רוץ לוליק, רוץ

אני חייב להודות ש"1917" מאוד הלהיב אותי. לפני שראיתי אותו; הגרסה המוסרטת הרבה פחות טובה מזאת שדמיינתי. וזה לא שהדמיון שלי מופלא במיוחד, או משהו דומה, כמו שהסרט פשוט לא מוצלח.

אחרי קרוב לארבעים דקות צפייה הבנתי שהסרט לא סוחף אותי. לא לוקח אותי לשום מקום רגשי או אדרנליני, ואפילו במצבי הלא-סחוף הבחנתי מיד בפגיון של הטייס הגרמני שחולץ מהמטוס הבוער.

עכשיו, כשחייל צעיר מגלה חוסר-חיילוּת פושעת, ניחא. אבל אחרי התפנית ה"מפתיעה" הראשונה הזאת, דווקא החייל הבוגר, המנוסה, מפגין חיילות כל כך עלובה שאתה לא מבין איך שרד עד כה, והסרט מתחיל לעורר בך זיכרונות מ"איך לא להיראות" של מונטי פייתון. מאוחר יותר, כשהחייל רץ בשוחות ושואל "איפה קולונל מקנזי?" שוב ושוב, בבהילות מלודרמטית, וכולם אומרים לו להמשיך הלאה, ברפטטיביות, זה כבר ממש מערכון של מונטי פייתון.

נעצור רגע לתיאור קצר של העלילה: שני חיילים נשלחים למשימה א-לה-"גליפולי", להעביר מסר לכוח של 1,600 חיילים אנגלים שעומדים ליפול למארב. עליהם לצאת מנקודה א' ולהגיע לנקודה ב', בזמן קצוב, כשבתווך מסתובבים מן הסתם כמה גרמנים. כפי שמרמז שם הסרט, אנחנו במלחמת העולם הראשונה. הדרך שלהם אמורה להיות מותחת, רצופת הרפתקאות, מרתקת, ובמקרה הטוב גם להגיד משהו על זוועות המלחמה.

אבל אם כבר שוחות, מה מדבר יותר את אבסורד המלחמה מ"שבילי התהילה" של קובריק? ואם להגיע מנקודה א' לנקודה ב' דרך שטח עוין, יש לנו את "חבורת הלוחמים" המופלא של וולטר היל. והרי אחת הבעיות של הסרט: הוא יותר מדי סרטים אחרים. רוצים הרג הומו-ארוטי של אויב, כמו ב"טוראי ריאן"? פה יש את זה, בפורטה, כולל תנוחה מיסיונרית. רוצים "גברים במלכודת"? יש, בזעיר אנפין ובאופן שרק ממחיש שוב כמה הסרט ההוא היה מפעים.

אבל רגע, אם אנחנו כבר במים גועשים ובמפל, כמה סרטים כבר ראיתם שבהם נמלט מצליח לברוח בזכות מים גועשים ומפל, ובאותו שוונג גם מקצר לעצמו את הדרך? הרבה, אני מניח. 1917 התווסף לרשימה.

פה הייתה לזה תכלית נוספת, מעבר להימלטות: הסרט מצולם בשוט אחד, לכאורה. ואם הוא מצולם בשוט אחד, זה אומר שהוא מתרחש ב"זמן אמתי", ואם הגיבור שלנו אמור לעבור מרחק לא קצר בזמן אמתי, ואנחנו אמורים לעקוב אחריו בזמן אמתי, איך יחצה מרחקים ואיך יעבור הזמן בלי שנשתעמם? פה נמצאו שלושה פתרונות, מגושמים אחד-אחד: המפל; אובדן הכרה ארוך עד הפרזה של החייל (הוא נורה בראש או פתח את הראש? לא ממש ברור); והכי גרוע – חוסר היגיון של התנהלות בחלל, או מה שאני מכנה "אנכרוניזם במרחב". יש כמה מקומות בסרט בהם הפרוטגוניסט שלנו חוצה מרחק קצר במיוחד כדי להגיע מאזור תופת מלחמתי, לאזור שכנראה מוגן על ידי הבועה של סטיבן קינג. כאילו יש איזה הסכם ג'נטלמני עם הגרמנים שהם יורים רק עד קו העצים, ומעבר לו עושים "פוס". שתי דקות הליכה מדשדשת מפרידות בין יער מוגן לשוחות מופגזות.

מה ששוב מזכיר לי את חוסר החיילות: קבוצה גדולה של חיילים יושבת ביער במעגל (בצפיפות!) מסביב לחייל שר. איש לא מבחין בחייל שמתגנב אליהם מאחור. סליחה, מתקרב – הוא לא מתגנב. גם את הסצנה הזאת של השיר המרגש באמצע מלחמה כבר ראיתם בהרבה סרטים, כולל כמובן ב"שבילי התהילה". ונחזור שוב לכשלי הפרוטגוניסט עצמו, שבשלב מסוים חוסם פה של חייל גרמני כאילו מדובר באישה שהוא עומד להציל מחוטף, ואחרי זה גם מפקיר את הנשק. היער, לדאבונו של הסרט, הזכיר לי את "ילדותו של איבן" המזהיר של טרקובסקי.

ריחמתי על גרגורי מקיי, השחקן בתפקיד הראשי. במקום לעשות ממנו דיקפריו ב"האיש שנולד מחדש", כלומר גיבור שחותר קדימה בנחישות ובמידה של אכזריות, הבמאי סם מנדס לקח אותו יותר לכיוון של שלי דובאל ב"הניצוץ", מה שהצריך ממנו לייבב פה ושם ובעיקר לבהות בהלם למשך רגעים ארוכים, דרישה די קשה ומייגעת.

מה שמביא אותי לשחקני האורח (קולין פרת', בנדיקט קמברבץ', מארק סטרונג, ריצ'רד מדן ["שומר ראש", שפה עושה תפקידון מעולה. אגב, הרגע בו מקיי מזהה אותו על פי הקול צפוי, נלעג, פתטי ובעיקר מצחיק], ואפילו אדריאן סקרבורו), שלא ברור לי למה בזבזו את זמנם על הסרט, בתפקידים כמעט חסרי משמעות.

מה שמניב את ההשוואה המי-יודע-כמה ל"דנקרק" המופתי, שם, בנוסף לכל, גם השימוש במוזיקה היה מעולה. ופה? המוזיקה נעה בין רקע לנחיתת חייזרים אצל שפילברג לבין ליווי לבקיעת יצורי ים זוהרים ב"אקוומן" (כך שלא הופתעתי לגלות שתומס ניומן הלחין גם את "נימו" ו"דורי"); מבנאליה אל פתוס וחזרה. מעיק.

ובאשר לשוט הבודד? לא יודע, הרגשתי כמו מלווה בטיול שנתי, שצריך להשגיח כל הזמן על הילדים במקום ליהנות מהנוף.

א"א

 

 

מושלם, חוץ מהפגם המרכזי

צ'רלי וריק (Charlie Varrick). בימוי: דון סיגל, עם וולטר מתאו, ג'ו דון בייקר, ג'ון ורנון, ג'קלין סקוט, אנדרו רובינסון, 1973

הסרט נפתח בסצנה פסטורלית, עם מוזיקה בהתאם: טבע. ילדים (חלקם של הבמאי, אחד של מתאו) ובני נוער נהנים מפעילויות חוץ ומשחקים בעיירה קטנה בשם טְרֶס קְרוּסֶס, שלושה צלבים. זה תמים, עד שמופיעה נערה בביגוד… קיצי, נקרא לזה, ואז המוזיקה עושה תפנית סקסית (קצת מטריד כשמגלים שזאת אן, 13, הבכורה של סיגל). אחריה רואים מישהי יותר מבוגרת, שאחד הבנים של סיגל שורק לה. הדואליות הזאת שזורה בסרט כולו. עכשיו המצלמה מתרוממת אל מרפסת של בניין ישן, בנק, מגיעה אל דגל אמריקה (ארץ הדואליויות הבלתי מוגבלות) התלוי שם, ויורדת בחזרה לקרקע, להתמקד בכניסתה לעיירה של לינקולן קונטיננטל שבה יושבים שניים: צ'רלי וֶריק ואשתו ניידין. צ'רלי מחופש לאיש מבוגר יותר (שדי דומה לבמאי, עם שיער השיבה, הגבות העבות, השפם והשומה). המכונית חונה; הוא רוצה לפדות צ'ק מהבנק. ניידת עוצרת ליד, חילופי דברים, צ'רלי נכנס לבנק. הניידת ממשיכה הלאה, אבל אחד השוטרים חושד במשהו. אולי זה לא מפליא: ג'ון קנדי נרצח תוך נסיעה בקונטיננטל.

בינתיים, בפנים הבנק, מתנהלת שיחה מנומסת בין צ'רלי לפקידי ומנהל הבנק, ואז נשלף אקדח. כצפוי, זה שוד. הקצב נעשה מסחרר, הליווי המוזיקלי המשובח של ללו שיפרין מעצים את התחושה, שני אנשים שבקושי שמנו אליהם לב מסתובבים עם מסכות ותנועה ריקודית מלווה בידי ג'ז – טדאא! דון סיגל במלוא הדרו. סצנה מרהיבה ומקפיצה, שמבחינתי שווה את כל הסרט. השוטרים מההתחלה חזרו, מתנהלים קרב יריות, בריחה, מרדף מכוניות קצר.

הערת ביניים: דבר מאוד מעצבן בסרט, שנתקלים בו בהרבה מאוד מקרים עד ימינו, זה חריקת צמיגי מכוניות על קרקע חולית או טרשית או סלעית.

בחזרה לעלילה. צ'רלי, יש להבין, הוא טייס ריסוס שבשעות הפנאי שודד בנקים קטנים – כסף קטן, סיכון קטן. "הוא לא רוצה לפגוע באיש ולא להיפגע," אמר דון סיגל. אלא שהפעם היו כמה תקלות בדרך. הראשונה היא שיש הרוגים: שוטר, שומר בבנק, שודד, ניידין. התקלה שמניעה את המשך הסרט היא שהשוד השתבש בהפוך: בבנק היה המון כסף, ששייך לאנשים לא נעימים, ששולחים את ג'ו דון בייקר הנפלא, סדיסט חסר מעצורים (נפלא!), לסדר את העניינים. עכשיו צריך לראות איך צ'רלי יוצא מהתסבוכת האיומה אליה נקלע. בהקשר הזה, נותר בסרט איום לא ממומש: בעוד שהמאפיה ממשיכה לרדוף את צ'רלי, אנשי החוק נעלמים מהתמונה מעט אחרי שנכנסו אליה, למרות ההבטחה לצלוב את השודדים. בהמשך לטענה הבאה שלי, אם שמה של העיירה מסמל שלושה קורבנות, אפילו בכך מתעלם הסרט לחלוטין ממותם של השוטר והשומר.

הסרט שזור בהרבה סצנות משובחות ותמונות שנחקקות בזיכרון, אבל מה שהרג לי אותו הוא חוסר הסימפטיה שמעוררת הדמות הראשית. צ'רלי והשודד השני (אנדרו רובינסון, סקורפיו מ"הארי המזוהם") לא עוצרים לרגע להרהר בחבר המת, וזה מילא: אחרי שאשתו מתה מפצעיה, האבל של צ'רלי מזכיר את הטווח הרגשי של שוורצנגר ב"שליחות קטלנית". הראשון. כתוצאה, לא ממש אכפת לך ממנו ומהישרדותו ומהפשע המושלם שלו, שהוא למעשה פשע אקראי מושלם, או פוסט-פשע מושלם. חוסר העניין המוחלט שלו בקורבנות השונים הופך את הדמות לריקה; אפילו הרוצח הסדיסט מחייך בהנאה כשהוא גורם כאב.

"וולטר מתאו היה היחיד שלא אהב את התסריט," כתב סיגל באוטוביוגרפיה שלו (A Siegel Film, 1993. אגב, הקרדיט האישי הזה הופיע לראשונה בסרט הנוכחי, וייתכן שאופשר בעקבות ההצלחה האדירה של "הארי המזוהם"). מתאו לא אהב את כל הפתיחה עם השוטרים והצ'ק, וחשב שלא ברור מספיק מה קורה שם. "וולטר רוצה לראות את הבננה לפני שהוא מחליק עליה… אני רוצה לראות את הבננה אחרי שאני מחליק עליה." סיגל משחזר שיחה שלו עם מתאו, אחרי צילומי המרדף של המכונית והמטוס, הקליימקס של הסרט:

ו"מ:  בחיי, זה היה חתיכת צילום.

ד"ס: אתה מבין שזה הדבר הנחמד הראשון שאמרת לי על צילום כלשהו בסרט?

ו"מ: זה הדבר הראשון שראיתי ואהבתי.

צ'רלי בריגס (שחקן): מר סיגל הוא במאי גדול.

ו"מ: צ'רלי, אמרתי למר סיגל שאם הוא אי פעם היה מצלם תסריט ראוי לשמו, הוא היה הבמאי הגדול ביותר שקיים. *

ד"ס: לרוע המזל, אני לא יכול להמשיך בשיחה האבסורדית הזאת… באשר אליך, מר מתאו, תענוג לעבוד איתך; אבל מה שיש לך להגיד על התסריט טיפשי במיוחד בעיניי.

במהלך ההסרטה, מתאו התלונן גם בפני רובינסון על הסרט, שלדעתו לא היה שווה הרבה, וגם על כך שליהקו אותו לתפקיד במקום מישהו כמו ברונסון, נניח. לדברי רובינסון, אחרי שמתאו ראה את הסרט הוא שינה את דעתו, אבל סיגל האמין ש"בגלל הגישה השלילית [של מתאו], הוא היה אחראי במידה רבה לחוסר העניין של האולפן בצ'רלי וריק. ואם אולפן לא עומד מאחורי סרט, כבר עדיף לא להסריט אותו."

הסרט נכשל בקופות. וורנר לא עשו כלום כדי לקדם אותו.

א"א

* פיטר בוגדנוביץ' כינה את סיגל "במאי סרטי ה-B הגדול ביותר". נראה לי שהוא כיוון להעניק לסיגל מסגרת מכובדת משל עצמו, יותר מאשר להכניס את כל הסרטים שלו תחת האוהל הזה.

המכורים לניטרוגליצרין

"בעבור חופן דינמיט" (Duck, You Sucker/A fistful of Dynamite/Once Upon a Time in… the Revolution/Giù la testa) הוא סרט רחב-יריעה, פגום אבל מעניין, של סרג'ו ליאונה. זה המערבון האחרון שביים והסרט האמצעי בטרילוגיית "היו זמנים" שלו, ששיאה בתחילתה – המערבון המופתי "היו זמנים במערב".

אם "הטוב, הרע והמכוער" מתרחש על רקע מלחמת האזרחים באמריקה, הסרט הנוכחי מתקיים על רקע מלחמת האזרחים (המהפכה) המקסיקאית, וקווי העלילה הכלליים דומים. את הטוב והרע מגלם ג'יימס קובורן המזהיר במבטא אירי, ואת המכוער מספק במבטא מקסיקאי רוד סטייגר, שחקן נהדר אך מוגזם, שבתחילת הסרט משתין על נמלים; אולי זאת מחווה לעקרב המת בתחילת "חבורת הפראים" של פקינפה.

עם פתיחה כזאת, לא פלא שיש ב"דינמיט" משהו ביזארי, אם בגלל שמדובר במערבון שבו שני הגיבורים לא רוכבים על סוסים (אופנוע, אם כבר), אם בגלל שהמוזיקה של אניו מוריקונה משקרת (הנעימה הקדם-צרפתית הקלילה שחוזרת על עצמה ברגעים טרגיים מעלה על הדעת את רכיבת האופניים של קיד וקסידי, במקום את סצנת העינוי של טוקו), ואולי במיוחד בגלל המשולש הרומנטי האירי הביזארי שמוגש לנו בסלואו מושן, אפרופו פקינפה. מה זה, "המכורים לזהב"?!

זאת בנוסף לשימוש נרחב במילת ה-N, ציטוט של מאו בפתיחה, וסצנת אונס שגורמת לאמביוולנטיות ב"כלבי הקש" של פקינפה להיראות מעודנת. בנוסף, אם המידע שלי נכון, ה-IRA אליו משתייכת הדמות של קובורן הוקם ארבע שנים אחרי הזמן בו מתרחש הסרט, 1913, ומקלע שפנדאו המופיע בסרט התחיל את חייו רק ב-1942.

ומעבר לכול זה הסרט קטוע, לא מספיק קוהרנטי, נטול רגעים בלתי נשכחים, אבל עדיין מרתק לצפייה. אחרי הכול – ליאונה.

נ"ב – תזכירו לי לכתוב מאמר על תולדות המרקקה.

א"א

מים עכורים וגיבור מקלדת

אל תשאלו אותי למה הלכתי לראות את "אקוומן", ועוד בתלת-ממד. בואו רק נגיד שיש נשים שכרוכות משום מה אחר ההיפי המקועקע המדובלל ששמו ג'ייסון מומואה, ומנגד יש גברים שהאהבה מעבירה אותם על דעתם ושנדרו לצלק גם את גבתו השנייה של מומואה הלזה.

בכול מקרה, חיכתה לי הפתעה: הגעתי לסרט בלי שום ציפיות, ואז הסתבר לי שהן היו מוגזמות.

קשה להסביר כמה הסרט הזה מטומטם, אז אשתמש באלגוריה: אתה ילד בן 9 שמקבל ליום הולדת אקווריום חמישים סנטימטר. יום אחרי זה אתה נוסע לחנות חיות ואומר למוכר שאתה צריך דגים לאקווריום חמישים מטר. למוכר אין מספיק סחורה, אבל הוא חמדני, אז הוא מעמיס עליך את כל סוגי הדגים שיש בחנות, כולל דגי מים מלוחים.

כשאתה חוזר הביתה, אתה שופך את כל הדגים לאקווריום, וכדי שיהיה להם שמח זורק פנימה שתי אריזות סליים זרחני.

אתה הולך לישון עם חיוך רחב על הפנים.

מה שיתגלה לעיניך במכל הזכוכית כשתקום בבוקר המחרת, הוא "אקוומן".

מומואה ואמבר הרד חורכים את המסך כמו עלה סרפד נבול; סצנות הפעולה מבלבלות וחסרות השראה; העלילה נלעגת; ווילם דפו מסתובב עם הבעה של, "אני חייב לדבר עם הסוכן שלי"; הכול צבעוני כמו טריפ זול; הגיוני כמו הפוליטיקה הישראלית החדשה; מלהיב כמו המצע של גנץ; המוזיקה מחורבנת; ההפקה קטטונית; אחד הניסיונות הבודדים להתבדח הוא על חשבון ריח בית השחי של מומואה מתחת למים; יש לו אויב בחליפת נמלה; הציטוט הכי אהוב עליי מהסרט היה, "הסוף".

התמונה הכללית: ילד בן 9 עשה קנייה לא נבונה, ועכשיו גודש בלתי נסבל של דגים מחרבנים ומשתינים אחד לשני לתוך הפה תוך שהם טורפים זה את זה במים עכורים.

בקיצור, אם עוד לא הבנתם, לא מומלץ.

 

רצה המזל וביום שאחרי ראיתי את ההפך המוחלט, סרט דני שנקרא "האשם".

הברקה היא לא מילה.

בואו נתחיל מזה: מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט שכמעט לא זז מהדמות הראשית, ושהוא למעשה מונודרמה. שחקן אחד עושה הכול.

העלילה היא כזאת: במוקד חירום של המשטרה יושב אסגר הולם (יָקוֹבּ סִידֶרגרֶן) ועונה לשיחות שחלקן בהולות וחלקן ממש לא.

הוא אנטיפת וקצר. ענייני ונטול סנטימנט. ברוב זרותנו אנחנו לא יודעים אם זאת דרכם של הדנים, או שרק הוא עצמו כזה. חייכן הוא לא.

מה שאנחנו כן יודעים זה שלמחרת יש לו איזה שימוע גורלי בבית משפט. לא ברור למה. הוא שוטר שטח שנשלח למוקד כמעין עונש, שלאחר השימוע של מחר אמור להסתיים.

ואז מגיעה שיחה מאישה חטופה. היא נמצאת בוואן עם החוטף, לא ברור לה לאיזה כיוון הם נוסעים, למה הם נוסעים, מתי תגיע הנסיעה לסופה ואיתה גם חייה, כנראה. מה שכן, היא השאירה בבית ילדה ותינוק.

אסגר, שוטר שרגיל לפעולה, צריך לנהל את המרדף מאחורי מחשב. לא אוסיף אף מילה על טוב ורע, מחשש ספוילרים. היצ'קוק ידע כמה אכזרי למנוע מהצופה מידע ויזואלי, והבמאי/תסריטאי גוסטב מולר עושה בזה שימוש אפקטיבי להחריד, וגם זורק כמה מקגאפינים בונוס.

זה סרט סוחט, מותח, מטלטל, קשה רגשית, בלי שום בעיה אחד מהטובים של הזמן האחרון. והוא גם ההפך המוחלט מ"אקוומן": שם יש גודש סרטני של כל מה שרק ניתן, תועפות שמניבות מינוס, ופה יש שחקן אחד, כלום הפקה שמניבה פלא.

מדאיג ללמוד שהאמריקאים התלהבו ורוצים לעשות גרסה משלהם.

הסרט לא הופץ בארץ ככול הידוע לי, לא זמין בערוצים הרגילים, אז אצרף לינק להורדה.

סמב"צים ייהנו במיוחד.

א"א

 

טעות אנוש של מחשב

היום ראיתי את "2001 – אודיסיאה בחלל" לראשונה בחיי.

על מסך גדול; אין לי מושג כמה פעמים כבר ראיתי את הסרט בעבר.

הוא הוקרן לרגל חמישים שנה לצאתו, בגרסה שכריסטופר נולאן היה אמון על השיחזור שלה, מה שהבטיח יותר פרטים, יותר חדות ויותר מהכול. קשה לי להגיד עד כמה זה השפיע, כי ההקרנה בסינמטק הייתה מאכזבת מבחינת איכות פוקוס, סאונד, וריח העובש של האולם, אבל זאת עדיין הייתה חגיגה. אזרוק פה כמה מחשבות מהירות, לא בהכרח מחוברות.

הסרט לא ארוך מדי. שעתיים וחצי זה כלום. המסך הגדול מאפשר להתעמק יותר בפרטים, וכאלה יש בסרט בשפע שמצריך עשרות צפיות וכפתור פוז. איזה טירוף היה לעשות מעשה כזה לפני חמישים שנה! רגעים שנדמים כנמתחים, מוצדקים למעשה באורכם, כי זה סרט נדיר שנותן לך שהות לחשוב, וחשוב מזה – סיבה לחשוב. למה זה עגול, למה המבנה כזה, איך הם יצאו מהחללית, מה זה עושה, WTF? וכן הלאה.

זה חשוב מעוד בחינה: התמצאות במרחב. בחלק הראשון, שחר האדם, אנחנו רואים חבורת הומינידים לוחכים עשב לצד טפירים. יש להם קצת מחלוקות עם החיות וקצת מחלוקות עם הומינידים אחרים, בעיה עם טורפים, וחיים שקטים למדי במרחבים היוליים שקטים. אז נוחת המונולית הידוע, ה"זקיף" של ארתור סי קלארק, שבזכותו, כנראה, מתחיל שלב בהתפתחות האנושות: השימוש בכלים, וליתר דיוק היכולת להרוג ולאכול בשר. עד שהקטע הזה נגמר, אתה "מבין" את חיי ההומינידים.

החלק השני מתרחש ב-2001, אני מניח. אין בו חלקים מתארכים, יחסית, כי זאת סביבה שאנחנו מכירים, גם אם עתידנית (לשעבר). המונולית מהמערכה הראשונה נמצא קבור על הירח, ומשדר אות רדיו עז. הפעם המתנה הבלתי מוסברת שולחת את האדם לכוכב צדק, לשם משדר המונולית את אותותיו.

החלק השלישי מתרחש בחלל, ופה הצורך שנתמצא במרחב מהותי להבנת כל מה שמתרחש שם: בעולם ללא כבידה אין למעלה או למטה, והסיור היסודי שקובריק עושה לנו בספינה יוצר את ההבדל בין, "תראו – חללית מגניבה, עכשיו נעבור הלאה!" לבין, "זאת הסביבה בה תבלו בעשרות הדקות הקרובות עם הצוות שלנו; אתם מוזמנים להתרשם מהפרטים, כולל ההוראות לשימוש בשירותים באל-כבידה" (זה בחלק הקודם, אבל העיקר העיקרון).

החלק האחרון הוא הטריפ, וטוב, כמובן שלטריפים יש זמן משלהם.

בקיצור, במקרה הזה לקצר משמעו לחפף.

הוואלס. השימוש בוואלס בחלל הוא גאוני, גם בגלל המבנה העיגולי שלו שמשקף את המעגלים של החלליות, ובעיקר כי אין קצב שגורם לך יותר מזה לתחושה של הינתקות מהקרקע.

האגרופים המורמים של הפוד לפני הכניסה המחודשת של דייב לחללית מזכירים את אימון אגרוף הצללים של דייב בתחילת הפרק, שמלווה במוזיקה הנוגה של חצ'טוריאן, שמעידה על הבדידות האיומה של דייב, שרק תתגבר.

הדיאלוגים. כמעט כל השיחות בסרט הן שיחות נימוסין בטלות, בסגנון תשב? תשתה? אתה נראה מעולה, תודה, היה נהדר, שמעתי עליך רבות; לצד מידע… אינפורמטיבי. בקיצור, האנשים של 2001 מפגינים מעט מאוד רגש או רגשות. כשפלויד מאחל לבת הקטנה שלו, על כדור הארץ, מזל טוב, הוא מאוד ענייני. לא קר, אבל בוודאי לא חם ובטח שלא רווי געגועים. דייב מאזין בשוויון נפש לתשדורת של הוריו האוהבים מכדור הארץ. כששותפו היחיד למסע מת הוא לא בוכה, לא מקלל, רק מגיב בענייניות, לפי הפרוטוקול.

שאלתי את עצמי למה קובריק יעשה דבר כזה. התשובה מגיעה כשהאל, המחשב, מתחנן על חייו. דווקא החלק הזה בסרט מזעזע, כי האל יותר אנושי מכולם – בגוון הטון, בפחד, בתחינות, בשאלות האישיות שלו, וכמובן בתגובה שלו על הטעות שהוא עושה. המשפטים היחידים שזוכרים מהסרט הם אלה של האל.

הכוס הנשברת. בחלק האחרון של הסרט דייב נע בזמן ובממדים ואיפה לא, ורואה את עצמו בגילאים שונים. הגרסה הזקנה שלו חיה בבית קר, עם רצפה לא בדיוק מוארת, אבל כן מאירה ולא לגמרי ממשית. כל הבית שלו כמו תלוי בחלל. מושהה. הוא אוכל לבד, ארוחה שמזכירה את מה שאכל על החללית. הוא נשאר אסטרונאוט. במהלך הארוחה הוא מפיל כוס יין, שנשברת (try the wine!), מה שמפתיע/מחריד אותו וגורם לו להביט לכיוון המיטה ולראות שם את הגרסה הנוטה למות שלו. לדעתי הוא פשוט מופתע מכך שהוא נמצא במקום שיש בו כבידה.

הסוף של הסרט ריגש אותי יותר ממה שהייתי מצפה. מה, לא ראיתי את זה כבר עשר פעמים לפחות? אבל זה הכוח המשמעותי של הסרטים של קובריק – ככול שאתה רואה אותם יותר, ההשפעה שלהם עליך מתעצמת.

***

אתמול ראיתי – ולא לראשונה – סרט גרוע מהנה במיוחד. נדמה לי שהוא חי בסוגה משל עצמו, כי הוא לא מהסרטים האיומים האלה שאנשים רואים בשביל לצחוק מזה שהם זוועתיים. למעשה, הוא אפילו לא רע במיוחד, סתם סתמי. גמלוני תהיה מילה יותר מדוייקת – הבימוי, התסריט, השחקנים, הליפסטיק של הפסיכולוגית… הכול כזה מגושם ולא ברור, דלוח במידה שאפילו לא מעוררת כעס.

אבל באמצע השממה הזאת מתהלך אחד ניקולס קייג', שהופך את הסרט מכלום למשהו. זה לא שהוא גונב את ההצגה – הוא ההצגה; הוא הילד והכלב החמוד שגורמים לך להתעלם מכול השאר.

אני מדבר על "נשיקת הערפד" (אם כי ייתכן שערפדית, ליתר דיוק). אני לא יודע אם זה היה שלב כזה בחייו, או שהוא הבין שמדובר במשהו שלא יתרומם בלעדיו, אבל המשחק שלו פה כל כך מוגזם שזה גם גורם לתפקידים אחרים שלו להיראות כמו מופת של מתינות בריטית, וגם מקבל נפח משל עצמו שזורק את הסרט הזה לספירה אחרת, אם כי למעשה נדמה שהוא והסרט מתקיימים בשני ממדים שונים. בכול מקרה, זה מעשה גאוני מצדו. או מטורף. לא משנה.

בעולם של הסרט הזה, קייג' מטייל בין הממדים כמו דייב. וכמו האל, הוא ערפד יותר אנושי מכול האנשים שמאכלסים את הסרט.

 

א"א

ותרומתי הצנועה:

 

 

 

החייל המוסרי ביותר בעולם

כשראיתי את מל גיבסון מתראיין אודות הסרט החדש שלו, גם שמחתי שהוא חזר לעבוד, וגם התפעמתי מהסיפור. כשיצאתי מהסרט שלמרבה הדאבה נקרא בעברית "הסרבן" (אני נוטה לסבור שזאת הסיבה שראיתי אותו באולם קולנוע קטן), עדיין שמחתי והתפעמתי.

מל גיבסון מביים אקשן בצורה שרידלי סקוט יכול רק לחלום עליה – אולי אפילו זה לא – והפעם יש מה שאין אלא להגדיר "שירה בתנועה", עם פעלולנים ותנועות מצלמה בכוריאוגרפיה שקשה להבין איך בוצעה. גם החלק הלא-מלחמתי הפותח את הסרט, שבו אנחנו מתוודעים בחיוך תמידי אל נעוריו של דזמונד דוֹס, עשוי היטב, יציב, ואפילו עושה שימוש לא רע במוזיקה, מה שלא ניתן להגיד, לדוגמה, על זוועה מוערכת כמו "ווסטוורלד".

אין פה מעבר חד מחייו הפסטורליים-אך-מוכי-טראומה של דוס ישר אל שדה הקרב, משום שלטירונות ולהכשרה שלו יש תפקיד משמעותי בעלילה. אבל דווקא החלק המהותי הזה מהווה את החוליה החלשה, לא ממש באשמתו: ההשוואה עם "פול מטאל ג'קט" של קובריק בלתי נמנעת, ועם כל ההערכה שאני רוחש לווינס ווהן בזכות "בלש אמיתי", הוא פשוט לא מסוגל להחזיק סרט הזנה ל-ר. לי ארמי, וגם אם התסריטאי סיפק לו ירידות משעשעות על הטירונים, על הפסגה של פמ"ג כנראה בלתי ניתן להתעלות, וממילא אנחנו מהדור שידע את "קצין וג'נטלמן".

אם עוד לא נתקלתן/ם בסיפור, זאת התמצית: דוס התגייס מרצונו לצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, למרות שיכול היה לקבל דחייה מתמשכת משום שעבד במפעל ספנות שתמך במאמץ הצבאי. אלא שלדוס היו עקרונות, והוא סבר שזה רק הגון להתגייס בשעה שכזאת. מצד שני, אחד מהעקרונות הכי בולטים שלו היה "לא תרצח", כך שהוא סירב לגעת בנשק. כשכולם יצאו למלחמה כדי להרוג, הוא יצא למלחמה כחובש, להציל חיים. הצבא קרא לזה "סרבן מצפון," ואילו הוא הגדיר את זה "משתף פעולה מטעמי מצפון".

השורה התחתונה: האיש יצא לקרב, לאחד משדות הקטל הכי נוראיים שהיו אי פעם, לא חמוש.

קאט לשדה הקרב. אנחנו כבר יודעים שלמל גיבסון אין בעיה עם קרביים שפוכים, וזה בערך אחד הדברים הראשונים שאנחנו רואים בחלק המלחמתי של הסרט. זוועות לא חסרות פה, אבל את הזוועות האלה כולם מכירים. זה גם לא אמור להפתיע, במיוחד לאור העובדה ש-Hacksaw Ridge, בתרגום חופשי "רכס המסור", זכה לכינוי כי חלק ניכר מהחיילים האמריקאים שעלו עליו שלמים גמרו בשני חלקים.

אבל הפעם האכזריות האבסורדית וחוסר התוחלת של הכול הן רק הרקע להתנהלות של דוס (ואני נמנע בכוונה מבדיחות זולות על היתרונות שבגיוס דוסים לצבא), שכאמור נכנס לתופת הזאת בלי נשק. רווי בפנאטיות דתית מיטיבה, האיש הבלתי נתפס הזה נשאר על הרכס למשך 12 שעות אחרי שכול חבריו החי"רניקים החמושים נסוגו, ושלה משם 75 פצועים, שאלמלא הוא היו נשארים שם למות.

12 שעות בשטח אויב, בלי נשק, עם פד גזה ומורפיום.

זה פחות או יותר הדבר הכי מטורף ששמעתי אי פעם (קחו בחשבון ששמעתי את קצב נואם להגנתו), וזה קרה באמת. חייל בודד, שחיף דרבי צדוק, בלי אולר, בשטח אויב, תחת הפצצות ואש צלפים (גיבסון לא הכניס את הקטע שדוס חטף יריית צלף שריסקה לו את הזרוע, כי חשב שהקהל לא יאמין), חילץ 75 פצועים. בכוח האמונה. [טריוויה: הוא טען שחילץ חמישים, הצבא טען שהיו מאה, אז הם התפשרו].

זאת אפילו לא גבורה. זה חסר הגדרה מילונית ובדיוני. זה הופך כל מיתוס על גבורה צבאית לזניח, חותר תחת המושג עצמו. האיש לא הרג איש במלחמה, ובזכות זה שהלך נגד הזרם אבל בעקבות עקרונותיו, הפך לגיבור המלחמה הכי פראי שיש.

אנדרו גארפילד, שלהבנתי היה ספיידרמן עד לאחרונה, מתלבש מעולה על התפקיד; טרזה פאלמר יפה כמו חטא, ולצערי זה אפילו לא החטא שלי; יוגו וויבינג טוב בתפקיד אבא דוס; בסאם וורת'ינגטון תמיד נהדר לצפות; ולוק ברייסי שובה. אחד הדברים הראויים בסרט הוא שהמפקדים והקצינים לא מתוארים כסתם סדיסטים ו/או מרובעים, אלא כאנשים מורכבים שמנסים לפתור דילמה צבאית סלאש אנושית.

זה סרט נהדר, בלתי נשכח, מעורר מחשבה, שמן הסתם יקטוף פרסים רבים, במיוחד עבור גיבסון, גארפילד והפעלולנים. אבל בהיותי קטנוני, שני דברים הציקו לי במיוחד.

הראשון היה האחרון: הקטעים הדוקומנטריים הנספחים לסרט אמנם מספקים את הסיומת שאסור היה להגיש בצורת כיתוב או סצנה מנופחת של הענקת עיטור, אבל מהווים אנטי-קליימקס בפני עצמם. אין להם מקום במיקומם הנוכחי, וצריך היה להעביר אותם אל אמצע הקרדיטים, או לבונוסים בדי-וי-די.

הדבר השני והמהותי היה רשת המטען שהחיילים מטפסים עליה כדי לעלות לרכס. זה פשוט הוציא אותי מדעתי. נכון שזה מאוד סינמטי ואפילו סימבולי כשלוקחים בחשבון את הצד הדתי ו/או הסיזיפי, אבל אין שום היגיון בדבר הזה. גם אם החיילים היו נאלצים לטפס בכול הסתערות, מה מנע מהיפנים לחתוך את הרשת, או להשליך עליהם רימונים, או סתם לירות עליהם מלמעלה, או להפגין זיקה לימי קדם וסתם לשפוך עליהם שמן רותח, או במקרה הכי אכזרי שניתן להעלות על הדעת, להקניט אותם במבטא צרפתי?!

וגם אם כל זה לא היה קורה, איך כל הסיוע האווירי והימי לא העיף את הרשת הזאת לקיבינימט?

בהיותי נוקדני עד טמטום ואובססיבי לגבי דברים שאין בהם כל תועלת לחיי, יצאתי לחקור את הנושא. מסתבר שאכן הייתה רשת דומה בקרב הוא, רק שהיא הייתה הרבה יותר קצרה, צרה ופחות מרשימה, ושאחד משלושת החיילים שהתנדבו לטפס על הרכס ולתלות אותה היה דוס, מה שאולי מסביר את הצגתו כעז הרים באקספוזיציה בסרט.

אלא שסרט הוא סרט, דרמה היא דרמה, ולפעמים חייבים לבחור בחירות אמנותית אפילו כשבאים לתאר משהו חסר תקדים, כדי להעצים מצד אחד, ומצד שני לא להפריז (ע"ע הצלף והזרוע).

אזהרה: ספוילרים שאינם באמת ספוילרים.

כך קרה שגיליתי שהמשפט הצבאי לא התרחש, כך גם ההברזה הכפויה מהחתונה, שאביו של דוס איים באקדח על דודו ולא על האמא (שהייתה נוכחת), שסמייטי לא היה קיים באמת אלא מהווה הלחם של כמה דמויות, שלמרות שזה נראה כמו הפרזה דרמטית החיילים אכן חיכו שהוא יגמור להתפלל ואכן דאגו להשיב לו את התנ"ך שאיבד כשנפצע, ושחייו של דוס אחרי השיחרור היו רחוקים מלהיות נעימים, כך שמי שקיווה לתגמול אלוהי – או אנושי – יתבדה.

דוס קיבל את עיטור הגבורה מידי הנשיא טרומן, אבל יצא מהמלחמה עם 90 אחוז נכות. לפני אוקינאווה הוא היה בפיליפינים, חטף שם שפעת שגזלה ממנו בסופו של דבר ריאה וחמש צלעות, וזה בנוסף לקליע הצלף שריסק את זרועו ולרימון שריסק את רגלו. הוא התקיים בקושי, עבד חלקית במיני משרות, ואילו אשתו עבדה במשרה מלאה, חלתה בסרטן השד, ואז מתה בתאונת דרכים כשהוא הסיע אותה לבית חולים.

 א"א

לקריאה נוספת

היו יומיות, אני אותן זוכרת

אני לא יודע בוודאות שאין היום יומיות, אבל אני די בטוח שאין.

זוכרים את היומיות? פעם היו מקרינים סרטים לכול אורך היום, וגם מחליפים ביניהם: היית יכול להיכנס לקולנוע אחד ולראות שלושה סרטים שונים ברצף. אחרי שלושה ביקורים בקופה, כמובן. היו סרטים בעשר, בשתים-עשרה, בארבע אחר הצהריים. נדמה לי שבשתיים לא הקרינו סרטים כי בכול זאת… שלאפשטונדה.

הצגה יומית היה משהו ששווה לברוח בשבילו מבית ספר. קשה לי לדמיין דבר דומה לזה בימינו, כי גם אם היו מקרינים היום סרט בחצות היום, מי היה בורח בשביל זה מבית ספר? לא רק שהזמנים השתנו (הנוער רואה סרטים דרך הטלפון, אבל יש לי טיפ בשבילם: אם אתה יכול להכניס את זה לפה, זה לא מסך), אלא גם ובעיקר בתי הקולנוע.

היום, אם תברח להצגה יומית, תיאלץ להיכנס לקניון הומה אדם, מואר בנורות פלואורסצנט מחווירות, תהיה מוקף בהמונים שנעים כה וכה עם שקיות של קום איל פו והבעה של אנחנו לא ממש פה, ואחרי זה תקנה כרטיס שיבחר לך מחשב, תיכנס לקומפלקס, תתור אחר האולם התורן, ובתוכו תהיה חלק מחוויית הפופקורן.

אני לא יודע מי האידיוט המוחלט שהחליט שפופקורן וקולנוע הולכים ביחד, אבל הוא היה אידיוט מוחלט ואני מקווה שהוא כבר נפטר, בדמי ימיו ובשלולית קולה.

אני גם לא יודע מי המטומטם הקולוסלי שהגיע למסקנה שלצופי קולנוע יש עבדים שינקו אחריהם את הפופקורן והשתייה והחרא שהם משאירים אחריהם, ובטח ובוודאי שלא מבין את הצופים הנקלים שחושבים שזה הגיוני, אבל מאחל לכולם פסוריאזיס המלווה בנשירת ציפורניים. שלא תוכלו להתגרד, כולירות!

[צחוק-מקס-קיידי מטורף. נרגע תוך כדי חרחור]

בכול אופן, זה לא זה: בזמנו הקולנוע היה מפלט; אולם חשוך, אנונימי, לעיתים אינטימי, שבו יכולת להצטנף לתוך עצמך ולהימלט מהעולם, הרחק מההמון הסואן, להיעלם למרכזת השכבה במערב הפרוע, ובמקרה הכי גרוע לחצות את הריו גרנדה ולהתמוסס במקסיקו החסינה מפני החוק. אולם הקולנוע היה משול לבית על העץ. היית לבד גם אם בחברת אחרים.

היום אולם הקולנוע הוא רק עוד אפליקציה, עוד דוכן, עוד פרסומת שמחכה שתקליק עליה ותרכוש דרכה תירס שעבר ביקוע אטומי ומשקפי תלת-ממד שירדדו את החוויה. אתה נתון, נתין, עטין חליב, חלק מההמון. זה אינו מקום לברוח אליו, אלא מקום לברוח ממנו.

א"א

תוף הפח היקוש

חזק יותר! אני רוצה לאבד את השמיעה!

וויפלאש. בימוי: דמיאן צ'זל, עם מיילס טלר, ג'יי-קיי סימונס, פול רייזר. 2014

 

אנדרו רוצה להיות מתופף שיזכה בתהילת עולם. לצורך העניין  הוא מתאמן עד זוב דם, ומתקבל לאקדמיה למוזיקה שבה מלמד מורה אגדי מטיל מורא, נוקשה כמו אבן צור במעטפת פלדה בשם פלטשר (זה השם של המורה, לא של המעטפת), שתלמידיו פוחדים ממנו כמו ממלאך המוות, אולי מפני שבכל פעם שהוא לא מרוצה מהביצועים שלהם הוא מראה להם שהוא מתאמן הרבה במכון על ידי תנועת יד מאומצת שאמורה לאותת להם להפסיק לנגן.

פלטשר רוצה שהתלמידים שלו יהיו מושלמים. וזה רק בתור התחלה: אחרי שהם מגיעים לשלמות, הוא רוצה שהם יעשו מאמץ נוסף. טוב, אפשר להבין – מוטיבציה היא לא מילה גסה. "הומו", לעומת זאת, היא כן מילה גסה, לפחות לדעתו של פלטשר, שמרבה להאשים את תלמידיו בהומואיות על גווניה. כי פלטשר הוא גבר-גבר, והוא לא סובל רכרוכיים, והוא מקלל וסוטר לתלמידיו בכל הזדמנות, ובכלל נוצר הרושם שהוא ניסה לפני זה אודישן ל"פול מטאל ג'קט", ולא התקבל בגלל מידה בלתי נסלחת של רוך.

פלטשר הוא דמות לא אמינה, ובנאדם שלא היה נשאר יומיים בבית ספר מודרני מכובד. מעבר לזה הוא רחוק מלהיות מאיים באמת, והגידופים שלו כל כך לא ססגוניים שזה מביך. ג'יי-קיי סימונס הוא שחקן אופי נהדר, אבל הוא לא מסוגל להחזיק סרט שלם על הכתפיים, במיוחד לא כשמדובר בתמהיל משונה כמו זה שלפנינו, קוקטייל ביזארי של פול מטאל ג'קט ו"פלאשדנס"; התת-מודע של הבמאי/תסריטאי עבד שעות נוספות כשהחליט לקרוא לסרט וויפלאש: המצילה שדם ויזע מנתרים ממנה, רק מדגישה את הקרבה לריקוד המיוזע ההוא משנות השמונים.

את המתופף הצעיר מגלם מיילס טלר, שנראה כמו אלביס מצולק ללא כריזמה. הסיפור שלו חסר כל נפח. נכון  שהוא מתאמץ, המורה שלו מאמלל אותו, אביו לא מעריך אותו, והוא עצמו יהיר כמו שרק מוזיקאי צעיר מסוגל להיות. אבל מבחינת הצופה הוא כמעט נטול אישיות.

את אביו מגלם פול רייזר, בתפקיד תמוה ודליל. וכשעל שלושת הדמויות הקלושות האלה ניצב הסרט כולו, אין פלא שהוא לא עובד, ולמרות שזכה בשלל ביקורות טובות והמוני זרי דפנה מעטרים את הפוסטר שלו (כי אין להכחיש – הסרט הזה הוא סקיצה מעולה לסרט), הוא קורס.

אבל רגע… יש את המוזיקה! זאת הדמות הרביעית, אולי הכוכבת האמתית של הסרט, ולכאורה הייתי אמור להתמוגג: ג'ז, ביג בנד, אקדמיה למוזיקה, כלי נשיפה. אבל גם זה לא עובד. הבימוי המאולץ מוציא את הסווינג מהג'ז, לא מצליח להלהיב, נוקשה ולא סוחף, ובסוף אתה רק תוהה מה טוב במורה שדוחק אותך אל הקצה בלי להעניק לך כלים להגיע למקומות אליהם הוא רוצה שתגיע.

אותי, אישית, זה גם הותיר מעט טראומתי: אם אשמע עוד אנקדוטה אחת על צ'רלי פרקר, אני ארצח מישהו.

קדימה, תעזו להגיד לי צ'רלי פרקר עוד פעם אחת. אני מתרה בכם!

 

א"א

בדיוק הטמפו שלי

וויפלאשדנס

משעמם!
מדשדש!
ישאיר אתכם אדישים!

נח בשבע שגיאות

חיילי הצעצוע שלי.
זיכרון עצל וחסר טעם שמתגנב מאחורי קלעי המחשבה ומתייצב באור הזרקורים בזמן שהמוח מחפש לעצמו נואשות גירויים, מאחר שהדבר שבו מעסיק אותו בעליו משול לבולען הגוּתי.
וחושב המוח הלאה: האם יש גן עדן או גיהינום כלשהם או איזה וָ‏לְהַ‏לַ‏ה אליו הלכו חיילי הצעצוע שלי, לאחר שהמסתי אותם תחת קרן הלייזר האכזרית של הזכוכית המגדלת שלי? בזמנו, תבינו, לא היו יוטיוב ואקסבוקס ואינסטגרם, הדרך היחידה לעשות סלפי הייתה להיכנס לתא של פוטו-רצח, והעולם היה אפור ושומם וחסר עניין, כך שהבנאדם צריך היה לייצר לעצמו שעשועים לשעות הפנאי. וזאת הייתה אחת מהדרכים היצירתיות בהן העברתי את ילדותי: המסת חיילי צעצוע תחת זכוכית מגדלת.
כתוצאה הם הפכו לגושים מבחילים של… משהו, שדי דמה ל… משהו, אם כי לא היה ברור למה בדיוק, כשפה ושם בצבץ מתוך הגוש הטבוח המומס נשק, או ראש, או דבר אחר שהעיד כי מדובר בשרידים של העימות ההיסטורי המכריע ביני לבין שטנץ מפלסטיק.
הזיכרון הגיח כאמור מתוך ייאושו של מוחי, בזמן שאילצתי אותו לצפות בסרט "רכבת הקרח", מעשה אליו הודחתי על ידי שמות כגון ג'ון הרט, אד האריס וטילדה סווינטון. דעתי על הסרט בשתי מילים: ז-בל. מטפורה עלובה ולעוסה ומטופשת שחבל בכלל לבזבז עליה את הזמן.
וכך קרה שתהיתי אם זה הסרט הכי מטומטם שאראה השנה, כשבד בבד אני תמה מה עלה בגורלם של קורבנותיי הפלסטיים.
וראו זה פלא – יום לאחר מכן קיבלתי תשובה על שתי השאלות, כשהלכתי לראות את הסרט "המבול", מעשה אליו הודחתי על ידי שמות כגון אנתוני הופקינס, ריי ווינסטון וראסל קרואו. ועוד בתלת-ממד.
הסרט, שבמקור נקרא "נח", עוסק בסיפור התנכי אודות התיבה, שכולנו מכירים היטב. והוא מטומטם עוד יותר מ"רכבת הקרח".
עכשיו, זוכרים את הנפילים שעזרו לנח לבנות את התיבה והגנו עליו מפני האספסוף בהנהגתו של תוּבַל קין (וולקן היהודי)? אל תגידו שלא, בחייכם! אני אמנם לא בדיוק תלמיד ישיבה, אבל ברגע שראיתי את הנפילים ידעתי – בוודאות מוחלטת – שזהו הגיהינום אליו הלכו חיילי הצעצוע המומסים שלי: אל הסרט האווילי הזה של דארן ארונופסקי. שהרי הנפילים נראים בדיוק כמו חיילי צעצוע מומסים, גושים חדגוניים ותמוהים של… משהו.
איך? איך קורה שהאיש שפעם עשה את "פַּי", ואת "המתאבק" שאהבתי, עשה גם את הדרעק הזה?! כנראה שאחרי "ברבור שחור" – שרצה ולא הצליח להיות סרט של פולנסקי – עלה למישהו השתן לראש, וזאת אולי התיבה הקטנה שהוא בנה כדי לשוט בה במבול הצהוב.
הסרט המשונה הזה, הריקני, נפתח באפילוג שנראה כשייך לסרט מבוסס-קומיקס; עובר לסגנון רוחני ניו-אייג'י מיופייף וזב-חוטם שמטיף בחשאי גלוי לצמחונות (זוכרים את חיית האיצטרובל התנכית האגדית? האנשים הרעים, החוטאים שבגללם הבורא משמיד את הארץ, הורגים אותה. וגם מחליפים את ילדיהם תמורת בשר); אחרי זה נראה כמו מחווה ל"הגביע הקדוש" של מונטי פייתון; משם פונה פנייה חדה לאקשן רווי פעלולים מרשימים בתלת-ממד; ואז נמתח לאורך פרק זמן מייגע כדרמה משפחתית לא מרשימה (בתלת-ממד!); ובסוף אתם מקבלים את נח שהופך לג'ק טורנס מ"הניצוץ", ואין פלא – יש לו קדחת הבקתות.
All rain and no play make Noah a dull boy
עד כמה הסרט מטומטם? הנה: בזמן השהייה הארוכה על התיבה, מסתבר שאשתו של שם בהיריון. בשלב הזה, נח בטוח שעל הגזע האנושי להיכחד, כך שהיריון ממש לא עולה בקנה אחד עם תכניותיו. אז יש לו פתרון יצירתי: אם תיוולד בת, שיכולה להמשיך את האנושות, הוא יהרוג אותה. בן הוא ישאיר בחיים. כל זה תוך התעלמות אווילית מהעובדה ששם ואשתו יכולים להמשיך להתרבות גם בעתיד.
אה, כן, ידעתם שנח היה הנינג'ה הראשון? יש לו מין אבני נפץ קטנות ופלאיות כאלה, ולדעתי האישית מדובר בקקי של הנפילים.
ואולי הכי יפה: נח היה רופא מרדים. וטרינר איפידורלי, או משהו דומה.
עכשיו, יכול להיות שהוא נועל טימברלנד, או שזה רק אני?
טוב, די, ממש אין טעם להמשיך לדוש בדבר הזה. הסרט הזה יותר קלוש מהדעות של רוג'ר ווטרס.

 

רק הערה קטנה לסיום, אם יותר לי, ליוצרי "רובוקופ": כל כך הרבה מיליארדים השקעתם בו, ולא יכולתם לשים קצת שמן, שיפסיק לחרוק על כל צעד ושעל?!

א"א

היי לי הסכין

מפעים.

זאת המילה המתאימה לתאר את הסרט החדש של פולנסקי.

כמו "אלוהי הקטל", שהיה מבוסס על מחזה של יסמינה רזה [המופלאה. אבל היה בסרט הטוב ההוא משהו מלאכותי שגם אחרי שתי צפיות בו לא הצלחתי לאתר. נדמה לי שזה קשור בכימיה בין ארבעת השחקנים, שכל אחד מהם בנפרד עשה עבודה נפלאה (במיוחד כריסטוף ואלץ), אבל כתלכיד הם לא התגבשו], גם פה לקח פולנסקי מחזה והעבירו לקולנוע. הפעם המעובד הוא דייויד אייבס, שבזכות הגרסה הבימתית האמריקאית המאוד מצליחה של המחזה שלו הצליחה השחקנית נינה אריאנדה ("חצות בפריז") לזכות בטוני. ככל הנראה היא גם תגלם את ג'ניס ג'ופלין בסרט עתידי. המחזה הועלה גם בתיאטרון "הבימה".

בבסיס העלילה של הסרט במאי ומחזאי בשם תומא, שעורך אודישנים לתפקיד הנשי הראשי למחזה שכתב על בסיס "ונוס בפרווה" של ליאופולד פון-זאכר מאזוך. אתם יודעים, המ(א)זוכיסט.

עם תחילת הסרט אנחנו מוצאים אותו מיואש – יום מייגע של אודישנים הניב רק צצקעס לא מרשימות, לא נשיות. כך הוא מדווח לארוסתו, שהרינגטון שלה הוא "רכיבת הוואלקירות" של ואגנר. ברגע-שאחרי-הרגע-האחרון נכנסת לתיאטרון ונדה, שעל פניו היא פְרֵחָה, אבל מההתחלה ברור שהיא תהיה הליהוק המושלם.

אלא שתומא עוד לא יודע את זה.

מה שגם הוא וגם אנחנו לא יודעים, זה שיש פה הרבה מעבר ליכולות המשחק הבלתי צפויות שלה: היא שיננה (זהירות: מפנקים! [ספוילרים. אבל לא ממש משמעותיים]) את הטקסט בעל פה, יש לה תובנות והשגות בנוגע למחזה בכלל ולספר בפרט, והיא הגיעה עם תיק מרי פופינס שממנו היא שולפת הפתעות ללא הרף.

תומא האומלל, שמתוקף מעמדו כמחזאי ובמאי אמור להיות סוג של אל, הופך לאסקופה נדרכת. ולא רק שוונדה שולטת בו כבר מההתחלה, כפי שברור, אלא שהוא נקרע בין שתי אלות: ונוס מצד אחד, וברינהילדה המצלצלת בסלולרי מצד שני. הוא מוצא את עצמו בין הפֶטיש לסדן.

פולנסקי, בדרכו הייחודית, תמיד גורם לך לנוע באי נוחות בכיסא. יש לו את הכישרון לזה, וזה בכלל לא שייך לטינופת שמכסה את הריפוד של המושבים ב"יס פלנט", או לכך שהרצפה שם דביקה. האיש פנומן.

פה הוא מסתייע במשחק האולימפי* של עמנואל סניה ומתיה אמלריק המושלמים. אמלריק (הפרפר ופעמון הצלילה, קוונטום של נחמה. נראה לי שבמקרה הנוכחי פולנסקי בחר בו כמייצג הקולנועי שלו) הוא מופת של משחק בסטנדרט אנגלי, וסניה מהפנטת. שלושתם מהלכים על חבל מאוד דק – ניע קטן ואתה נופל לתהום של בנאליה. או בַּכְּחָנַלְיָה*. גם המעברים של שני השחקנים בין הדמויות והגילומים שלהם מושלמים. עדינים. מדויקים.

93 דקות ישבתי עם חיוך מרוח על הפנים (אלא איפה?!). ואיזה פינאלה!

* חי-חי

–במאמר מוסגר הייתי אומר משהו על שתי המטומטמות שישבו לימיני ודיברו וציחקקו לאורך כל הסרט ושאחת מהן אפילו ענתה לטלפון תוך כדי, כמו גם על המנהג המטומטם-גם-אם-רווחי למכור פופקורן ומשקאות דביקים למי שבא לראות סרט, אבל לישראל אין הסכם הסגרה עם הבלוג שלי—

! – הערה אובססיבית. הנעליים של תומא. הטריפו אותי. הטריפו. כל כך שמחתי שהיא חלצה אותן, שזה כמעט הפך להיות שיאו של הסרט מבחינתי. אבל זה רק אני.

ארז אשרוב

:- יונסקו מתרכך בקברו -: