החייל המוסרי ביותר בעולם

כשראיתי את מל גיבסון מתראיין אודות הסרט החדש שלו, גם שמחתי שהוא חזר לעבוד, וגם התפעמתי מהסיפור. כשיצאתי מהסרט שלמרבה הדאבה נקרא בעברית "הסרבן" (אני נוטה לסבור שזאת הסיבה שראיתי אותו באולם קולנוע קטן), עדיין שמחתי והתפעמתי.

מל גיבסון מביים אקשן בצורה שרידלי סקוט יכול רק לחלום עליה – אולי אפילו זה לא – והפעם יש מה שאין אלא להגדיר "שירה בתנועה", עם פעלולנים ותנועות מצלמה בכוריאוגרפיה שקשה להבין איך בוצעה. גם החלק הלא-מלחמתי הפותח את הסרט, שבו אנחנו מתוודעים בחיוך תמידי אל נעוריו של דזמונד דוֹס, עשוי היטב, יציב, ואפילו עושה שימוש לא רע במוזיקה, מה שלא ניתן להגיד, לדוגמה, על זוועה מוערכת כמו "ווסטוורלד".

אין פה מעבר חד מחייו הפסטורליים-אך-מוכי-טראומה של דוס ישר אל שדה הקרב, משום שלטירונות ולהכשרה שלו יש תפקיד משמעותי בעלילה. אבל דווקא החלק המהותי הזה מהווה את החוליה החלשה, לא ממש באשמתו: ההשוואה עם "פול מטאל ג'קט" של קובריק בלתי נמנעת, ועם כל ההערכה שאני רוחש לווינס ווהן בזכות "בלש אמיתי", הוא פשוט לא מסוגל להחזיק סרט הזנה ל-ר. לי ארמי, וגם אם התסריטאי סיפק לו ירידות משעשעות על הטירונים, על הפסגה של פמ"ג כנראה בלתי ניתן להתעלות, וממילא אנחנו מהדור שידע את "קצין וג'נטלמן".

אם עוד לא נתקלתן/ם בסיפור, זאת התמצית: דוס התגייס מרצונו לצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, למרות שיכול היה לקבל דחייה מתמשכת משום שעבד במפעל ספנות שתמך במאמץ הצבאי. אלא שלדוס היו עקרונות, והוא סבר שזה רק הגון להתגייס בשעה שכזאת. מצד שני, אחד מהעקרונות הכי בולטים שלו היה "לא תרצח", כך שהוא סירב לגעת בנשק. כשכולם יצאו למלחמה כדי להרוג, הוא יצא למלחמה כחובש, להציל חיים. הצבא קרא לזה "סרבן מצפון," ואילו הוא הגדיר את זה "משתף פעולה מטעמי מצפון".

השורה התחתונה: האיש יצא לקרב, לאחד משדות הקטל הכי נוראיים שהיו אי פעם, לא חמוש.

קאט לשדה הקרב. אנחנו כבר יודעים שלמל גיבסון אין בעיה עם קרביים שפוכים, וזה בערך אחד הדברים הראשונים שאנחנו רואים בחלק המלחמתי של הסרט. זוועות לא חסרות פה, אבל את הזוועות האלה כולם מכירים. זה גם לא אמור להפתיע, במיוחד לאור העובדה ש-Hacksaw Ridge, בתרגום חופשי "רכס המסור", זכה לכינוי כי חלק ניכר מהחיילים האמריקאים שעלו עליו שלמים גמרו בשני חלקים.

אבל הפעם האכזריות האבסורדית וחוסר התוחלת של הכול הן רק הרקע להתנהלות של דוס (ואני נמנע בכוונה מבדיחות זולות על היתרונות שבגיוס דוסים לצבא), שכאמור נכנס לתופת הזאת בלי נשק. רווי בפנאטיות דתית מיטיבה, האיש הבלתי נתפס הזה נשאר על הרכס למשך 12 שעות אחרי שכול חבריו החי"רניקים החמושים נסוגו, ושלה משם 75 פצועים, שאלמלא הוא היו נשארים שם למות.

12 שעות בשטח אויב, בלי נשק, עם פד גזה ומורפיום.

זה פחות או יותר הדבר הכי מטורף ששמעתי אי פעם (קחו בחשבון ששמעתי את קצב נואם להגנתו), וזה קרה באמת. חייל בודד, שחיף דרבי צדוק, בלי אולר, בשטח אויב, תחת הפצצות ואש צלפים (גיבסון לא הכניס את הקטע שדוס חטף יריית צלף שריסקה לו את הזרוע, כי חשב שהקהל לא יאמין), חילץ 75 פצועים. בכוח האמונה. [טריוויה: הוא טען שחילץ חמישים, הצבא טען שהיו מאה, אז הם התפשרו].

זאת אפילו לא גבורה. זה חסר הגדרה מילונית ובדיוני. זה הופך כל מיתוס על גבורה צבאית לזניח, חותר תחת המושג עצמו. האיש לא הרג איש במלחמה, ובזכות זה שהלך נגד הזרם אבל בעקבות עקרונותיו, הפך לגיבור המלחמה הכי פראי שיש.

אנדרו גארפילד, שלהבנתי היה ספיידרמן עד לאחרונה, מתלבש מעולה על התפקיד; טרזה פאלמר יפה כמו חטא, ולצערי זה אפילו לא החטא שלי; יוגו וויבינג טוב בתפקיד אבא דוס; בסאם וורת'ינגטון תמיד נהדר לצפות; ולוק ברייסי שובה. אחד הדברים הראויים בסרט הוא שהמפקדים והקצינים לא מתוארים כסתם סדיסטים ו/או מרובעים, אלא כאנשים מורכבים שמנסים לפתור דילמה צבאית סלאש אנושית.

זה סרט נהדר, בלתי נשכח, מעורר מחשבה, שמן הסתם יקטוף פרסים רבים, במיוחד עבור גיבסון, גארפילד והפעלולנים. אבל בהיותי קטנוני, שני דברים הציקו לי במיוחד.

הראשון היה האחרון: הקטעים הדוקומנטריים הנספחים לסרט אמנם מספקים את הסיומת שאסור היה להגיש בצורת כיתוב או סצנה מנופחת של הענקת עיטור, אבל מהווים אנטי-קליימקס בפני עצמם. אין להם מקום במיקומם הנוכחי, וצריך היה להעביר אותם אל אמצע הקרדיטים, או לבונוסים בדי-וי-די.

הדבר השני והמהותי היה רשת המטען שהחיילים מטפסים עליה כדי לעלות לרכס. זה פשוט הוציא אותי מדעתי. נכון שזה מאוד סינמטי ואפילו סימבולי כשלוקחים בחשבון את הצד הדתי ו/או הסיזיפי, אבל אין שום היגיון בדבר הזה. גם אם החיילים היו נאלצים לטפס בכול הסתערות, מה מנע מהיפנים לחתוך את הרשת, או להשליך עליהם רימונים, או סתם לירות עליהם מלמעלה, או להפגין זיקה לימי קדם וסתם לשפוך עליהם שמן רותח, או במקרה הכי אכזרי שניתן להעלות על הדעת, להקניט אותם במבטא צרפתי?!

וגם אם כל זה לא היה קורה, איך כל הסיוע האווירי והימי לא העיף את הרשת הזאת לקיבינימט?

בהיותי נוקדני עד טמטום ואובססיבי לגבי דברים שאין בהם כל תועלת לחיי, יצאתי לחקור את הנושא. מסתבר שאכן הייתה רשת דומה בקרב הוא, רק שהיא הייתה הרבה יותר קצרה, צרה ופחות מרשימה, ושאחד משלושת החיילים שהתנדבו לטפס על הרכס ולתלות אותה היה דוס, מה שאולי מסביר את הצגתו כעז הרים באקספוזיציה בסרט.

אלא שסרט הוא סרט, דרמה היא דרמה, ולפעמים חייבים לבחור בחירות אמנותית אפילו כשבאים לתאר משהו חסר תקדים, כדי להעצים מצד אחד, ומצד שני לא להפריז (ע"ע הצלף והזרוע).

אזהרה: ספוילרים שאינם באמת ספוילרים.

כך קרה שגיליתי שהמשפט הצבאי לא התרחש, כך גם ההברזה הכפויה מהחתונה, שאביו של דוס איים באקדח על דודו ולא על האמא (שהייתה נוכחת), שסמייטי לא היה קיים באמת אלא מהווה הלחם של כמה דמויות, שלמרות שזה נראה כמו הפרזה דרמטית החיילים אכן חיכו שהוא יגמור להתפלל ואכן דאגו להשיב לו את התנ"ך שאיבד כשנפצע, ושחייו של דוס אחרי השיחרור היו רחוקים מלהיות נעימים, כך שמי שקיווה לתגמול אלוהי – או אנושי – יתבדה.

דוס קיבל את עיטור הגבורה מידי הנשיא טרומן, אבל יצא מהמלחמה עם 90 אחוז נכות. לפני אוקינאווה הוא היה בפיליפינים, חטף שם שפעת שגזלה ממנו בסופו של דבר ריאה וחמש צלעות, וזה בנוסף לקליע הצלף שריסק את זרועו ולרימון שריסק את רגלו. הוא התקיים בקושי, עבד חלקית במיני משרות, ואילו אשתו עבדה במשרה מלאה, חלתה בסרטן השד, ואז מתה בתאונת דרכים כשהוא הסיע אותה לבית חולים.

 א"א

לקריאה נוספת

מודעות פרסומת

היו יומיות, אני אותן זוכרת

vlcsnap-2015-12-26-21h48m33s984אני לא יודע בוודאות שאין היום יומיות, אבל אני די בטוח שאין.

זוכרים את היומיות? פעם היו מקרינים סרטים לכול אורך היום, וגם מחליפים ביניהם: היית יכול להיכנס לקולנוע אחד ולראות שלושה סרטים שונים ברצף. אחרי שלושה ביקורים בקופה, כמובן. היו סרטים בעשר, בשתים-עשרה, בארבע אחר הצהריים. נדמה לי שבשתיים לא הקרינו סרטים כי בכול זאת… שלאפשטונדה.

הצגה יומית היה משהו ששווה לברוח בשבילו מבית ספר. קשה לי לדמיין דבר דומה לזה בימינו, כי גם אם היו מקרינים היום סרט בחצות היום, מי היה בורח בשביל זה מבית ספר? לא רק שהזמנים השתנו (הנוער רואה סרטים דרך הטלפון, אבל יש לי טיפ בשבילם: אם אתה יכול להכניס את זה לפה, זה לא מסך), אלא גם ובעיקר בתי הקולנוע.

היום, אם תברח להצגה יומית, תיאלץ להיכנס לקניון הומה אדם, מואר בנורות פלואורסצנט מחווירות, תהיה מוקף בהמונים שנעים כה וכה עם שקיות של קום איל פו והבעה של אנחנו לא ממש פה, ואחרי זה תקנה כרטיס שיבחר לך מחשב, תיכנס לקומפלקס, תתור אחר האולם התורן, ובתוכו תהיה חלק מחוויית הפופקורן.

אני לא יודע מי האידיוט המוחלט שהחליט שפופקורן וקולנוע הולכים ביחד, אבל הוא היה אידיוט מוחלט ואני מקווה שהוא כבר נפטר, בדמי ימיו ובשלולית קולה.

אני גם לא יודע מי המטומטם הקולוסלי שהגיע למסקנה שלצופי קולנוע יש עבדים שינקו אחריהם את הפופקורן והשתייה והחרא שהם משאירים אחריהם, ובטח ובוודאי שלא מבין את הצופים הנקלים שחושבים שזה הגיוני, אבל מאחל לכולם פסוריאזיס המלווה בנשירת ציפורניים. שלא תוכלו להתגרד, כולירות!

[צחוק-מקס-קיידי מטורף. נרגע תוך כדי חרחור]

בכול אופן, זה לא זה: בזמנו הקולנוע היה מפלט; אולם חשוך, אנונימי, לעיתים אינטימי, שבו יכולת להצטנף לתוך עצמך ולהימלט מהעולם, הרחק מההמון הסואן, להיעלם למרכזת השכבה במערב הפרוע, ובמקרה הכי גרוע לחצות את הריו גרנדה ולהתמוסס במקסיקו החסינה מפני החוק. אולם הקולנוע היה משול לבית על העץ. היית לבד גם אם בחברת אחרים.

היום אולם הקולנוע הוא רק עוד אפליקציה, עוד דוכן, עוד פרסומת שמחכה שתקליק עליה ותרכוש דרכה תירס שעבר ביקוע אטומי ומשקפי תלת-ממד שירדדו את החוויה. אתה נתון, נתין, עטין חליב, חלק מההמון. זה אינו מקום לברוח אליו, אלא מקום לברוח ממנו.

א"א

תוף הפח היקוש

חזק יותר! אני רוצה לאבד את השמיעה!

חזק יותר! אני רוצה לאבד את השמיעה!

וויפלאש. בימוי: דמיאן צ'זל, עם מיילס טלר, ג'יי-קיי סימונס, פול רייזר. 2014

 

אנדרו רוצה להיות מתופף שיזכה בתהילת עולם. לצורך העניין  הוא מתאמן עד זוב דם, ומתקבל לאקדמיה למוזיקה שבה מלמד מורה אגדי מטיל מורא, נוקשה כמו אבן צור במעטפת פלדה בשם פלטשר (זה השם של המורה, לא של המעטפת), שתלמידיו פוחדים ממנו כמו ממלאך המוות, אולי מפני שבכל פעם שהוא לא מרוצה מהביצועים שלהם הוא מראה להם שהוא מתאמן הרבה במכון על ידי תנועת יד מאומצת שאמורה לאותת להם להפסיק לנגן.

פלטשר רוצה שהתלמידים שלו יהיו מושלמים. וזה רק בתור התחלה: אחרי שהם מגיעים לשלמות, הוא רוצה שהם יעשו מאמץ נוסף. טוב, אפשר להבין – מוטיבציה היא לא מילה גסה. "הומו", לעומת זאת, היא כן מילה גסה, לפחות לדעתו של פלטשר, שמרבה להאשים את תלמידיו בהומואיות על גווניה. כי פלטשר הוא גבר-גבר, והוא לא סובל רכרוכיים, והוא מקלל וסוטר לתלמידיו בכל הזדמנות, ובכלל נוצר הרושם שהוא ניסה לפני זה אודישן ל"פול מטאל ג'קט", ולא התקבל בגלל מידה בלתי נסלחת של רוך.

פלטשר הוא דמות לא אמינה, ובנאדם שלא היה נשאר יומיים בבית ספר מודרני מכובד. מעבר לזה הוא רחוק מלהיות מאיים באמת, והגידופים שלו כל כך לא ססגוניים שזה מביך. ג'יי-קיי סימונס הוא שחקן אופי נהדר, אבל הוא לא מסוגל להחזיק סרט שלם על הכתפיים, במיוחד לא כשמדובר בתמהיל משונה כמו זה שלפנינו, קוקטייל ביזארי של פול מטאל ג'קט ו"פלאשדנס"; התת-מודע של הבמאי/תסריטאי עבד שעות נוספות כשהחליט לקרוא לסרט וויפלאש: המצילה שדם ויזע מנתרים ממנה, רק מדגישה את הקרבה לריקוד המיוזע ההוא משנות השמונים.

את המתופף הצעיר מגלם מיילס טלר, שנראה כמו אלביס מצולק ללא כריזמה. הסיפור שלו חסר כל נפח. נכון  שהוא מתאמץ, המורה שלו מאמלל אותו, אביו לא מעריך אותו, והוא עצמו יהיר כמו שרק מוזיקאי צעיר מסוגל להיות. אבל מבחינת הצופה הוא כמעט נטול אישיות.

את אביו מגלם פול רייזר, בתפקיד תמוה ודליל. וכשעל שלושת הדמויות הקלושות האלה ניצב הסרט כולו, אין פלא שהוא לא עובד, ולמרות שזכה בשלל ביקורות טובות והמוני זרי דפנה מעטרים את הפוסטר שלו (כי אין להכחיש – הסרט הזה הוא סקיצה מעולה לסרט), הוא קורס.

אבל רגע… יש את המוזיקה! זאת הדמות הרביעית, אולי הכוכבת האמתית של הסרט, ולכאורה הייתי אמור להתמוגג: ג'ז, ביג בנד, אקדמיה למוזיקה, כלי נשיפה. אבל גם זה לא עובד. הבימוי המאולץ מוציא את הסווינג מהג'ז, לא מצליח להלהיב, נוקשה ולא סוחף, ובסוף אתה רק תוהה מה טוב במורה שדוחק אותך אל הקצה בלי להעניק לך כלים להגיע למקומות אליהם הוא רוצה שתגיע.

אותי, אישית, זה גם הותיר מעט טראומתי: אם אשמע עוד אנקדוטה אחת על צ'רלי פרקר, אני ארצח מישהו.

קדימה, תעזו להגיד לי צ'רלי פרקר עוד פעם אחת. אני מתרה בכם!

 

א"א

בדיוק הטמפו שלי

בדיוק הטמפו שלי

וויפלאשדנס

וויפלאשדנס

משעמם! מדשדש! ישאיר אתכם אדישים!

משעמם!
מדשדש!
ישאיר אתכם אדישים!

נח בשבע שגיאות

חיילי הצעצוע שלי.
זיכרון עצל וחסר טעם שמתגנב מאחורי קלעי המחשבה ומתייצב באור הזרקורים בזמן שהמוח מחפש לעצמו נואשות גירויים, מאחר שהדבר שבו מעסיק אותו בעליו משול לבולען הגוּתי.
וחושב המוח הלאה: האם יש גן עדן או גיהינום כלשהם או איזה וָ‏לְהַ‏לַ‏ה אליו הלכו חיילי הצעצוע שלי, לאחר שהמסתי אותם תחת קרן הלייזר האכזרית של הזכוכית המגדלת שלי? בזמנו, תבינו, לא היו יוטיוב ואקסבוקס ואינסטגרם, הדרך היחידה לעשות סלפי הייתה להיכנס לתא של פוטו-רצח, והעולם היה אפור ושומם וחסר עניין, כך שהבנאדם צריך היה לייצר לעצמו שעשועים לשעות הפנאי. וזאת הייתה אחת מהדרכים היצירתיות בהן העברתי את ילדותי: המסת חיילי צעצוע תחת זכוכית מגדלת.
כתוצאה הם הפכו לגושים מבחילים של… משהו, שדי דמה ל… משהו, אם כי לא היה ברור למה בדיוק, כשפה ושם בצבץ מתוך הגוש הטבוח המומס נשק, או ראש, או דבר אחר שהעיד כי מדובר בשרידים של העימות ההיסטורי המכריע ביני לבין שטנץ מפלסטיק.
הזיכרון הגיח כאמור מתוך ייאושו של מוחי, בזמן שאילצתי אותו לצפות בסרט "רכבת הקרח", מעשה אליו הודחתי על ידי שמות כגון ג'ון הרט, אד האריס וטילדה סווינטון. דעתי על הסרט בשתי מילים: ז-בל. מטפורה עלובה ולעוסה ומטופשת שחבל בכלל לבזבז עליה את הזמן.
וכך קרה שתהיתי אם זה הסרט הכי מטומטם שאראה השנה, כשבד בבד אני תמה מה עלה בגורלם של קורבנותיי הפלסטיים.
וראו זה פלא – יום לאחר מכן קיבלתי תשובה על שתי השאלות, כשהלכתי לראות את הסרט "המבול", מעשה אליו הודחתי על ידי שמות כגון אנתוני הופקינס, ריי ווינסטון וראסל קרואו. ועוד בתלת-ממד.
הסרט, שבמקור נקרא "נח", עוסק בסיפור התנכי אודות התיבה, שכולנו מכירים היטב. והוא מטומטם עוד יותר מ"רכבת הקרח".
עכשיו, זוכרים את הנפילים שעזרו לנח לבנות את התיבה והגנו עליו מפני האספסוף בהנהגתו של תוּבַל קין (וולקן היהודי)? אל תגידו שלא, בחייכם! אני אמנם לא בדיוק תלמיד ישיבה, אבל ברגע שראיתי את הנפילים ידעתי – בוודאות מוחלטת – שזהו הגיהינום אליו הלכו חיילי הצעצוע המומסים שלי: אל הסרט האווילי הזה של דארן ארונופסקי. שהרי הנפילים נראים בדיוק כמו חיילי צעצוע מומסים, גושים חדגוניים ותמוהים של… משהו.
איך? איך קורה שהאיש שפעם עשה את "פַּי", ואת "המתאבק" שאהבתי, עשה גם את הדרעק הזה?! כנראה שאחרי "ברבור שחור" – שרצה ולא הצליח להיות סרט של פולנסקי – עלה למישהו השתן לראש, וזאת אולי התיבה הקטנה שהוא בנה כדי לשוט בה במבול הצהוב.
הסרט המשונה הזה, הריקני, נפתח באפילוג שנראה כשייך לסרט מבוסס-קומיקס; עובר לסגנון רוחני ניו-אייג'י מיופייף וזב-חוטם שמטיף בחשאי גלוי לצמחונות (זוכרים את חיית האיצטרובל התנכית האגדית? האנשים הרעים, החוטאים שבגללם הבורא משמיד את הארץ, הורגים אותה. וגם מחליפים את ילדיהם תמורת בשר); אחרי זה נראה כמו מחווה ל"הגביע הקדוש" של מונטי פייתון; משם פונה פנייה חדה לאקשן רווי פעלולים מרשימים בתלת-ממד; ואז נמתח לאורך פרק זמן מייגע כדרמה משפחתית לא מרשימה (בתלת-ממד!); ובסוף אתם מקבלים את נח שהופך לג'ק טורנס מ"הניצוץ", ואין פלא – יש לו קדחת הבקתות.
All rain and no play make Noah a dull boy
עד כמה הסרט מטומטם? הנה: בזמן השהייה הארוכה על התיבה, מסתבר שאשתו של שם בהיריון. בשלב הזה, נח בטוח שעל הגזע האנושי להיכחד, כך שהיריון ממש לא עולה בקנה אחד עם תכניותיו. אז יש לו פתרון יצירתי: אם תיוולד בת, שיכולה להמשיך את האנושות, הוא יהרוג אותה. בן הוא ישאיר בחיים. כל זה תוך התעלמות אווילית מהעובדה ששם ואשתו יכולים להמשיך להתרבות גם בעתיד.
אה, כן, ידעתם שנח היה הנינג'ה הראשון? יש לו מין אבני נפץ קטנות ופלאיות כאלה, ולדעתי האישית מדובר בקקי של הנפילים.
ואולי הכי יפה: נח היה רופא מרדים. וטרינר איפידורלי, או משהו דומה.
עכשיו, יכול להיות שהוא נועל טימברלנד, או שזה רק אני?
טוב, די, ממש אין טעם להמשיך לדוש בדבר הזה. הסרט הזה יותר קלוש מהדעות של רוג'ר ווטרס.

 

רק הערה קטנה לסיום, אם יותר לי, ליוצרי "רובוקופ": כל כך הרבה מיליארדים השקעתם בו, ולא יכולתם לשים קצת שמן, שיפסיק לחרוק על כל צעד ושעל?!

א"א

היי לי הסכין


מפעים.

זאת המילה המתאימה לתאר את הסרט החדש של פולנסקי.

כמו "אלוהי הקטל", שהיה מבוסס על מחזה של יסמינה רזה [המופלאה. אבל היה בסרט הטוב ההוא משהו מלאכותי שגם אחרי שתי צפיות בו לא הצלחתי לאתר. נדמה לי שזה קשור בכימיה בין ארבעת השחקנים, שכל אחד מהם בנפרד עשה עבודה נפלאה (במיוחד כריסטוף ואלץ), אבל כתלכיד הם לא התגבשו], גם פה לקח פולנסקי מחזה והעבירו לקולנוע. הפעם המעובד הוא דייויד אייבס, שבזכות הגרסה הבימתית האמריקאית המאוד מצליחה של המחזה שלו הצליחה השחקנית נינה אריאנדה ("חצות בפריז") לזכות בטוני. ככל הנראה היא גם תגלם את ג'ניס ג'ופלין בסרט עתידי. המחזה הועלה גם בתיאטרון "הבימה".

בבסיס העלילה של הסרט במאי ומחזאי בשם תומא, שעורך אודישנים לתפקיד הנשי הראשי למחזה שכתב על בסיס "ונוס בפרווה" של ליאופולד פון-זאכר מאזוך. אתם יודעים, המ(א)זוכיסט.

עם תחילת הסרט אנחנו מוצאים אותו מיואש – יום מייגע של אודישנים הניב רק צצקעס לא מרשימות, לא נשיות. כך הוא מדווח לארוסתו, שהרינגטון שלה הוא "רכיבת הוואלקירות" של ואגנר. ברגע-שאחרי-הרגע-האחרון נכנסת לתיאטרון ונדה, שעל פניו היא פְרֵחָה, אבל מההתחלה ברור שהיא תהיה הליהוק המושלם.

אלא שתומא עוד לא יודע את זה.

מה שגם הוא וגם אנחנו לא יודעים, זה שיש פה הרבה מעבר ליכולות המשחק הבלתי צפויות שלה: היא שיננה (זהירות: מפנקים! [ספוילרים. אבל לא ממש משמעותיים]) את הטקסט בעל פה, יש לה תובנות והשגות בנוגע למחזה בכלל ולספר בפרט, והיא הגיעה עם תיק מרי פופינס שממנו היא שולפת הפתעות ללא הרף.

תומא האומלל, שמתוקף מעמדו כמחזאי ובמאי אמור להיות סוג של אל, הופך לאסקופה נדרכת. ולא רק שוונדה שולטת בו כבר מההתחלה, כפי שברור, אלא שהוא נקרע בין שתי אלות: ונוס מצד אחד, וברינהילדה המצלצלת בסלולרי מצד שני. הוא מוצא את עצמו בין הפֶטיש לסדן.

פולנסקי, בדרכו הייחודית, תמיד גורם לך לנוע באי נוחות בכיסא. יש לו את הכישרון לזה, וזה בכלל לא שייך לטינופת שמכסה את הריפוד של המושבים ב"יס פלנט", או לכך שהרצפה שם דביקה. האיש פנומן.

פה הוא מסתייע במשחק האולימפי* של עמנואל סניה ומתיה אמלריק המושלמים. אמלריק (הפרפר ופעמון הצלילה, קוונטום של נחמה. נראה לי שבמקרה הנוכחי פולנסקי בחר בו כמייצג הקולנועי שלו) הוא מופת של משחק בסטנדרט אנגלי, וסניה מהפנטת. שלושתם מהלכים על חבל מאוד דק – ניע קטן ואתה נופל לתהום של בנאליה. או בַּכְּחָנַלְיָה*. גם המעברים של שני השחקנים בין הדמויות והגילומים שלהם מושלמים. עדינים. מדויקים.

93 דקות ישבתי עם חיוך מרוח על הפנים (אלא איפה?!). ואיזה פינאלה!

* חי-חי

–במאמר מוסגר הייתי אומר משהו על שתי המטומטמות שישבו לימיני ודיברו וציחקקו לאורך כל הסרט ושאחת מהן אפילו ענתה לטלפון תוך כדי, כמו גם על המנהג המטומטם-גם-אם-רווחי למכור פופקורן ומשקאות דביקים למי שבא לראות סרט, אבל לישראל אין הסכם הסגרה עם הבלוג שלי—

! – הערה אובססיבית. הנעליים של תומא. הטריפו אותי. הטריפו. כל כך שמחתי שהיא חלצה אותן, שזה כמעט הפך להיות שיאו של הסרט מבחינתי. אבל זה רק אני.

ארז אשרוב

:- יונסקו מתרכך בקברו -:

הוא כבד, הוא אחים

dfmp_1414_night_in_casablanca_1946כשנודע שהאחים מרקס עומדים לשחרר סרט בשם "לילה בקזבלנקה", איימו האחים וורנר, מפיצי "קזבלנקה" הקלאסי, לנקוט בהליכים משפטיים נגד ההפקה, בגלל השימוש בשם "קזבלנקה" בכותרת.

גראוצ'ו מרקס שלח להם מכתב בזה הלשון:

"האחים וורנר היקרים,

"ככל הנראה יש יותר מדרך אחת לכבוש עיר ולהצהיר שהיא שלך. לדוגמה, עד שחשבנו לעשות את הסרט הזה, לא היה לי מושג שקזבלנקה שייכת באופן אקסקלוסיבי לאחים וורנר. עם זאת, ימים אחדים לאחר שהודענו על תחילת ההסרטה, קיבלנו את המסמך החוקי הארוך והמאיים, המזהיר אותנו שלא להשתמש בשם קזבלנקה.

"מסתבר שבשנת 1471, פרדיננד בלבואה וורנר, סבי סבכם, שחיפש קיצור דרך לעיר ברבנק, הגיע לחופי אפריקה, תקע את דגלו באדמה וקרא למקום קזבלנקה.

"אני פשוט לא מבין את הגישה שלכם. אפילו אם אתם מתכוונים להוציא מחדש את סרטכם, אני בטוח שחובב הקולנוע הממוצע יוכל – עם חלוף הזמן – להבדיל בין אינגריד ברגמן להרפו. אני לא יודע אם אני אוכל, אבל בהחלט אשמח לנסות.

"אתם טוענים שקזבלנקה שלכם, ושאף אחד אחר לא יכול להשתמש בשם ללא הסכמתכם. ומה בנוגע ל'האחים וורנר'? האם גם זה בבעלותכם? יש לכם בהחלט הזכות להשתמש בשם וורנר, אבל מה עם האחים? מקצועית, אנחנו היינו אחים הרבה לפניכם. ואפילו לפנינו היו אחים – האחים סמית, האחים קרמזוב, דן אחים – שחקן בייסבול מדטרויט, וגם 'שבת אחים גם יחד'.

"עכשיו, ג'ק, מה איתך? האם אתה טוען ששמך מקורי? ובכן, הוא לא. הוא היה בשימוש הרבה לפני לידתך. ככה סתם, אני יכול לחשוב על שני ג'קים – ג'ק מג'ק ואפונת הפלאים, וג'ק המרטש, שבזמנו חתך בבשר החי.

"בנוגע אליך, הארי, אתה בוודאי חותם על הצ'קים שלך מתוך אמונה שאתה ההארי הראשון בכל הזמנים, ושכל ההארים האחרים מתחזים. אני יכול לחשוב על שני הארים שהקדימו אותך. היה הארי של המגדלור, מימי המהפכה, והיה הארי אפלבאום, שחי בפינה של רחוב 93 ושדרת לקסינגטון. למרבה הצער, אפלבאום לא היה ממש ידוע. פעם אחרונה ששמעתי ממנו, הוא מכר עניבות.

"כל זה בוודאי נשמע כמו נאום כעוס ומר, אך לא זו הכוונה. אני אוהב וורנרים; כמה מהחברים הטובים שלי הם האחים וורנר. אפשרי הדבר שאני עושה לכם עוול ושאתם בעצמכם לא יודעים דבר על הסיפור הזה. יש לי תחושה שהניסיון למנוע אותנו משימוש בשם הוא רעיון של עורך דין משחר לטרף, שעושה סטאז' קצר במשרד שלכם. ובכן, אנו נילחם בו עד לערכאות הגבוהות ביותר! אף הרפתקן-חוק חיוור-פנים לא יגרום לטינה בין המרקסים לוורנרים. בתוך תוכנו כולנו אחים, ונישאר חברים עד שהסליל האחרון של לילה בקזבלנקה יתנדנד על המקרנה".

מכתב זה גרם למבוכה אצל האחים וורנר, והם ביקשו מגראוצ'ו סינופסיס, על מנת להגיע לאיזושהי פשרה. זה מה שקיבלו:

"אני מגלם רופא נאה במיוחד המטפל בילידים, וכחלטורה ממשכן פותחנים וקליפות אפונים אצל פראים לאורך חופה הזהוב של אפריקה. כשאני פוגש לראשונה את צ'יקו, הוא עובד בבית מרזח, שם הוא מוכר ספוגים לעכברי בארים שלא יודעים לשתות. הארפו הוא נושא כלים ערבי שחי בתוך כד יווני בפרברי העיר. כשהסרט מתחיל, דייסה, ילידת המקום, מחדדת חצים לקראת הציד. פול הנגאובר, הגיבור שלנו, מדליק כל הזמן שתי סיגריות בבת אחת. ככל הנראה הוא אינו מודע למחסור בסיגריות.

"יש הרבה סצנות של הדר ועוינות חריפה, ויש גם שליח שפותח בריצת אמוק. ריצת אמוק, במקרה ולא הייתם שם, הוא מועדון לילה קטן בשולי העיר".

מישהו בחברה עדיין לא היה שלם עם הסינופסיס, כך שהם דרשו פירוט נוסף. וקיבלו:

"בגרסה החדשה אני מגלם את בורדלו, אהובתו של המפרי בוגרט, במלון על חוף ים הגדוש בנערות סמוקות לחיים, שרובן הועמדו למשפט בעוון שידול. הרפו מתחתן עם בלש המלון, צ'יקו מנהל חוות יענים, ונערתו של בוגרט, בורדלו, מבלה את שארית חייה בבית באקול".

זה סתם סופית את הפה לאחים וורנר. או שהם הבינו שצוחקים עליהם, או שהתסריט הזה סיפק אותם.

א"א 

כמה הערות פילמאיות

*

לופר

  1. אם אתה עומד בנקודה מסוימת בשעה מסוימת עם רובה ומחסל מישהו שעומד על הברכיים במרחק מטר ממך, זה לא מקנה לך את התואר "רוצח". זה מינימום אפשרי של מיומנות; מרוצח נדרשים כישורים.
  2. אם בשנת 2074 כל כך קשה להיפטר מגופות בגלל שהרשויות מזהות כל שריד, איך זה שהן לא מוצאות את מכונות הזמן המגושמות האלה?
  3. ג'וזף גורדון-לויט לא נראה כמו ברוס וויליס העתידי, אלא כמו הבן של רוברט מיצ'ם.
  4. שם יותר הולם לסרט: "רגע, זה לא סרט שכבר ראיתי לפני רגע, זה לא סרט שכבר ראיתי לפני, רגע…"

זהות גנובה

  1. עריכה זה לא אקשן.
  2. האמריקאים לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות.
  3. עשר שניות אלברט פיני?!!?
  4. הסוף זה כמו ג'יימס בונד למורמוניות.
  5. שם יותר הולם לסרט: "רוקד עם זאבים"

לרומא באהבה

  1. באופן נדיר, כל המבקרים שהם לא אני צדקו: זה סרט נוראי.
  2. הסרט הוא כמו הפלוץ של כל הקומדיות האיטלקיות העממיות של פעם, רק בלי הריח.
  3. גילוי נאות: פליאצ'י במקלחון זאת הברקה.
  4. שם יותר הולם לסרט: "לה פורצה דל פלוצה"

ספייק לי

  1. מת עליך, איש!
  2. (נשמעתי שחור?)

זה בוודאי המקום

  1. "בוודאי"!??! בוודאי שלא: מזכיר לי את התרגומים האלה בטלוויזיה שבהם הפושע הקשוח אומר "אני יודע זאת", במקום "אני יודע את זה". בוודאי היא מילה שיש לזרוק לוואדי או להסתיר בבוידעם.
  2. שון פן מופלא. פשוט שגיב. [זה בוודאי מקום שגיב]
  3. גם דייויד ברן, אבל מסיבות אחרות.
  4. סרט נהדר. בוודאות.
  5. שם יותר הולם לסרט: "אוזי מנישביץ"

ארז אשרוב

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: