אז למה אין מכונת בכי?

השבוע צפיתי בפרק מוצלח של הסדרה המוצלחת בפני עצמה "כולם אוהבים את ריימונד", ובפעם המאה ושש-עשרה עלתה בי השאלה טורדת המנוחה: למה? למה הצחוק המוקלט? לרוב אנחנו נוטים להתעלם מהצחוק המוקלט – כמו נניח משיחות מוקלטות של פוליטיקאים שמנסים ברגע האחרון לשכנע אותך להצביע להם ולא לציפי – אבל ברגע ששמים אליו לב, זה מסיח את הדעת מהסדרה ומקלקל את ההנאה.

ההמצאה אמריקאית, כמובן, והשימוש בה החל בשנות החמישים, במופע של הנק מקיוּן. הקרדיט למעשה השטן הזה שייך לאחד צ'רלי דאגלס, שקרא להמצאה Laff Box, אבל אלה היו שנות החמישים התמימות, אנחנו כבר במאה ה-21 (אם כי לא בכל השכונות של חיפה), ואין שום סיבה להמשיך עם המנהג הנפשע הזה, שבולט אמנם במיוחד בסדרות לגמרי לא מצחיקות ("חברים"), אבל גם בסדרות מופת כמו "כן, אדוני השר" ונגזרותיה. 

ויש לשאול: למה?

אולי הם חושבים שאנחנו מטומטמים עד כדי כך שלא נבין את ההומור שלהם, ולא משנה עד כמה רדוד. זה גם מסביר את הדיבור האיטי של ביבי נתניהו ואפרים סנה בשיחות הקידום העצמי המוקלטות שלהם; הם באמת חושבים שאנחנו מטומטמים (או חושדים שאם אנחנו לא מטומטמים לא נצביע להם).

אולי כי אין להם דרך אחרת להעצים את הקומדיה: בדרמה המוזיקה באה לעזרה, אבל בקומדיות יש למוזיקה תפקיד משני, זניח ולמעשה אין לה תפקיד. אוזלת יד של היוצרים, בואו נודה בזה.

לטובה נציין סדרות קומיות שלא עושות ועשו שימוש במכונת הצחוק, כמו המופע של לארי סנדרס, המופע של ביל קוסבי, או "רוק 30" העכשווית. והייתה כמובן "הכול נשאר במשפחה", שאת ילדותנו העברנו מתוך ידיעה שהיא "הוקלטה בפני קהל חי". וכמעט שכחתי את "טיסת הקונקורדים".

וגם את "רוצחים מלידה" של אוליבר סטון, שממחיש באופן ממזרי עד כמה השימוש במכונת הצחוק נתעב.

אבל, אם נשכח לרגע שמכל צורות האמנות קומדיה היא הקשה ביותר לביצוע ולפעמים גם להבנה, למה לא עוזרים לנו להרגיש גם בדרמות? למה אין מכונות בכי; מכונות שמשמיעות זעקות זעם נוראיות; מכונות תוכחה; מכונות יגון ונהי קודר; מכונות צריחה לסרטי אימה ומכונות כאב לדרמות בית חולים? 

ועוד שאלה: למה בקומדיות קולנועיות אין צחוק מוקלט? אולי היוצרים יוצאים מנקודת הנחה שצופי הטלוויזיה טיפשים בהרבה מאלה שיוצאים לקולנוע, מה שעשוי להיות נכון, כי אלה שיוצאים לקולנוע לא תקועים מול "האח הגדול" ושאר טמטומי טלוויזיה.

אבל השאלה הכי מהותית לטעמי היא מה בדיוק הצחיק את הקהל המקורי, זה שמוקלט במכונת ההקלטה (קהל שכבר מזמן מת ורק הצחוק נשאר אחריו, כפי שציין קומיקאי שאת שמו אני לא מצליח לדלות כרגע). יכול להיות שראו משהו מצחיק באמת; יכול להיות שצפו בהוצאה להורג. אני לא יודע. משני אלה לגיטימי לצחוק, במיוחד אם יוצאות להבות מאוזניו של האיש על הכיסא החשמלי, אבל האפשרות המחרידה היא שהמקליט הרים שלטים שהורו "צחוק היסטרי… צחוק הנובע מהלם… תשואות לכוכב אורח…"

אם האפשרות האחרונה נכונה, אנחנו החיים צוחקים מבדיחות לא מצחיקות בעקבות אנשים מתים שצחקו ללא שום סיבה טובה על פי הוראה של מישהו עם הבעה של מת מהלך על הפנים, שרק קיווה שיום העבודה שלו ייגמר כבר ושבחיים לא ישמע עוד צחוק אנושי.

וזה, דווקא, די מצחיק.

ארז אשרוב