אני וקורטני לאב, תשעה באב

עכשיו אני מוכן לאהוב.

לכאוב. רק היום אהבתי פעמיים. ופעמיים נקרעתי לגזרים.

ראשית הייתה המטאליסטית בחנות התקליטים. כולה קעקועים ורוך, לובן עור ושַׂלְמָת שחור, שפתון אפרסק שהתווה חיוך דק וממזרי שהיה מופעל כל הזמן. לורי אנדרסון. או אולי קורטני לאב בלי החיספוס, בגרסת הפֵיָה. אם קורטני לא הייתה פוסטמה.

קנתה שלושה דיסקים של להקות מטאל שלא שמעתי עליהן מעולם.

פֵיַת מטאל.

ויכולנו, דווקא יכולנו לשבת מחובקים מול השקיעה ולשמוע איזו להקת רוצחים נורבגית, לשתות תה אורגני כשחבורת מגודלי שיער בלונדינים אונסת גיטרות בתיאום עם האינקוויזיטור הספרדי שעל מערכת התופים בעוד הסולן נותן קול לתרנגולת הקורבן שהוא שוחט, אלא שבאתי מעיר אחרת, אני בדרך החוצה, השמעתי הלצה, חיוך האפרסק התרחב, יצאתי.

ורק אחר כך, אחרי חנות החיות, מרחק כמה מאות מטרים משם הבחנתי שאני מעט מעורער, שמשהו לא בסדר.

לעזאזל המרחק – אני רוצה אותה! אלא שעכשיו לא אראה אותה יותר לעולם. זה היה אירוע חד פעמי. התמזלוּת שפוספסה. כן, אני יכול להתחיל לרוץ אחריה עכשיו, הלוך וחזור, בין הרחובות והחנויות ובתי הקפה והיונים הסגולות של כיכר הרצח, אבל למצוא לא אמצא, וגם אם כן, שלושים וחמש מעלות חום, ג'ינס, אגיע אליה מזיע כמו הסולן של רמשטיין בסוף הופעה.

ולא בטוח שזה רע. אבל זהו. לעולם לא אראה אותה יותר. חישוב מהיר מעלה שעם הנעליים שנעלה לא יכלה להתרחק למעלה מחצי קילומטר, אבל לאיזה כיוון? ואולי נכנסה לבית. או עלתה למונית. או הסתתרה במלונה. ואני לא טומי לי ג'ונס. שני מרחקים הפרידו בינינו, והזעום מבין השניים היה היותר קטלני.

זיכרון שפתיה יישאר קעקוע בלתי נראה בבשר ליבי.

ובערב, מאה קילומטר צפונה משם, שלוש-מאות מטר גבוה משם, כשנעשה קריר, או לפחות נעים, או שאולי סתם התקלחתי והרגשתי רענן, הופיעה השנייה.

תחילה ראיתי אותה מאחור, שתי רגלי תפארת ענבלים בפעמון חצאית תכלת, דוחפת עגלה.

הילד קטן מדי שתהיה גרושה, אבל לך תדע; כבר לא בגיל היניקה.

ופנים קסם וחיוך מתוק של ניצה שאול, עקפתי אותה, מוג לב, ונכנסתי למכולת הנצח. היא נעצרה בפתח, וכבר חשבתי לשאול אותה אם היא נשואה, אלא שאז היא נאספה אל בעלה, סתם אחד גיבן שנעשה קהה לזריחתה, ואני נותרתי לעמוד מוכה מול המדפים, שוקל אם לקנות לארוחת ללה טונה במים, או טונה בשמן זית, או טונה מעושנת.

ערב תשעה באב, חיפשתי אהבה, מישהי שתשמע איתי את התקליט החדש של בּרֶל, שנבכה יחד, שתבוא איתי לקנות אבטיח, שתיגע לי ברגל בבית קפה, תדביק לי אחד מנמשיה לפני היציאה, תקל את משקל סדיניי המופרכים.

חזרתי עם פסטרמה טונה מעושנת, בשקית ניילון לבנה.

11.70 ₪ לקחו הבני-זונה.

א"א