הבושה הגדולה עוד יותר

"נער קריאה". בימוי: סטיבן דולדרי, עם רייף פיינס, קייט ווינסלט, דייויד קרוס, ברונו גנץ, לנה אולין 

כבר מההתחלה ידעתי שזה סרט גרוע, כי על המסך הופיעה הכתובית "ברלין, גרמניה". וכי מה, הייתה סכנה שאחשוב שמדובר בברלין, טקסס?

מיד אחרי זה, רייף פיינס מכין ביצה קשה לחברה שלו, בכיור שלא נשא חן בעיניי בכלל, ומגיש אותה בכלים מכוערים להפליא, עם סכו"ם תואם בכיעורו. להוסיף עוון על חטא, הוא מוזג קפה שככל הנראה הוכן בפרנץ'-פְּרֶס, או אולי אפילו, זוועת אלוהים, בפילטר! עמוד השדרה נעשה חידודין.

אלא ש-1 דקה ו-15 שניות מתחילת הסרט, יש עירום נשי! אהה! והוא קצר מדי, לכל הרוחות. והטיפשה אוכלת ביצה קשה עוד לפני שהיא מצחצחת. ואז אומרת החברה של רייף את המשפט המטומטם: "הייתה מישהי שנשארה מספיק זמן להבין מה עובר לך בראש?" ומשלב זה ברור שהתסריט גרוע, לפחות כמו התסריט הישראלי הממוצע ("תגיד לי, השתגעת?!"), רושם שלא משתנה עד הסוף.

קצת אחרי זה, בן דמותו הצעיר של פיינס (יודעים לפי הפרופיל. אגב, ייתכן שהוא וליאם ניסן אחים?) מקיא ברחוב, מבעד לכף היד. מי במציאות מקיא ככה, תגידו לי? למי משמשת היד מסננת-הקאה? מי האידיוט שביים את זה? אה, כן, סטיבן דולדרי (בילי אליוט), שממעט לביים. הודו לאל על חסדים קטנים.

אלא שבדקה 14 ו-45 שניות אחריה, שוב עירום! והפעם לאורך זמן! ולעירומה עוד קוראים האנה, ומיד אני נזכר בהאנה שיגוּלה בנעוריה (נעוריי, יותר נכון), ומשהו בי מזדקר קשוב, ואני מתחיל להאמין שזאת ההנאה הכי גדולה שתהיה לי מהשילוב של סקס עם נאצים מאז "שוער הלילה". אבל אני טועה: צ'כוב בתור משחק מקדים? והמוזיקה האיומה. וחוץ מחדר העבודה של פיינס הכול מכוער ועשוי להזוויע.

אלא שבדקה 49 מופיע על המסך ברונו גנץ, שחקן אהוב עליי, וקצת אחריו נערה יפה. המחיה. יש תקווה. בהמשך יסתבר שגנץ מגיש פה משחק מטופש, ושאת היפה נראה מעט מדי. מה יהיה?

בין לבין, כדי שנדע שבן דמותו הצעיר של פיינס במצוקה, הוא מעשן יותר מדי. אבל מה איכפת לי – גרמני. מצדי שיעשן את עצמו כמו בקר נמוך שמסתובב על שיפוד ומלבה גחלי גיהנום ראויים.

[הרהור ביניים: לכהנים אסור להיכנס לבתי קברות; מה עם מחנות ריכוז?]

בשלב הזה הסרט נעשה יותר רציני, ואולי הגיע הזמן שגם אני אעשה כדוגמתו. האנה שמיץ (קייט ווינסלט, במשחק קטסטרופלי) עומדת לדין בגרמניה על שהשתתפה בסלקציה ולא פתחה דלתות כנסייה בוערת שהייתה גדושה ביהודים. וזאת בעצם ליבת הסרט (ואולי הספר; ברנהארד שלינק סופר טוב, אבל את "נער קריאה" לא קרא הנער החתום מטה): מה פשר הטמטום הזה, משפט של גרמנים נגד גרמנים על שהניחו ליהודים להישרף בגרמניה? גרמנים צועקים "נאצית" כמילת גנאי? יש צביעות יותר מסריחה? הרי קו ההגנה נורא פשוט: "אדוני השופט, הם היו יהודים. למה ציפית? למה שאשחרר אותם? אני אוהבת את ניחוח היהודי השרוף על הבוקר; זה מריח מ…ניצחון! אני גרמנייה! בכלל, אלה היו שנות הארבעים, הפורטיז, du kennst, ויהודים לפעמים התלקחו באופן ספונטני. היו פעמים שהתקלחו והתלקחו. מה רצית, שאשחרר אותם ויטמאו את הרחובות?"

והנה עוד נקודה קטנה: הגרמנייה שמיץ מעדיפה לקחת אחריות על רצח (למעשה, הריגה בנסיבות מחמירות, ושפטל היה מוציא אותה על הרבה פחות מזה), מאשר להודות שהיא אנאלפביתית (מילה שבקושי אייתי). זאת הבושה הגדולה יותר מבחינתה.

רוב הטוב של הסרט מתרכז בסוף: במשחק של פיינס, ובזה של לנה אולין הנהדרת. אבל זה לא מציל את הדבר הזה, שמשום מה זכה להדים מסיבות טריוויאליות, מהיותו תוצר קולנועי לא ראוי משום בחינה, משעמם ובנאלי. כל מי שטווה פולמוס מהדבר הזה, כנראה לא שם לב שאין פה כלום.

קחו סרט של מל ברוקס, יהודי יקר, ותשכחו מנער הקריאה, שכן בסופו, כמו בסופו של כל סרט דומה, כל שנותר לי הוא לחזור בזעם אילם על המשפט שאיתו אני פותח כל ארוחת בוקר: "גרמנים מזוינים".

ארז אשרוב