה מ-600 מערבוני ספגטי. רובם הוסרטו בספרד, אגב.

ליאונה המשיך עם האיש ללא שם שלו ויצר ב-65' את "הצלפים", שהפך גם את לי ואן-קליף לכוכב, וב-66 הגיע החלק האחרון בטרילוגיה, ומבחינתי המערבון בה"א הידיעה – "הטוב, הרע והמכוער".

***

האפקט שהיה לו על מערבונים בפרט ועל הקולנוע בכלל, המוזיקה המהפכנית שזכתה לחיים משל עצמה, השם שהפך למטבע לשון, ההתמקמות שלו באמצע התרבות הפופולרית, הם חסרי תקדים. זוהי יצירה מופלאה מכל בחינה אפשרית, תיאטרון אכזריות במיטבו, גרסה קולנועית לחד גדיא, בתוספת קויוט, זנב ערבות: הנושא המוזיקלי הקטן שמופיע לכל אורך הסרט, הוא חיקוי יללה של קויוט.

יללה אמיתית של קויוט היא גם הדבר הראשון ששומעים אחרי כותרות הפתיחה. ואז נכנס לתוך המסך, בקלוז-אפ פראי, פרצוף מופלא, כחול עיניים, שמסתיר את כל הנוף. אחריו מופיע עב-גבינים שנראה כמו שמוליק קראוס, והשלישי שמגיח נראה פחות מחוספס. אצל ליאונה, כל פרצוף מספר סיפור. שקט שורר. רק הרוח נושבת במקום הנטוש, והשלושה מתקרבים לאט לבניין ופורצים פנימה. אנחנו לא רואים מה קורה. נשמעות יריות, ומהחלון קופץ (על המסך מופיע כיתוב אדום) "המכוער", טוקו (איליי וולך), עם אקדח ביד אחת ונתח עוף ביד השנייה. הוא חיסל אותם לארוחת בוקר, אפשר להגיד.

אחריו אנחנו מתוודעים ל"רע". לי ואן קליף מגיע לבית משפחה ומתיישב לאכול מול הבעל. שוב, הרבה שקט. ליאונה נהנה לתת לנו להביט במבטים, עסק מאוד אפקטיבי ליצירת מתח, אבל לא פחות מכך זהו סוג של דיאלוג. את השקט מפרה ירייה ואחריה מוזיקה צורמנית, קקופונית, א-לה-ליגטי, שתופיע גם כשהרע, "עיני מלאך", יענה את חברתו של קרסון.

המוזיקה הזו תופיע שוב כששלושה מקסיקאים יתגנבו להרוג את איסטווד. בסצנה ההיא יש מגע ביזארי: אחד מחברי הכנופייה לא נראה בכלל מתוח או דרוך, אלא מיוסר, כמו קדוש מעונה.

הבא בתור הוא כמובן "הטוב", המכונה בלונדי (איסטווד), שזוכה לכניסה יפה, מחסל שלושה אנשים במחי-הדק ואז מעמיס את טוקו על הסוס. רק חצי שעה אחרי תחילת הסרט יופיע הכיתוב "הטוב", ויסתיים האפילוג.

מכאן והלאה מתרחש משחק חתול ועכבר אכזרי בין השלושה, כשלכולם מטרה משותפת אחת: להגיע אל מאתיים אלף בזהב (רמז לסכום הראשוני שקיבל ליאונה?).

***

הסרט כולו רצוף רגעים בלתי נשכחים, שאחד מהם הוא העינוי המתמשך של טוקו, לצלילי שירת מקהלת אסירים; קשה שלא לחשוב על השואה. זה גם לא הקונטקסט ההיסטורי היחיד: מה שהופך את הסיפור לגדול, לבעל נפח, זה השילוב בין עלילות שלושת מחפשי הזהב, לבין מלחמת האזרחים האמריקאית, שעל הרקע שלה כל זה מתרחש. פה גם מתגלה הממד הציני במלוא תפרחתו: יש לנו שלושה אנשים שכל מה שמעניין אותם לנוכח הזוועה ההיסטורית הזו זה רק הכסף. טוקו ובלונדי מונעים הרג רב של חיילים על ידי פיצוץ גשר, אבל זה רק תוצר לוואי של המטרה האמיתית שלהם – ליצור שקט שיאפשר להם להגיע לזהב. עם כל ההרג והאקדחים, באופן כמעט חתרני, זה סרט אנטי מלחמתי.

לצד האכזריות הרבה, הסרט גדוש בהומור, כשהרוב הוא מנת חלקו של איליי וולך, שגונב את ההצגה והוא בעצם הכוכב הלא מסתבר של הסרט, למרות שכולם נהדרים. השיא הוא כמובן המשפט הידוע ביותר: "כשאתה צריך לירות, תירה, אל תדבר". פילוסופיה לא רעה. קצת אחרי זה הוא שוב יורה הברקה: "אני אתלבש, אני אהרוג אותו, אני אחזור", ולקראת הסוף גם בלונדי מספק את פילוסופיית החיים המשעשעת שלו: "בעולם הזה יש שני סוגים של אנשים – אלה שיש להם אקדח טעון, ואלה שחופרים".

***

אחרי שעתיים מגיע השיא הסימפוני המופלא של הסרט. ראשו של טוקו המתגלגל נחבט במצבה, ואז נגלה לעינינו ים מטורף של קורבנות, שדה ענק של צלבים. הנטייה הראשונה שלנו היא להתעלם מהמשמעות, כי כמו טוקו, עבורנו מספר הקברים משמעותי רק מבחינה זו שקשה יותר למצוא את האחד הנכון, זה שבו חבוי האוצר.

המוזיקה נהדרת, ולצליליה הוא רץ במעין חדווה חולנית בבית הקברות, בוואלס של מעגלים היסטריים; בית הקברות בנוי כמו אמפיתיאטרון, במרכזו רחבה עגולה, כאילו המתים מחכים לצפות במחזה. בשיאה של המוזיקה האורגזמית, כשהכל נעשה מטושטש, הוא מגיע לקבר הנכון. קליימקס!

טוב, כמעט: עכשיו מגיעה ההצגה שלצורכה התכנסו כל המתים – התלת-קרב בין הטוב, הרע והמכוער. המתים מחכים לעוד מתים. מי יצטרף למועדון? מי עומד לשיר את הארייה האחרונה באופרה הזו?

החיתוכים ההולכים-ונעשים-מהירים בין העיניים, הידיים והאקדחים, ברגעים שלפני השליפה האחרונה, מרהיבים (לא הצד הטכני חשוב, אלא האפקט שלו – היד הענקית שנופלת לתוך המסך). המשחק האכזרי נמשך ממש עד הרגע האחרון, והסיום קומי להפליא: המילה האחרונה בסרט, שהיא "גסה", נבללת במוזיקה.

שלוש שעות של הנאה צרופה.

הערות והארות:
זה הסרט שאיפשר את" חבורת הפראים" המופתי של סם פקינפה, מ-69

כחול העיניים מההתחלה מספק מסגרת זמן לסרט: עברו שמונה חודשים מאז הירי בפתיחה ועד המפגש המחודש בינו לבין טוקו. זה חיוני לסרט, קטלני עבורו

עיוות היללה כמו משקף את העיוות המוסרי השולט

עיני מלאך מכנה את בלונדי "מלאך שומר", המצלמה עוברת אל איסטווד, ומוריקונה מעטר את הרגע במוזיקה "שמיימית" לגלגנית

המלכודות האכזריות שטומנים הטוב, הרע והמכוער אחד לשני (ושלישי) והמשחקים ביניהם, מזכירים את המשחקים בין וויילי קויוט לרודראנר; ההתנהלות בסרט כולו מזכירה את "מטורף, מטורף, מטורף העולם"

כשטוקו הולך במים, לפני פיצוץ הגשר, מונח על ראשו פתיל השהיה מגולגל. הוא נראה כמעט כמו חובש כיפה. בסרט הוא מצטלב כל הזמן; בחיים הוא יהודי

כשקווין קליין בוחר אקדח ב"סילברדו", זו מחווה ברורה למסע הקניות של טוקו

ארז אשרוב

the-good-bad-and-ugly-01-lr1

%d בלוגרים אהבו את זה: