יש פעמים בהן רוח האדם נוטשת אותו, יוצאת להפסקת צהריים ארוכה, ולמרות שאותו איש ממשיך להלך ולתפקד בקרבנו ונראה מודע למעשיו, למעשה נטש אותו כל שמץ של מודעות עצמית. לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי לאבחן את התופעה: רוב הסובלים מהתסמין נראים נוהגים במכוניתם ברחוב ראשי, בצהרי יום, ובזמן שחלק מזערי ממוחם מוקדש להמשך פעולות הנהיגה (העברת הילוכים, לחיצה על הדוושות, כיוונון הרדיו, הימנעות מפגיעה בנשים הרות, החלפת תנועות מגונות עם נהג אדיב אחר), רוב רובו של המוח המוטורי עוסק במשימה הסיזיפית והחשובה באמת:
חיטוט נמרץ באף.
מדוע סובלים רוב האזרחים מאיבוד מודעותם דווקא בזמן הנהיגה, היא שאלה שכדי לתת עליה תשובה כבר יש צורך בתואר בפסיכולוגיה. ומדוע מכל הדברים בעולם שיכלו לעשות בזמן שדעתם נוטשת אותם הם בוחרים דווקא בחיטוט באף? על זה רק אנתרופולוג עם הכשרה נוירולוגית יוכל לענות. דבר אחד בטוח: הם נוהגים ומחטטים. שם בוואדי מול הים ובכל מקום אחר.
כך או אחרת, בעוד שיש לדון לעומק בחיטוט הפומבי באף, ולא רק לגרד את פני השטח, הייתי מעוניין לדבר דווקא על התופעה ההפוכה: מודעות-יתר, כלומר, המצב שבו אנשים מודעים לעצמם במידה כל כך מוגזמת, שהם לא מסוגלים אפילו לנשום באופן רגיל, שלא נדבר על "להתנהג" בצורה "טבעית".
דוגמה ראשונה וטובה לכך הם אנשים שנתפסים בעין המצלמה ברחוב. אלה הם עוברי אורח תמימים, שלמעשה משמשים כניצבים-ללא-תשלום בסרט תיעודי כזה או אחר, באייטם חדשותי "מזעזע", או סתם ב"מסמך חברתי נוקב".
הולך אדם ברחוב, עסוק בשלו, ולפתע רואה מולו מצלמה.
לחלקיק שנייה הוא מביט במצלמה, ואז המוח מאותת לו "תירגע, פשוט תירגע! זה שום דבר. תמשיך ללכת כאילו כלום". המבט של האיש חוזר מהמצלמה לכיוון אליו הסתכל טרם קלט את המצלמה, אבל זה מאוחר מדי: המוח יודע על המצלמה, וכבר לא יכול להתנהג בטבעיות – הוא אפילו לא מסוגל להעלות על דעתו איך ולאן הוא מביט בדרך כלל. כתוצאה, אנחנו רואים בטלוויזיה איש שמביט לתוך המצלמה ואז הצידה כמו ילד שנתפס בקלקלתו, עושה את עצמו כאילו לא הבחין בכלל במצלמה ומנסה להמשיך ללכת בהבעה "טבעית" על הפנים, כששפתיו לא מצליחות להחביא חיוך זעיר, בזווית הפה, שמודע לעצמו יתר על המידה. "זה שום דבר", משדר המוח, ובמקביל זועק באוזן "תסדר את הפוני, אני מפורסם!"
דוגמה שנייה, נפוצה לא פחות – מעברי חציה. כל עוד האור אדום, כולם מתוחים כמו לפני קרב יריות. העומדים משני צדי המעבר לעולם לא יביטו בעיניו של האיש ממול, ותמיד ינסו להיראות טבעיים ושאננים, לשדר שהם עומדים לא כי האור אדום, אלא רק כי ככה בא להם לעשות, מה… יש לך בעיה עם זה? הם מנסים להיראות הכי טוב שרק ניתן, מתוך ידיעה שכולם מביטים בהם, אבל למעשה כולם כל כך עסוקים בלהיראות טוב ובלא להביט על האחרים מתוך ידיעה שמביטים בהם, שאיש משני עברי מעבר החציה לא מביט על רעהו. כולם נושאים מבטים קשוחים לכיוונים לא ברורים. בדרך נס, ברגע שהאור מתחלף לירוק, כולם שוכחים מהכל ופשוט עוברים הלאה. בתל אביב פתרו את הבעיה ועוברים ישר לצד השני, בלי להתחשב ברמזור. זו לא אנרכיה – סתם מבוכה.
דוגמה שלישית, קיצונית, מתרחשת במעלית. הולך לו זוג צוהל ורועש במסדרון, ואחד מהם לוחץ על כפתור המעלית. הם מחכים, מחוייכים, מבסוטים, נהנים מהעולם. המעלית מגיעה, הדלת נפתחת, ובפנים עומדים שלושה אנשים שעד פתיחת הדלת נהנו מהחיים כמו שרק אדם שלא חייב דיווח לשילטונות המס עשוי ליהנות מהחיים. מרגע שמתקיים המפגש בין שתי הקבוצות – דממת אלחוט. חסל סדר צחוקים. החיוכים נמחקים. המעלית הופכת לקבר אילם, שאיש מהמצויים בו אינו מעיז לפתוח פה. כולם מפנים גב לכולם, נמנעים להביט זה בעינו של זה, לרוב מביטים מעלה כאילו יחידת חילוץ עומדת לפרוץ פנימה מגג המעלית, להצילם מאי הנעימות, ושותקים כמו דגים שיש להם משהו להסתיר.
הכי גרוע להיתקע במצב כזה מול המראה במעלית, שהאזרח הרגיל יימנע מממנה כערפד מאור שמש: לא רק שכולם מסתכלים עליך (איש לא), אלא שעכשיו, בנוסף לכל, עליך להתחמק גם מהמבט של עצמך.
את הדוגמה הרביעית למודעות עצמית מוגזמת שמונעת מאדם להתנהג באופן טבעי, ניתן כמובן למצוא אצל שחקני קולנוע ישראליים.
במיוחד אם מדובר בסצנה שבמהלכה הם צריכים ללכת לקראת המצלמה, לצלוח מעבר חציה ואז להיכנס למעלית עם אנשים.
א"א, אי אז
החיים בתהיתי 