אריך קורנגולד – הקונצ'רטו לכינור

"מלחין סרטים הוא כמו קבלן קבורה – הוא לא יכול להחזיר את הגופה לחיים, אבל מצפים ממנו לגרום לה להיראות טוב יותר". אדולף דויטש

אריך וולפגנג קורנגולד (1897-1957) נולד בברון, מורביה, למשפחה מוזיקלית. הוא החל להלחין מוזיקה בגיל חמש, ובגיל תשע כבר ביצע את הקנטטה שלו, "זהב", בפני גוסטב מאהלר, שהיה המום מהכישרון היוצא דופן של הילד. הוא לא היה היחיד: ריכארד שטראוס נמלא ב"יראת כבוד לנוכח הוכחה כל כך מוקדמת של גאוניות", וג'אקומו פוצ'יני טען ש"הכישרון של הילד הזה כל כך גדול, שהוא יכול בקלות לתת לנו חצי ממנו, ועדיין יישאר לו מספיק".

היה זה המפיק הגרמני מקס ריינהרדט ששינה את נתיב חייו של קורנגולד. בשנת 34' הוא הזמין את המלחין לבוא עמו לאמריקה, לעבד ולנצח על פסקול הגירסה הקולנועית של "חלום ליל קיץ". האחים וורנר התרשמו עמוקות מהתוצאה, והזמינו את קורנגולד להישאר בקליפורניה. בשנת 38' הוא עקר סופית לארצות הברית, ומשפחתו עמו. במהרה הפך קורנגולד למלחין הסרטים המפורסם ביותר בארה"ב. הוא כתב פסקולים ל-18 סרטים, וקיבל שני פרסי אוסקר על המוזיקה שכתב ל"אנתוני אדוורס" ול"הרפתקאות רובין הוד". ההצלחה הזו הפכה לסוג של מלכודת: הציבור התרשם מעבודותיו של קורנגולד בתחום הקולנוע, אך התעלם מהמוזיקה ה"רצינית" שלו.

את הקונצ'רטו לכינור כתב קורנגולד בשנת 45', והוא בוצע לראשונה ב-15 בפברואר 47', על ידי יאשה חפץ. היצירה מוקדשת לאלמה מאהלר-וורפל.

הפרק הראשון, מודראטו נובילה – ששייך באופן מוחלט לכינור – יפה וכובש. הוא נפתח בנעימה חלומית בנגינת הכינור, בליווי תזמורתי מינימלי. הנעימה הולכת ונעשית אינטנסיבית ומביאה את התזמורת להגיב בחזרה קצרה על הנושא. הכינור נודם לרגע קצר, נוטל שוב את ההובלה, והנגינה שלו הופכת וירטואוזית ונמרצת יותר ויותר. שוב הפוגה תזמורתית קלה, במהלכה התזמורת משחקת בנעימות, והכינור שב לתמונה, עדין כבהתחלה, כמעט נוגה. הנימה הזאת נשמרת לאורך זמן, הכינור והתזמורת חוברים ליצירת תנופה חדשה, שוב יש "הפרעה" תזמורתית, ומנקודה זו ואילך הנגינה קדחתנית, וירטואוזית לעילא ותובענית: הכינור מנגן סולו, ללא כל ליווי, נושא אנרגטי, וממשיך לנסוק מעלה.
ברגע השיא נכנסת התזמורת שוב, עם הנושא המוכר, שמעלה על הדעת מרחבים, אופקים. הסיום תואם את אווירת הפתיחה – חלומי ויפה. הקודה פראית ומרשימה.

גם בתחילת הפרק השני, רומנסה, התזמורת ממלאת חלק כמלווה, אך לא כבעלת דעה. זכות הביטוי ניתנת לכינור, ששומר על אווירה פסטורלית ונעימה, המזכירה את החלקים השקטים של הפרק הראשון, אך נטולה את הצפיפות וההתפרצויות. הפרק הזה פחות קליט בהאזנה ראשונה, יותר "רוחבי", ובנוי על מלודיות ארוכות, מהורהרות. התוצאה המתקבלת אימפרסיוניסטית, חמקמקה.

הפינאלה (אלגרו אסאי ויואצ'ה) נמרץ, חגיגי ומלא חיים כבר מראשיתו. הכינור מפזז וגם התזמורת קוראת לרקוד. הכינור מנגן וריאציה על הנושא המרכזי מהפרק הראשון, הופך לירי, ופה, לא בפעם הראשונה, מורגשת עובדת היותו של קורנגולד מלחין סרטים: זה עשוי להיות רקע נאה לסצנת חתונה עליזה ושיכורה במערבון. החן כובש, הקצב גורם לרגליים לזוז באופן כמעט בלתי רצוני, התזמורת כמעט שותפה מלאה לנגינה, כלי נשיפה תורעים, כלי נקישה צוהלים, שקט, ואז הכל מתפרץ לטובת סיומת עם הפתעה מרעננת בסוף.

התחושה הסינמטית אינה סתמית: בפרק הראשון משתמש קורנגולד בנושאים מתוך המוזיקה שכתב לסרטים "שחר אחר" ו"חוארז". בפרק השני מופיע נושא מתוך "אנתוני אדוורס", ובשלישי מתוך "בן המלך והעני".

ארז אשרוב

מודעות פרסומת

%d בלוגרים אהבו את זה: